1. התובעת, ילידת 24.9.67, נפגעה בתאונת דרכים כהולכת רגל ביום 27.8.99, בהיותה כבת 32 שנים.
2. תביעה זו עוסקת בפיצויים בגין נזקי הגוף שאונו לה בתאונה. הנתבעים הינם הנהגת ברכב הפוגע ומבטחיה, והם לא הכחישו את חבותם לפצות את התובעת. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שאלת גובה הנזק בלבד.
3. כתוצאה מן הפגיעה בתאונה, התובעת איבדה הכרתה לזמן קצר. היא פונתה באמבולנס לבית החולים "וולפסון". תחילה אושפזה להשגחה במחלקה הנוירולוגית בשל חבלת הראש ותלונות על כאבי ראש, סחרחורות ותחושת רדימות בפלג גוף ימני. לאחר מספר שעות הועברה למחלקה האורטופדית, לשם טיפול בשבר של הפלטו המדיאלי של הטיביה בברך שמאל. ביום 30.8.99 נותחה ועברה שחזור פתוח וקבוע פנימי של השבר באמצעות ברגים.
ביום 4.9.99 הועברה התובעת להמשך שיקום בבית החולים "רעות" שם שהתה עד ליום 14.11.99. התובעת שוחררה מבית החולים "רעות" עם המלצה להימנע מדריכה על רגל שמאל, שימוש בהליכון והמשך מעקב בקופת חולים, לרבות על ידי פסיכיאטר ורופא עיניים.
4. ביום 29.3.00 נותחה לשם הוצאת הקיבוע מברך שמאל, ושוחררה ביום 31.3.00. זיהום שהתפתח בפצע הניתוח חייב את אשפוזה החוזר ביום 6.4.00 עד ליום 14.4.00.
5. התובעת טענה לפגיעות בתחום האורטופדי, הפסיכיאטרי והעיניים, ומונו 3 מומחים רפואיים:
6.
ד"ר טאובר, אשר מונה כמומחה בתחום האורטופדי, מצא הגבלה בכיפוף של ברך שמאל, רושם לחוסר יציבות קדמית בברך וציין כי בצילומי רנטגן משנת 2003 כבר נצפו שינויים פוסט-טראומטיים קלים בברך שמאל. ד"ר טאובר העריך את נכותה של התובעת במועד הבדיקה (7.7.03) בשיעור 5% לפי סעיף 35(1)(ב) חלקי מותאם, אך צפה שתוך 7 שנים ממועד הבדיקה, קרי: משנת 2010 ואילך, תחול החמרה והנכות תעלה לכדי 10% לפי אותו סעיף.
את אי הכושר העריך ד"ר טאובר ב-8 חודשים לאחר התאונה, ממועדה ועד להחלמתה מהזיהום בפצע הניתוח.
7.
ד"ר גאוני, מונתה כמומחית בתחום הפסיכיאטרי.
ד"ר גאוני מציינת כי כבר בחודש 9/99, בהיותה מאושפזת עדיין בבית חולים "רעות", החלו תופעות של מתיחות, עצבנות, חוסר סבלנות, תלונות חוזרות ונשנות על כאבי ראש ובחילות. התובעת אובחנה כסובלת מדיכאון שהוחמר וקבלה טיפול במודל וסרוקסט.
ברקע מציינת ד"ר גאוני כי מדובר בתובעת ילידת גרוזיה, אשר עלתה לארץ לבדה בשנת 1998. בארץ מוצאה למדה בבית ספר לאחיות, ובארץ התעתדה להשלים את לימודי ההסמכה שלה בבית ספר לאחיות במסגרת תוכנית השתלמות לאחיות מקצועיות בבי"ח סורוקה. בינתיים, למדה באולפן והתגוררה בביתה של ישישה, תמורת טיפול סיעודי שנתנה לה. עוד מציינת ד"ר גאוני כי התובעת סבלה מבעיות ראיה מגיל צעיר, ואף עברה השתלת קרנית, וכן סבלה מבעיות אנדוקריניות ועודף משקל, אך תפקודה היה תקין, והיא עבדה במקצועה בארץ מוצאה כ-13 שנים. התאונה קטעה את כל תוכניותיה של התובעת ופגעה בעתידה המקצועי, ואף החמירה בעיות בריאותיות מהן סבלה בעבר, ובעיקר בעיות ראיה, ומאז התאונה התובעת כמעט עיוורת לחלוטין.
התובעת אובחנה על ידי המומחית כסובלת מתסמונת שלאחר זעזוע מח, וכיום סובלת מדיכאון, השמנת יתר, בנוסף לבעיותיה האורטופדיות, האנדוקרינולוגיות ובעיות העיניים, אשר מונעים ממנה יכולת תפקוד במסגרת עצמאית.
את נכותה הפסיכיאטרית העריכה ד"ר גאוני ב- 30% וקבעה כי התובעת זקוקה להמשך טיפול פסיכיאטרי.
בתשובות לשאלות הבהרה שהופנו אליה על ידי ב"כ הנתבעים, הסכימה ד"ר גאוני כי הנכות בתחום הפסיכיאטרי, אותה קבעה לתובעת, קשורה ל-2 אלמנטים: מחצית הנכות - תגובה לעיוורון ומחצית מן הנכות - לסימפטומים שלאחר זעזוע מח.
8. ד"ר טאובר וד"ר גאוני לא זומנו להיחקר על חוות הדעת שנתנו, וקביעותיהם בחוות הדעת לא התערערו.
9. המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתייחסת לנכותה של התובעת בתחום העיניים.
התובעת ידועה כסובלת מקרטוקונוס, שהינה מחלה ניוונית של העיניים המאופיינת בעליה פרוגרסיבית בקמירות הקרנית ובהידקות שלה, אשר עלולה לגרום לצלקת בקרנית ולצורך בהשתלת קרנית. המחלה אובחנה אצל התובעת עוד בצעירותה, בשנת 1983, ובשנת 1988 בהיותה כבת 21, עברה השתלת קרנית בעין ימין.
על ציר הזמן לאחר התאונה, חלה התדרדרות במצב הראיה בעין ימין, כאשר בעין שמאל היא כמעט ואינה רואה. השאלה שיש להידרש אליה היא, האם יש קשר סיבתי בין הפגיעה בתאונה, לבין ההתדרדרות שחלה במצב הראיה של התובעת?
פרופ' ענת לבנשטיין מונתה כמומחית בתחום העיניים. לאחר בדיקת המסמכים הרפואיים של התובעת, ובדיקת התובעת עצמה - הגיעה פרופ' לבנשטיין למסקנה כי נכותה של התובעת בתחום העיניים, העומדת על 100%, אינה קשורה לתאונה, לא לגבי עין ימין ולא לגבי עין שמאל. עוד מציינת פרופ' לבנשטיין כי נכות זו הינה זמנית, עד שהתובעת תעבור השתלת קרניות בשתי העיניים.