א)
כללי וטענות הצדדים
זו תביעה שראשיתה בבקשה לביצוע 15 שיקים ע"ס 120,470 ש"ח קרן, שזמן פירעונם מיום 17/9/01 ועד 15/10/01, המשוכים מחשבון הנתבעת, חתומים ע"י אמא של הנתבעת, גב' מלכה ציון, מטעם ו/או בשליחות ו/או בהרשאת הנתבעת. השיקים הוצגו לפירעון בבנק הנמשך וחוללו בשל הוראת ביטול, ואכ"מ. סכום החוב בהוצל"פ כיום הינו 251,604 ש"ח.
תמצית טענות הנתבעת, כי החשבון ממנו נמשכו השיקים אכן שלה, ונפתח ב-1990, בהיותה בת
16, לצורך פעולות היום יום וניהול משק הבית של אמה - ציון מלכה, שחשבונותיה הוגבלו. מאותו מועד החשבון הלכה למעשה הופעל על ידי האם, ולה לא היה כל קשר אליו, למעט פתיחתו ומשיכת שני סכומים פעוטים. לטענתה, השיקים כאן נמסרו ע"י אמה לאחיו של התובע בקשר לעסק - מסעדה, משותף שפתחו, שאין ביטחון שאמה חתומה על כל השיקים שהוגשו, שמעולם לא ידעה ולא הרשתה שימוש בשיקים בקשר לעסקה זו - השותפות במסעדה, ולא כל שכן לעניין ביצוע ניכיונות שיקים בחשבון. עסקאות, שאינן מחיי היום-יום וחורגות מן ההרשאה שניתנה לאם. נטען שהתובע אינו אוחז כשורה וחסר תום לב, והוא אחיו של מי שהיה בקשר עסקי עם האם בקשר לשותפות במסעדה, ואישר שאין לה חובות. כן נטען, כי לא הוכח מתן תמורה על-ידי התובע עצמו.
התובע טוען כי הנתבעת חבה שטרית ומכוח סעיף 23(א) ו-92(א) לפק' השטרות, מכוח חתימה בהרשאתה, ומניעות מלכפור בה, וכי טענת העדר הרשאה לא נטענה במפורש בהתנגדות וכי הדבר נסתר נוכח תיאור פעולות האם בחשבון, שליטה טוטאלית ומוחלטת בחשבון, כפי שעלה לעניין זה בהתנגדות, ולא אובחן בין פעולות יומיומיות לבין פעולות עסקיות שנעשו לאורך שנים. נטען שיש לפרש אדישות הנתבעת ביחס לחשבון, כהסכמה מצדה לתוצאות המשפטיות של פעולות אמה. כן נטען שפתיחת החשבון ע"י הנתבעת, לשימוש אמה שהוגבלה עפ"י דין, לעשות שימוש בחשבון שיקים כמוגבלת ו/או כפושטת רגל, מחייב כטעם שבמדיניות, הטלת התוצאה של מעשי האם על הבת - הנתבעת בעלת החשבון. בנוסף נטען, כי משחוללו השיקים אצל המנכים אליהם הועברו, התובע ומשפחתו שלמו תמורתם למנכים והתובע קיבל מהם בחזרה השיקים, ומכאן אחיזתו בשיקים. לאחר שניתנה לנתבעת רשות להגן, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית ותיקי מוצגים מטעמם, וחזרו על עיקרי הטענות.
ב)
דיון והכרעה
במספר דיונים שהתקיימו בפניי העידו מטעם התובע, אחיו, מר עווידה רפעת, גב' בלה חזן מסניף נחלת יצחק בבנק הפועלים, שם התנהל החשבון, אח נוסף של התובע, מר עווידה מוחמד, והתובע עצמו; ומטעם הנתבעת, עו"ד גלית יוסף, אם הנתבעת - גב' מלכה ציון, והנתבעת בעצמה, שהגישה תצהיר משלים בו התייחסה למקצת עדויות עדי התובע, והפרקליטים המלומדים הגישו סיכומים בכתב עפ"י החלטתי.
לאחר עיון בחומר שבתיק, הדיונים, וסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, ואלו נימוקיי:
אני מקבל את טענת הנתבעת שהתובע אינו זכאי למעמד של אוחז כשורה בשיקים, וחרף הטענה שקיבלם ממי שהיו צד ג' אוחזים כשורה (המנכים), וזאת מן הטעם שברור שהשיקים התקבלו אצל התובע לאחר חילולם, ומשכך לא מתקיים לגביו התנאי שבסעיף 28(א)(1) לפקודה
" ... ולא הייתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן ... "
, יחד עם זאת אני מקבל שהתובע זכאי למעמד של אוחז גרידא, וזכאי לתבוע השיקים בשם עצמו וכאמור בסעיף 37(1) לפקודה.
אני דוחה את הטענה שהתובע לא הוכיח מתן ערך, ומאמין לו שלצורך קבלת השיקים מן המנכים, שילם להם בעצמו, ובעזרת משפחתו כספים, שהביאו להחזרת השיקים לידיו, וזאת כאמור לאחר חילולם. אני דוחה גם את טענת הנתבעת מפי אמה כי אין חבות מכוח מסמך הפוטר את האם, ומכאן שגם אותה, מחבות ביחס לאחי התובע, ומי שקיבל ממנה את השיקים, ושמאוחר למועד חזרת השיקים, עמדת התובע לפיה אין מדובר בחובות של העסק המשותף, אלא השיקים נשוא הדיון כאן, קשורים להלוואות נפרדות שקיבלה כנגדם אם הנתבעת, מקובלת עליי ולא ראיתי שתנית הפטור במסמך, שבין האח והאם חלה לגביהם.
חרף כל האמור אני מחליט, כאמור, לדחות את התביעה, וזאת מן הטעם שבמחלוקת המרכזית שבתיק זה, ולעניין שאלת החריגה מהרשאה, אני מעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע.
מעיון שיקים שהוגשו לביצוע עולה כי בפרטי בעל החשבון רשומים פרטי הנתבעת - ציון חיה ת.ז. ..., בחתימת המושך בכל השיקים מופיעים כיתוב ברור "ציון". אין מחלוקת שהחותמת היא אמה של הנתבעת - הגב' מלכה ציון, ושהשיקים נמסרו לאחי התובע על-ידה - סעיף 4 לתצהיר מר רפעת עווידה.
לו הייתי סבור שבחתימה ציון, חתמה האם את שמה ולא את שם הנתבעת, למעשה היה מסתיים הדיון בכך, שכן שלוח החותם רק את שמו, ופועל בגדר הרשאתו, אין פעולתו מחייבת את השולח - הנתבעת. ואולם הואיל וגם בשם השולח וגם בשם השלוח קיים שם המשפחה ציון, ושם זה הוא שנחתם, ניתן להניח מחזות השטר שהשלוח חותם את שמו של השולח בעל החשבון, ובמקרה כזה מוטלת חבות שטרית על השולח וכל עוד השלוח פעל בגדר הרשאתו, וזו אכן השאלה העיקרית נשוא תיק זה, בהנחה שחתימת האם היא חתימת הנתבעת, וזאת לא ניתן לשלול מחזות השיקים, האם פעלה האם השלוחה בגדר הרשאתה, או חרגה ממנה.
חשבון הבנק נפתח על שם הנתבעת ונוהל על-ידי אימה במסגרת ההרשאה שקיבלה מהנתבעת. לטענת הנתבעת, ההרשאה ניתנה לצרכי ניהול משק הבית ופרנסת המשפחה, ולא לצרכי הפעילות העסקית של אימה, וכך היה במשך שנים ארוכות ועד לתקופה נשוא דיוננו. כן נטען, כי לא נתנה הרשאה לאימה להעביר השיקים לצדדים שלישיים שיעבירם לפירעון לצד רביעי. כפועל יוצא מכך, המחלוקת כאן נוגעת לשאלת ידיעתה, הסכמתה ו/או הרשאתה של הנתבעת אודות הפעולות שביצעה אימה בחשבונה.
לטענת התובע, לנוכח האמור בסעיפים 23(א) ו- 92(א) לפקודה, הנתבעת מנועה מלטעון העדר הרשאה או חריגה מסמכות, לשיטתו, משנטענה טענת חריגה מהרשאה, הרי זו טענת הודאה והדחה, והנטל להוכיחה רובץ על הנתבעת שכשלה בכך. נטען, שהנתבעת ידעה באופן פוזיטיבי שאימה מבצעת פעולות עסקיות רחבות היקף בחשבון בצורה עקבית ולאורך שנים, ובעיקר בתקופת לימודי המשפט וההתמחות. לכל הפחות, נטען למודעות מספקת ו/או עצימת עיניים שכמוה כידיעה, לגבי דרך התנהלות החשבון. כן נטען, שפתיחת החשבון ומתן הרשאה לא מוגבלת בסכום ובמטרה נועדו לעקוף המגבלות שהוטלו על אימה ע"י הרשויות, וכי התנהגותה של הנתבעת יצרה מצג להרשאה לפעול בחשבונה ללא הגבלה.
אכן, בהתאם לסעיפים 23 ו-92 (א) לפקודה, ניתן לחייב אדם בפירעון שיק גם במקרה שלא חתם עליו בעצמו וזאת אם נתן לאחר הרשאה לחתום בשמו. יחד עם זאת, הסיכון של חריגה מהרשאה מוטל על הצד השלישי ולא על השולח, ולנוכח הוראת ס' 24 לפקודה.
ההלכה הפסוקה החילה את דיני השליחות על דיני השטרות, ולמעט חריגים מסוימים, כך ששולח עשוי לחוב חבות שטרית בתוקף פעולתו של שלוח, גם אם לא חתם פיזית על השטר (ע"א 1286/90 להלן).
הענקת הרשאה יכול שתהיה מפורשת או משתמעת ואין הכרח שתהיה מגובה במסמך בכתב (ש. לרנר,
דיני שטרות, עמ' 379). עם זאת, יש לבסס קיומה של הרשאה בהוכחות מספקות ואין די בטיעונים בעלמא ובמסקנות ערטילאיות. על מנת שהתובע יוכל לתלות יתדותיו בטענת ההרשאה עליו להניח תשתית עובדתית המצביעה על יחסי שליחות בין הנתבעת לבין אימה.