לפני תביעה שטרית בין צדדים קרובים, בגין שיק על סך 8,121 ש"ח. התובע, שניהל עסק לשליחויות, מכר לנתבעת את העסק בתמורה ל- 14,000 ש"ח + מע"מ. התמורה שולמה בשני שיקים של הנתבעת, על סך 7,000 ש"ח + מע"מ. השיק הראשון נפרע. השיק השני בוטל על ידי הנתבעת בשל הפרת ההסכם. התובע הגיש את השיק להוצאה לפועל. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השיק, אשר התקבלה, בכפוף להפקדת 8,000 ש"ח. מכאן התביעה שלפני, אשר נדונה בסדר דין מהיר.
טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת שהתובע הציג בפניה מצג שווא, שלפיו הפדיון החודשי של העסק עומד על 14,000 ש"ח + מע"מ לכל הפחות. התובע התחייב כי במידה ושווי הפעילות, יסתבר כמופחת מהאמור לעיל, יקוזז בהתאם סכום התמורה שעליה סוכם בהסכם. בהסתמך על מצג זה, התקשרה הנתבעת עם התובע והתחייבה לשלם 14,000 ש"ח + מע"מ עבור העסקה. לאחר ההתקשרות, הופתעה הנתבעת לגלות, כי מחזור הפעילות קטן בהרבה ממה שהוצג ומגיע כדי 6,600 ש"ח לחודש. הנתבעת פנתה אל התובע להשבת השיק ומשפניותיה לא הועילו, נאלצה לבטלו. הנתבעת טוענת כי התובע פעל בחוסר תם לב, הפר את ההסכם ולא נתן תמורה לשטר.
טענות התובע
התובע טוען כי החליט בחודש יולי 2006 להקים יחד עם חברו, ערן שושני, חברת שליחויות (
"העסק"). השניים הצליחו לגייס לקוחות רבים. בחודש דצמבר 2006 החליטו השניים, למצוא חברה שתרכוש את הפעילות ותשלם שכר עבור רשימת הלקוחות של העסק. לאחר שפנו למספר חברות שליחויות גדולות, ובכללם לנתבעת, הגיעו השניים לסיכום עם מנהל הנתבעת, מר אטקין, בדבר מכירת פעילות העסק לנתבעת, בתמורה לסך של 14,000 ש"ח + מע"מ. מכיוון שהעסק פעל שישה חודשים בלבד, הכינו השניים דו"ח פעילות מפורט לכל התקופה. בין הצדדים סוכם כי הנתבעת תקבל את תנאי ההסכם שבין העסק ולקוחותיו ותמשיך לקיימן למשך שנה. עוד סוכם כי השניים יסייעו להטמעת הלקוחות במחשבי הנתבעת ושאר הפרטים הנוגעים לעניין. מנהל הנתבעת ביקש לשלם את התמורה בשתי המחאות, האחת במזומן והשנייה בהמחאה דחויה למשך חודשיים, במועד שלאחר הטמעת הלקוחות. התובע טוען כי מעולם לא התחייב לנתבעת על היקף פעילות מסוים. המחיר נקבע לפי היקף הפעילות, בשלושת חודשי הפעילות האחרונים של העסק. התובע טוען כי קיבל טלפונים מלקוחות שהלינו על השירות שהנתבעת סיפקה להם.
דיון
אין מחלוקת בין הצדדים, כי נחתם הסכם בכתב, בקשר להעברת פעילות העסק לנתבעת. גם אין מחלוקת כי ההסכם בכתב אינו מתנה את תשלום התמורה, בהשגת מחזור פעילות מינימאלי כלשהו על ידי הנתבעת, לאחר מכירת הפעילות לידיה.
הנתבעת טוענת כי הוסכם בעל-פה, במגעים שנוהלו לפני חתימת ההסכם, כי במידה והפעילות תפחת מסכום התמורה של 14,000 ש"ח + מע"מ, יקוזז ההפרש מיתרת התמורה. מר אטקין העיד כי, בדיעבד הוא אכן עשה טעות שלא דאג לכך שתנאי זה יופיע בהסכם המפורש. התובע מכחיש את קיומו של התנאי.
לאחר בחינת העדויות וטוענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין טענת ההגנה להידחות ולו בשל העובדה שמדובר בטענה בעל-פה שסותרת מסמך בכתב. בהסכם בכתב, לא מופיע כל תנאי שלפיו אם מחזור הפעילות פוחת מהממוצע, עובר למכירת העסק, תהא הנתבעת זכאית להשבת השיק השני או חלקו. לפיכך, בהעדר תנאי כזה, הטענה שלפיה הדבר סוכם בעל-פה, היא טענה בעל-פה נגד מסמך בכתב שאין להתירה. יצויין כי לא מצאתי ממילא בסיכומי הנתבעת כל התייחסות, שלא לומר התמודדות, עם הטענה האמורה, שהופיעה במפורש בסיכומי התובע.
בספרו של י. קדמי,"
על הראיות", חלק שלישי, ע"מ 1305, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003), נאמר בעניין זה:
"כאשר "עסקה" כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל פה "כנגד תוכנו" של מסמך."
וכן ראה וע"א 738/80
שלמה נתן
נ' אליהו זגורי פ"ד לז(4) 387):
"..נוכח האמור בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית ייחוס הסכמה בין הצדדים על דבר שלא בא זכרו בגוף החוזה חייב להתבסס על ראיות בכתב, שכן קיימת הנחה חלוטה, שהחוזה מגלם בתוכנו את כל מה שהוסכם."
המטרה שעומדת מאחורי הכלל האמור, הנה, בין היתר, לעודד את הכללת כל התנאים והמצגים בגוף ההסכם הכתוב, וזאת, בין היתר, כדי למנוע חילוקי דעות לאחר מכן. כלל זה מבקש ליצור וודאות בדיני החוזים וכמו כן, לחסוך הוצאות לצדדים ולמנוע התדיינויות סרק בבית המשפט. אלמלא כלל זה, ערכו של החוזה הכתוב והוודאות שהוא יוצר, היו פוחתים ללא היכר. אם כל צד לחוזה יכול לאחר חתימתו, לטעון להסכמות בעל-פה שנוגדות את ההסכם, איזה ערך יוותר לעריכת הסכמים בכתב?
במקרה שלפנינו, יתכן והצדדים הגיעו לסיכום כפי הנטען על ידי מר אטקין, או לסיכום דומה, אולם משלא בא זכרו בהסכם, יש לדחות את הטענה על הסף, תוך העדפת אינטרס הוודאות והאמור בהסכם. לפיכך, אין לי צורך להכריע בשאלה האם התנאי הנטען סוכם אם לאו. יחד עם זאת ולמעלה מן הדרוש, אציין כי בכל מקרה, לא שוכנעתי בדבר גמירות הדעת של הצדדים, בקשר לתנאי הנטען. אינני פוסל את האפשרות שהוחלפו דברים בין הצדדים, בקשר לתנאי המדובר. יחד עם זאת, כאשר עסקינן במשא ומתן לעסקה, כדוגמת זו שלפני, נקודת המוצא של הצדדים צריכה להיות, כי לא כל מצג ו/או אמרה שנאמרים בעל-פה ולעיתים כלאחר יד במסגרת המו"מ, יש לראות כהתחייבות משפטית ממשית וזאת שעה שהצדדים עורכים הסכם בכתב, ותנאי זה, שהנו על פי תוכנו, מהותי להסכם, אינו מופיע בסופו של דבר בהסכם. במובן זה, ניתן לראות בצד שלא דרש לכלול בהסכם הכתוב את אותו התנאי שסוכם בעל-פה קודם לכן, כמי שויתר על אותו התנאי.
סוף דבר
לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת במלואה. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט וכן בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך של 2,500 ש"ח + מע"מ.
הגזברות תעביר לקופת בית המשפט, מתוך הערובה שהופקדה בקופת בית המשפט, על סך 8,000 ש"ח, ולרבות פירותיה, את סכום החוב בגין המחצית השנייה של האגרה שטרם שולמה ואת היתרה, לידי התובע וזאת על חשבון חוב בתיק ההוצאה לפועל.
התובע רשאי להמשיך בהליכי הוצאה לפועל בתיק 0126956070 וזאת תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבעת ו/או לבא כוחה (ימי הפגרה במניין) וככל שסכום החוב המעודכן בתיק ההוצאה לפועל והוצאות המשפט ושכר הטרחה שנפסקו כאמור, לא שולמו תוך המועד הנ"ל.