מבוא
1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 231,824 ש"ח, שעילתה בחוזה שכירות שנכרת בין התובעת לנתבעים.
2. ביום 16.8.1982 שכרו הנתבעים מאת התובעת אולם בקומת המרתף של בנין ברח' ישעיהו 52 בת אביב (
להלן: "המושכר"), על פי חוזה שכירות (
להלן: "החוזה הראשון"). החוזה הראשון הוארך מעת לעת במשך 15 שנה. ביום 18.9.1997 נחתם חוזה שכירות חדש בין הצדדים, לפיו הושכר המושכר לנתבעים עד ליום 17.9.2006, תוך שנשמרה לנתבעים הזכות לסיים את החוזה במועד מוקדם יותר, בהודעה בת שלושה חודשים מראש (
להלן: "החוזה השני"). הנתבעים עשו שימוש בזכות לסיומו המוקדם של החוזה השני, והחזקה במושכר הוחזרה לתובעת ביום 21.9.2004.
3. התובעת טענה בכתב התביעה כי המושכר הוחזר לידיה במצב גרוע ביותר, למרות שהיא השתתפה בעלות השיפוצים של המושכר, שיפוצים שבוצעו בשנת 1982 ובשנת 1997. התובעת דרשה מהנתבעים לתקן את המושכר, אך אלה נאותו לערוך תיקונים קוסמטיים בלבד. בסופו של דבר, הזמינה התובעת את המומחה אמנון נזרי (
להלן: "המומחה נזרי"), על מנת שיבחן את הנזקים במושכר ועלות תיקונם. המומחה נזרי ביקר במושכר ביום 10.2.2005, למעלה מארבעה חדשים לאחר שהוחזר לתובעת. לפי חוות דעתו של המומחה נזרי, שנערכה ביום 21.4.2005, עלות התיקונים במושכר הינה 202,000 ש"ח. התיקונים אמורים להמשך חודש וחצי, תקופה בה ייגרם לתובעת נזק בסך של 23,692 ש"ח בגין אובדן דמי שכירות.
התובעת דרשה בכתב התביעה פיצויים כדלקמן:
(א) סך של 202,000 ש"ח בגין עלות תיקונים לפי חוות דעת המומחה נזרי;
(ב) סך של 23,692 ש"ח בגין הפסד דמי שכירות;
(ג) סך של 6,132 ש"ח בגין עלות חוות הדעת של המומחה נזרי.
4. הנתבעים טענו להגנתם כי מדובר בתביעת סרק שאין לה כל בסיס ומטרתה לנסות ולהתעשר שלא כדין על חשבונם. הם הצביעו על כך שמדובר בתקופת שכירות שנמשכה 22 שנה, החל משנת 1982 וכלה בשנת 2004. לטענתם, הם קיבלו את המושכר בשנת 1982 במצב מוזנח ביותר, ורק שיפוץ מסיבי שערכו במושכר הפך אותו לבר איכלוס. בכל שנות השכירות תיקנו הנתבעים בעצמם ליקויים שונים, אשר היו באחריותה של התובעת. בחלוף 15 שנה, ולרגל חתימתו של החוזה השני, בוצע שיפוץ נוסף במושכר, בהשתתפות זניחה של התובעת. מצבו של המושכר הושבח על ידי הנתבעים לעומת מצבו המקורי. בעת החזרת החזקה לתובעת, מצבו של המושכר היה תקין. חרף זאת, בעקבות קבלת מכתב דרישה של התובעת, ובשל מערכת היחסים הטובה ששררה בין הצדדים במשך 22 שנה, שכרה התובעת את שירותיו של קבלן שיפוצים על מנת שיבצע עבודות שדרשה התובעת, למרות שהנתבעים לא היו מחוייבים לעשות כן. דא עקא, התובעת ביקשה למעשה לבצע שיפוץ כולל של המושכר על חשבון הנתבעים, ולכן העלתה דרישות בלתי אפשריות. הנתבעים טענו כי כל הליקויים עליהם הצביע המומחה נזרי הם תולדה של בלאי סביר או של עניניים המצויים באחריותה של התובעת, למשל, ליקויי רטיבות שמקורם באיטום קירות החוץ.
דיון
5. בשלב הגשת התצהירים ניסתה התובעת לבצע שינוי חזית מסיבי, הן בקשר לעילות התביעה והן בקשר לראשי הנזק השונים וסכומם הכולל. למעשה, אין כמעט קשר בין הסעד שנתבע בכתב התביעה לבין הסעד שנתבע במסגרת תצהירי התובעת, כאשר הנזק הנטען תפח לפתע ועמד על סך של 597,000 ש"ח. כך למשל, בע' 4 לתצהירו של רון סייג, מנהל התובעת (
להלן: "סייג"), נטען לקיומם של הנזקים הבאים:
(א) סך של 189,000 ש"ח בגין הפסד דמי שכירות לתקופה של 18 חודשים (על מה ולמה 18 חודשים דווקא, סתם סייג ולא פירש);
(ב) סך של 336,000 ש"ח בגין הוצאות שיפוץ (לא צורפו קבלות כלשהן, וסייג הודה בחקירתו כי לא התובעת ביצעה את השיפוץ, אלא השוכר החדש של המושכר);
(ג) סך של 24,000 ש"ח בגין קבלת זיכוי ארנונה שלא כדין (לא צורפה אסמכתא כלשהי);
(ד) סך של 48,000 ש"ח, על דרך של הערכה, בגין "
הוצאות עקיפות של תשלומים למיניהם למומחים, ארנונה מיום 1.9.05 עד 1.4.06, וועד בית וכו', הערכה" (לא צורפה אסמכתא כלשהי וגם לא תחשיב).
(ה) סך של 35,000 דולר בגין פיצוי מוסכם.
הנתבעים התנגדו מבעוד מועד ובהזדמנות הראשונה לשינוי החזית המסיבי שנעשה בתצהירו של סייג.