1. רוני טווקולי התובע, פתח אצל הנתבעת 2 חשבון ניירות ערך ביולי 2000. באותו חודש העביר לחשבון 85,000 ש"ח; בהמשך העביר סכומים נוספים, ובסך הכל העביר לחשבון זה 118,955 ש"ח. אלא שבתוך מספר חודשים הפסיד התובע את כל כספו ועוד נותר חב לנתבעות סכום של 16,350 ש"ח.
תחילה התנהל החשבון ללא זעזועים מיוחדים, וההצלחה אף האירה פנים לתובע, משום שבסוף החודש הראשון עמד שווי התיק על למעלה מ-101,000 ש"ח. אומנם, בסוף נובמבר 2000, שווי התיק פחת לכ-89,500 ש"ח שאז העביר התובע לחשבון 20,000 ש"ח נוספים, ובמהלך חודש דצמבר העביר בשתי מנות עוד 5,955 ש"ח, אך עובר לביצוע העסקות שהביאו למהפך בחשבון - שווי התיק עמד לטענת הנתבעות על 141,000 ש"ח.
ואולם, במחצית השנייה של חודש פברואר, בוצעו בחשבון בזו אחר זו, עסקות עתירות סיכון בבורסה של ניו-יורק - 2 עסקות של רכישת חוזים עתידיים ומכירה בחסר של מניות צ'ק-פוינט - באותן מניות אגב, נעשו באותו חודש קודם לכן, גם עסקות "רגילות" והן הניבו רווח, אם כי צנוע - אך העסקות הללו שאין חולק על אופיין המסוכן, כרסמו קשות בשווי התיק, ולאחריהן נותר בחשבונו של התובע סכום של 4,815$ (20,840 ש"ח).
לאחר הדברים האלה, באפריל 2001, עוד הזרים התובע לחשבון סכום של 8,000 ש"ח - לדברי התובע הוא עשה זאת לאחר שהנתבע 1 שכנע אותו שבאמצעות הכספים הללו ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורה - אך התקווה הזו התבדתה, ובמאי 2001 עמדה בחשבונו כאמור יתרת חובה של 16,350 ש"ח. את החוב הזה סילק ככל הנראה הנתבע 1, לאחר שהתובע העביר לחשבון בתו של האחרון סכום של 5,000 ש"ח במסגרת הסדר שהשניים העלו על הכתב (נספח ח' לתצהיר התובע). התובע אגב, בחר שלא לזכור כיצד נסגר החוב (פרוטוקול מה-19.4.2007, עמ' 19).
2. בתובענה זו שהוגשה בספטמבר 2005, מבקש התובע לחייב את הנתבעים לפצותו בגין נזקיו הנטענים בסכום של 206,212 ש"ח. בסכום זה כלולים: הסכום שהועבר על ידי התובע לחשבון ניירות ערך שלו, בצירוף הסכום של 5,000 ש"ח שהוא העביר לחשבון בתו של הנתבע 1; ריבית והפרשי הצמדה בסכום כולל של 32,261 ש"ח בגין הסכומים האמורים, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 50,000 ש"ח.
התביעה מכוונת נגד הנתבע 1 (להלן: "
הנתבע"), כמי שניהל את תיק ניירות הערך של התובע. נגד נתבע זה ניתן במאי 2006 פסק דין בהעדר התייצבות על סכום מוקטן ב-40,000 ש"ח מסכום התביעה, אך כפי שהתברר, בפברואר 1997 ניתן צו לכינוס נכסיו של הנתבע וכל ההליכים המשפטיים נגדו ובכלל זה הליכי הוצאה לפועל - עוכבו.
הנתבעות 2 ו-3 שבצעו את הפעולות בחשבון ניירות הערך של התובע, נתבעות כאן בטענה שהן והנתבע 1 "
חד הם" והן אחראיות לאובדן כספו של התובע בכך שהן ביצעו בחשבונו
"פעולות מסוכנות במיוחד ללא הרשאה מפורשת כנדרש בחוק וללא הודעה לתובע, תוך מתן אשראי מוגזם מעבר לכל פרופורציה, מבלי שהיו לתובע ערבויות ובטחונות וזאת ללא ידיעת התובע וללא הסכמתו".
3. הנתבעות מצדן דוחות מכל וכל את הניסיון לייחס להן אחריות כלשהי לנזקיו הנטענים של התובע. קו הטיעון המרכזי שלהן הוא - הן לא שימשו יועץ השקעות לתובע, ולא פעלו בחשבונו כמנהל תיקים. תפקידן ביחס לתובע היה מוגבל לפן הטכני של הפעילות בתיק ניירות הערך של התובע - פעילות שיכולה להתבצע רק בתיווכו חבר בורסה.
בכובען זה, כמי שמעמידות לרשות הלקוח שירותי בורסה בלבד, אין הן משמשות אלא צינור לביצוע ההוראות שלו או של מי שפועל מכוחו או מטעמו בתיק ניירות הערך שלו; הן אינן אמורות לנהל את התיק או לפקח על אופן ניהולו, ומאליו מובן שהן גם לא עשו כן. טענות התובע במה שנוגע לאחריותן של הנתבעות, באות על רקע הדברים הבאים.
4. לפי המתואר בכתב התביעה, התובע פגש את הנתבע בסמוך ליולי 2000 - הוא המועד בו פתח את חשבון ניירות הערך שלו אצל הנתבעת 2 - ובעקבות אותה פגישה הגיע למשרדי הנתבעות - שם שכן משרדו של הנתבע. הלה, לפי הנטען, הציג את עצמו בפני התובע כבעל רישיון יועץ השקעות ומנהל תיקים - מצג שהתברר בדיעבד כבלתי נכון. ואכן, הנתבע אינו בעל רישיון יועץ ואינו בעל רישיון מנהל תיקים, אך התובע לא פגש אותו רק בסמוך לפתיחת החשבון בחברה המרכזית, כפי שמשתמע מכתב התביעה ומתצהירו, אלא זמן רב קודם לכן, ובנסיבות אחרות. התובע היה איש מכירות בעיתון גלובס ואת הנתבע הכיר בתפקידו כמנהל מסעדה ברחוב מוזס. היה זה כשהתובע פנה אל הנתבע כמי שניהל את המקום, והציע לו לרכוש מודעות פרסום. עובדות אלה החלו להתברר עוד בחקירה נגדית של התובע, וגרסה מפורטת בעניין זה שמענו מפי הנתבע בעדותו. עוד התברר שהשניים התוודעו זה לזה זמן רב לפני שנפתח החשבון בחברה המרכזית, וגם זה עלה כבר מהחקירה הנגדית של התובע (פרוטוקול מ-19.4.2007, עמ' 6). מהנתבע שמענו ש"הזמן הרב" הוא 12 שנים שבמהלכן הפכה ההיכרות על רקע עסקי, לקשר אישי. לדברי האחרון מאז הפגישה הראשונה "
הוא בא ויצא במשרדי, הוא היה בביתי אכל בביתי ועשה איתנו חג בבית. הגדרתי אותו והוא הגדיר אותי כחבר, הוא ידע עלי הכול".
על הפרטים האלה התובע פסח בתצהירו. מה שכן ציין הוא, שהנתבע הרשים אותו כאיש עסקים וכמי שהצליח בשוק ההון "
ועובד בחברה המרכזית 20 שנה". על 20 שנות עבודה עם החברה המרכזית ואפילו יותר מזה, דיבר גם הנתבע. הוא תיאר עצמו כוותיק בשוק ההון: "
25 שנה ותיק בתחום. ישבתי במשרדים 25 שנה, ותיק ובית (צ"ל "בן" - נ.ר.) בית", והכוונה היא למשרדי החברה המרכזית.
לנתבע, שרואה עצמו כ"
משווק ומבצע" ולא כמנהל תיקים, הוקצה מסתבר חדר עם מחשב במשרדי החברה המרכזית - הוא גם קיבל שם כנראה שירותי משרד - ובתמורה ל"שיווק" החברה המרכזית, העבירה לו זו חלק מהעמלות שגבתה מלקוחותיו. וכך תואר על ידו הקשר שלו עם החברה המרכזית:
"
בחברה המרכזית עבדתי כפרי לאנס עצמאי לחלוטין. בתקופה שרוני בא ופתח את תיק השקעות, הייתי משווק והיה לי אתר באינטרנט שפרסם ושכנע לקוחות בכל הארץ לפתוח חשבון בחברה המרכזית לני"ע כי הצעתי עמלה נמוכה משמעותית מעמלות שהיו אנשים משלמים בבנקים".
כך לדברי הנתבע הגיעו אליו, ודרכו לחברה המרכזית, 400 לקוחות, וכמו במקרה של התובע, החשבון שלהם בחברה נפתח לא בחדרו/משרדו של הנתבע, כי אם במקום אחר במשרדי החברה, משום שה"
קטע של פתיחת חשבון לא היה לי סמכות לטפל בזה" (פרוטוקול מ-18.10.2007, עמ' 53).
5. מסתבר, שהסידור הזה של מנהל תיקים עצמאי או "משווק-מבצע" אשר סמוכים על שולחנה של החברה המרכזית, ועם זה אינם "שייכים" לחברה - היה רווח בחברה המרכזית, ומקרהו של הנתבע לא היה חריג. מר ביהרי, המשנה למנכ"ל שהעיד מטעמה הסביר:
"מנשה מטלון עצמו היה לקוח גדול וכפי שהיה מקובל מול לקוחות גדולים, כמדיניות לתת כלים, להקל עליהם להעביר הוראות באמצעותנו לבורסה, העמדנו לרשותם שולחן לפעמים חדרון כדי שבאמצעותו יוכלו להעביר הוראות עבור החשבון שלהם ועבור לקוחות שהם קיבלו מהם יפוי כח לנהל את החשבון", ובהמשך אמר:
"השכרנו לו משרד מכיוון שהפעילות שלו כלקוח גדול הצדיקה זאת". מר ביהרי אישר עם זאת, שההסדר הזה לא עוגן בהסכם עם הנתבע וכן ש"
לא היה שום שילוט זה היה חלק ממשרדי החברה" (פרוטוקול מ-18.9.2007, עמ' 29).
גם מר ביהרי אמר שהיה זה הסדר שנהג ביחס לנתבע כ-20 שנה ואולי יותר, אך הדגיש שהנתבע היה "
לקוח. הוא היה עצמאי. לא היה שיתוף פעולה בניהול תיקים. הוא היה לקוח שביקש להעביר הוראות לבורסה באמצעותנו כי אנחנו הצינור שבאמצעותו מעבירים הוראות לבורסה... זה לא שיתוף פעולה זה עסקאות בין מקבל שירות לנותן שירות". (שם בעמ' 30).
6. ואולם, נראה שכלפי חוץ הדברים נחזו אחרת. התובע, מכל מקום, טוען שהדבר יצר כלפיו מצג שהחברה המרכזית עומדת מאחורי הנתבע והלה, למרות שהוא חזר והדגיש "אני עצמאי", אישר שהמצב בשטח אכן יכול להתפרש כך: "
אם אורח זמין היה רואה אותי הוא היה בטוח שאני עובד החברה" (פרוטוקול מ-18.10.2007 עמ' 48), ומשנשאל בהמשך: "
400 לקוחות באו וחתמו אצל הפקידה והבינו שיש לך את הגב הגדול של מגדל החברה המרכזית?", הייתה תשובתו: "
כן" (שם, בעמ' 53).
הקרבה הפיסית ללא סימן חיצוני להפרדה בין שתי היישויות, זו של הנתבע וזו של הנתבעות, על רקע של הסדר "קבע" בן 20 שנה ויותר, שבמסגרתו הנתבע פועל כמשווק של החברה המרכזית ומתחלק עמה בעמלותיה, הם בעצם המסד שעליו בונה התובע את טענותיו כלפיהן. בהקשר זה ראויות לציון הנקודות הבאות.
7. בעת פתיחת החשבון ביולי 2000, חתם התובע על מערכת הסכמים עם הנתבעת 2, בשמה הקודם "החברה המרכזית לניירות ערך בע"מ".