בפני שתי תביעות, תביעתם של התובעים כי הנתבעת תשלם להם סך של 38,749 ש"ח בגין תווי קנייה אשר גנבה מהם לטענתם, וכן לפיצוי כספי בסך של 20,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני של עוגמת נפש אשר נגרם לתובע 2, ותביעה שכנגד של הנתבעת, בסך של 100,000 ש"ח, בגין פגיעה בפרטיותה על ידי צילומה ללא ידיעתה בצורה חושפנית
רקע עובדתי וטענות הצדדים
1. התובעת 1 (להלן: "
התובעת") הנה בעלים של חנות בגדים בקניון רננים ברעננה (להלן: "
החנות") והיא זכיינית מקומית של אופנת "רנואר". התובע 2 (להלן: "
התובע" או "
רון") הנו מנהל ובעל שליטה בתובעת.
2. הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "
הנתבעת" או "
פלוני") הייתה בת זוגו של התובע במשך כשנה וחצי, בין השנים 2003 ועד למאי 2004, ואף התגוררה עמו יחד בדירה ברח' דבורה הנביאה ברמת גן (להלן: "
הדירה"). במהלך תקופה זאת נהגה הנתבעת לסייע לתובע בעבודתו בחנות.
3. לטענת התובעים, לאחר שהחלו לגלות כי תווי קניה, אשר התקבלו בחנות כתשלום עבור רכישת בגדים, החלו להיעלם, ולאחר שהתעורר בלבו של רון החשד כי ידה של הנתבעת במעל, הוא התקין בחדר עבודתו בדירה מצלמת וידאו נסתרת אשר תיעדה את הנעשה בחדר וזו קלטה לטענתם בבירור את הנתבעת ביום 27.05.04, בשתי הזדמנויות שונות, מחטטת במגירותיו ובתיקו של רון ושולפת מתוכם את התכולה.
4. לטענת התובעים גנבה מהם הנתבעת תווי קניה בסך של 38,749 ש"ח, רון אף תובע את הנתבעת בסך נוסף של 20,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני של עוגמת נפש שגרמה לו הנתבעת, הן בשל מעשה הגניבה והן בשל כך שלטענתו העלילה עליו עלילות שווא במשטרה בגין תקיפה, איומים והטרדה.
5. הנתבעת הגישה כתב הגנה בו הכחישה את כל טענות התובעים וטענה כי במהלך התקופה בה התגוררה יחד עם רון נמסר לה על ידו כי הוא בן 33 ורווק, וכי בחודש מאי 2004 עת גונבה שמועה לאוזניה כי המידע אשר נמסר לה על ידי רון אינו נכון, עשתה חיפוש בדירה, בה התגוררו יחד, ואז נודע לה כי רון בן 38 וכי הוא גרוש. לאחר שלטענתה הוברר לה כי רון לא גילה לה את האמת הודיעה לו הנתבעת על סיום הקשר ביניהם, ואז לטענתה החל זה לאיים עליה ולהטרידה, ואף פנה לאביה והציג בפניו את הקלטות בהן היא נראית בלבוש לא הולם, ודרש לקבל תמורתם תשלום, דרישה אשר לא נענתה. לאחר שלטענתה איומיו לא פסקו, הגישו היא ואביה תלונות נגדו במשטרה, אשר הסתיימו בהוצאת צו הרחקה נגדו. הנתבעת הגישה נגד התובעים תביעה שכנגד על סך של 100,000 ש"ח בגין פגיעה בפרטיותה עקב צילומה ללא ידיעתה, ובגין הפצת תמונותיה ברבים באופן העלול להשפילה ולבזותה, וזאת בניגוד לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 (להלן: "
חוק הגנת הפרטיות") ובניגוד לסעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
6. בכתב ההגנה אשר הוגש לתביעה שכנגד טענו התובעים כי הצילומים נעשו בדירתו הפרטית של רון בעת שהוא התגורר בה, וכי אין בידיהם תמונות עירום של הנתבעת וכי תמונות אלו לא הופצו לאיש, אלא הוצעו לעיון משטרת ישראל לאחר הגשת תלונות הסרק על ידי הנתבעת. עוד טענו התובעים כי אף אם יסבור בית המשפט כי צילום הקלטת יש בו פגיעה בפרטיות אזי יש להם הגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות.
דיון והכרעה
7. בטרם הכרעה בתיק לגופו אציין, כי אף שסכומי התביעה בתיק זה היו נמוכים יחסית, הרי שכמות הראיות אשר הוגשו במסגרתו, הייתה מרובה. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהירי עדות ראשית של רואה חשבון יורם מר, חוות דעת מומחה של החוקר הפרטי אייל אסף, ותצהיר של הגב' דורית שמואלי. בשלב מאוחר יותר הגיש התובע תצהירי עדות ראשית של הוריו אגנס ושנדור ורבלי. הנתבעת, אף היא לא טמנה ידה בצלחת, והגישה 6 תצהירי עדות ראשית, תצהיר שלה וכן תצהירים של הוריה דניאל ואביבה רווח, הגב' יפעת טל, הגב' סמדר שוסטר, מר ליאור ברזנדה וכן חוות עדת גרפולוגית של הגב' קרן רווה. במהלך דיוני ההוכחות נעתר בית המשפט לבקשת הצדדים והזמין לעדות את מר עופר צופן, סמנכ"ל תפעול בחברת ח. מר בה עבדה הנתבעת במועדים הרלוונטיים לתביעה, והגב' שרה פיבקו, חשבת במלון שרתון סיטי טאוור .
8. הגורם העיקרי אשר הביא לכך כי הוגשו בתיק זה ראיות רבות, כמו לכך כי התקיימו בתיק שני דיוני הוכחות, נבעה מכך כי אין המדובר בסכסוך עסקי רגיל אלא בסכסוך בין בני זוג לשעבר אשר יחסיהם הסתיימו באקורדים צורמים, אשר לוו בהגשות תלונות ההדיות במשטרה, ואשר בגינו הקדישו הצדדים חשיבות מרובה לשאלות כגון הגורם אשר הביא לסיום מערכת היחסים בין הצדדים, האם אלו הסתיימו עקב גילויו הנטען של התובע כי הנתבעת גונבת ממנו כספים, או עקב גילויה הנטען של הנתבעת כי התובע הסתיר ממנה עובדות מהותיות באשר לגילו ולהיותו גרוש.
9. הנני סבורה, כפי שהבעתי את עמדתי אף בסיום דיון ההוכחות בתיק, כי ראוי היה כי הצדדים היו מסיימים ביניהם את המחלוקת, הטעונה מאוד מבחינה רגשית, מחוץ לכתלי בית המשפט, ולא היו נדרשים להליך מסוג זה בו נאלצו לדון בעניינים אישיים אשר ראוי כי יידונו בחדרי חדרים ולא באופן פומבי. לצערי, ועל אף המלצות בית המשפט, החליטו הצדדים כי ההחלטה בתיק תהיה על ידי קבלת פסק דינו של בית המשפט, ועל כן אתייחס להלן לתיק גופו ולטענות הצדדים.
10. השאלות העומדות בבסיס התביעות בתיק זה הן : האם הצליח התובע להוכיח את טענתו בדבר גניבת תווי הקנייה על ידי הנתבעת, ואם הוכיח את תביעתו לקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש, והשאלה השנייה היא האם הוכיחה הנתבעת, במסגרת התביעה שכנגד, כי הצילומים אותם ביצע התובע עולים כדי פגיעתה בפרטיותה ואם כן, האם עומדות לתובעים ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות.
גניבת תווי הקנייה
11. התובעים טענו כאמור כי הנתבעת גנבה מהם תלושים בסך של 38,749 ש"ח, כאשר הגיעו לסכום זה על ידי חישוב סך כל תווי הקנייה אשר התקבלו בשנת 2004 בסך של 88,724 ש"ח, תוך הפחתת הסכומים אשר הופקדו על ידי התובע ברנואר וכן הסכומים אשר נותרו בקופת התובעת. לתמיכה בטענתם צירפו התובעים את תצהירו של רו"ח יורם מר, בו ציין כי סך כל התווים שהתקבלו היה 88,724 ש"ח, אך הוסיף כי האינפורמציה המפורטת בסעיף 6 לתצהירו, בדבר הסכומים אשר הופקדו בקופת רנואר והסכומים שנותרו בקופת התובעת כמו גם סכום התלושים החסרים בסך של 38,749 ש"ח, נמסרה לו על ידי התובע. לטענת התובע מעבר לכך כי בצילומה של הנתבעת מיום 27.05.04 רואים אותה מחטטת בתיקו ומוציאה מתוכו חלק מהתכולה, הרי שחיזוק לכך כי הנתבעת גנבה ממנו תווי קנייה עולה אף מכך כי ליום הולדת אשר חגגה לו הנתבעת במלון שרתון סיטי טאוור שילמה הנתבעת בתווי קנייה, כן צירף התובע קבלה מחנות לי קופר ממנה עולה כי הפריטים נרכשו על ידי תווי קנייה, התובע אף צירף צילום של פריטים אשר נרכשו לטענתו על ידי הנתבעת בחנות זו.
12. הנתבעת טענה מנגד כי לאחר שביום 26.05.04 גילתה כי התובע שיקר לה וכי בניגוד למה שמסר לה, הוא בן 38 וגרוש, והודיעה לו כי היא עוזבת אותו, החליט התובע לטפול עליה שקרים כי היא גונבת והלך לאביה והראה לו תמונות שלה וטען כי היא חייבת לו המון כסף.
13. אציין כי הנני מעדיפה את גרסתו של התובע על פני גרסתה של הנתבעת לפיה אכן חשד בנתבעת כי היא גונבת ממנו תווי קנייה, גרסה המתיישבת עם התנהגותו בפועל. בעקבות חשדותיו החל התובע לצלם את הנתבעת במצלמה נסתרת
כבר מיום 20.05.04, וכי בניגוד לטענתה הדבר לא נעשה כיוון שנפרדה ממנו וכנקמה אישית בה, אלא כי באמת ובתמים חשד בה התובע כי היא גונבת ממנו תווים. הנתבעת לא נתנה כל הסבר הגיוני מדוע החל התובע לצלמה כשבוע טרם הודיעה לו, לטענתה, כי היא נפרדת ממנו, ואף מכאן אני למדה כי צילומה נעשה עקב חששות קיימים ולא כמסע נקמה אישית.
14. הנתבעת טענה עוד כי ביום 26.05.04 גילתה את האמת על גילו ועל הסטטוס המשפחתי של התובע. לשם ביסוס טענתה העידה מספר עדים ואף צירפה חוות דעת גרפולוגית אשר קבעה כי כרטיס הברכה אשר הוצג על ידי התובע לא נכתב בכתב ידה של הנתבעת. אף אם אקבל את טענתה של הנתבעת כי אכן גילתה מידע זה רק ב- 26.05.04 ובעקבותיו החליטה לעזוב את התובע, עדיין סבורה אני כי אין בכך כדי להשליך על קביעותיי לפיהן אכן חשד התובע בנתבעת כי גנבה ממנו תווי קנייה.
15. על אף שהעדפתי את גרסתו של התובע על פני גרסתה של הנתבעת, השאלה אותה יש לבחון במקרה זה היא האם הצליח התובע להוכיח כי הנתבעת גנבה ממנו תווי קנייה ומהו הסכום אשר נגנב ממנו. באשר לנטל ההוכחה של עבירה פלילית הליך אזרחי קבע ביהמ"ש בע"א 78/04
המגן נ' שלום גרשון (לא פורסם, 05.10.06) כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר, וכי עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, גם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט - לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו. ראו לעניין זה גם ע"א 475/81
זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589.