מבוא
1. בפניי תביעה לתשלום סך של 482,955 ש"ח. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ביום 19.6.2003 וסכומה תוקן לפי החלטה מיום 25.10.2006. עילת התביעה היא הסכם הלוואה מיום 16.11.2002 בין התובע לבין הנתבע 1, דני קאולה (
להלן: "דני"), לפיו הלווה התובע לדני סך של 100,000 דולר (
להלן: "הסכם ההלוואה" או "ההסכם"). דני התחייב להחזיר את חוב ההלוואה עד ליום 15.12.2002. הנתבעים 2 ו-3, נעמטולה קאולה ז"ל ואשרף קאולה, הוריו של דני, חתמו כערבים לפרעון ההלוואה והתחייבו למשכן לטובת התובע דירת מגורים בבאר שבע. משלא נפרעה ההלוואה, הוגשה התביעה ביום 19.6.2003. נעמטולה קאולה ז"ל נפטר ביום 15.2.2004 (ראה מוצג נ/2).
2. התובע נטל פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבעים כולם. ביום 26.2.2006 בוטל פסק הדין נגד הנתבעת 3 (
להלן: "הנתבעת"), ונותר על כנו נגד הנתבעים האחרים. ביום 23.3.2006 ביקשה הנתבעת רשות להתגונן. בהחלטה מיום 12.6.2006 ניתנה לנתבעת רשות להתגונן. הרשות להתגונן הוגבלה לטענותיה של הנתבעת באשר לנסיבות חתימתה כערבה להסכם ההלוואה, קרי, שלא הוסבר לה טיבו של המסמך עליו חתמה וכי החתימה נעשתה מחמת הטעיה, כפיה ועושק מצידו של התובע ובני משפחתו שנכחו במעמד החתימה.
3. בהחלטה מיום 22.2.2007 נקבע כי נטל הראיה והשכנוע מוטל על הנתבעת, הואיל וטענות הגנתה הן מסוג של הודאה והדחה.
4. מטעם התובע הוגשו תצהירים שלו ושל אנשים שהיו נוכחים עימו בפגישה בביתה של הנתבעת, ובמעמד חתימתה על ההסכם.
5. התובע טוען בתצהירו כי הנתבעים הם קרובי משפחה רחוקים שלו, משום שדני נשוי לבתו של אחיינו החורג, חביב דוך. התובע פגש את הנתבעים לראשונה במסיבת האירוסין של דני. לימים התהדק הקשר בינו לבין דני ואביו, נעמטולה קאולה ז"ל (
להלן: "נעמטולה"), והוא נהג להפגש עימם בבית העסק של דני, חנות ליבוא ושיווק מוצרי טקסטיל. במהלך שנת 2001 הוא הלווה לדני סכומי כסף בסכום כולל העולה על 700,000 ש"ח. חלק מהכסף הועבר באמצעות ליאור בן גרשון, חתנו של התובע, והיתרה היתה כספי הפרישה של התובע ממשטרת ישראל לאחר 37 שנות שירות. בתחילה נהג דני לפרוע את ההלוואות שקיבל כסדרן, אך לימים חוללו באי פרעון השיקים שמסר דני לתובע. התובע ביקש מבנו, כפיר ידגר (
להלן: "כפיר"), שהיה אותה שעה סטודנט למשפטים (כיום הוא עורך דין), שייפגש עם דני על מנת לסייע לו בייעול ניהול עסקיו. כאשר כפיר הגיע לחנותו של דני הוא הבין כי דני שקוע בחובות כבדים, וזאת בשל נוכחות נושים במקום. אז דרש התובע מדני כי יפרע את חוב ההלוואה וזה הודיע כי אין ביכולתו לעשות כן. ביום 13.11.2002 נפגש התובע עם דני בחנותו, וזה הבטיח לו כי החוב ייפרע באמצעות העברת נכס מקרקעין של הוריו, הנמצא בבאר שבע. הוא אף חתם על הסכם משכנתא ברוח זו. כעבור מספר ימים גילה התובע כי חנותו של דני נסגרה. הוא נסע לבית הוריו של דני, ברח' אילת 42 בחולון, משום ששמע כי דני עבר לגור בביתם. נעמטולה ז"ל והנתבעת שוחחו עימו, התנצלו על כך שדני נטל כספים מהתובע ולא החזירם, והרגיעו את התובע שאין לו סיבה לדאגה, משום שדני הוא בנם היחיד ולכן הם אחראים להשבת הכסף, בין על ידי דני עצמו ובין על ידם. לאחר מכן שוחח התובע עם דני, שהציע כי ייחתם הסכם הלוואה והוריו יערבו לפרעון החוב. ההסכם הוכן על ידי עו"ד יקיר מנשה, אחיינו של התובע. ביום 16.11.2002 נערכה פגישה נוספת בביתם של נעמטולה ז"ל והנתבעת, ובה נכחו שניהם, וכן דני, התובע, ליאור בן גרשון, כפיר ועו"ד מנשה. הביקור ארך 40 דקות והתובע התקבל בסבר פנים יפות. נעמטולה ז"ל והנתבעת חתמו על ההסכם מרצונם החופשי, לא לפני שדני והתובע הסבירו להם את תוכנו בשפה הפרסית השגורה בפיהם, ועו"ד מנשה הסביר להם את תוכנו בעברית. נעמטולה ז"ל אף נזף בבנו דני על שסיבך את התובע. כעבור מספר ימים ניסה כפיר לרשום משכנתא על הדירה בבאר שבע, אך אז התברר כי יש צורך לשלם מס בולים גבוה. כדי להמנע מתשלום המס, ביקש התובע מהנתבעים לחתום על הסכם נוסף, בו לא יצויין סכום ההלוואה, ואלה נאותו לכך. על כן, ביום 26.11.2002 הגיע התובע פעם נוספת לביתם של הנתבעים, הפעם לבדו, ושוב התקבל בסבר פנים יפות, והנתבעים חתמו על ההסכם הנוסף (
להלן: "ההסכם השני"). התובע דוחה מכל וכל את הטענה כאילו הנתבעת לא הבינה על מה חתמה וכן הוא דוחה בתוקף את הטענה בדבר איומים, הטעיה, כפיה ועושק. הוא מציין כי הנתבעת מבינה היטב את השפה העברית.
6. כפיר, בנו של התובע, חוזר בתצהירו על טענותיו של אביו. הוא מתאר כיצד הוא ואביו הגיעו לדירת הוריו של דני, ואלה הרגיעו אותם כי אין להם מה לדאוג, שכן שלא כמו ייתר נושיו של דני, התובע הוא קרוב משפחה ולכן הם אחראים לכך שהכסף יוחזר לתובע. הוא מתאר כי כעבור זמן מה, ביום 16.11.2002, המתין עם דני ועם ליאור בן גרשון מתחת לדירת הנתבעת עד שהצטרפו אליהם התובע ועו"ד מנשה, ואז עלו כולם לדירתה של הנתבעת.הוא מציין כי הוריו של דני חזרו על הבטחתם כי הכסף יוחזר לתובע בהקדם ואז הוגש להם ההסכם על מנת שיעיינו בו, ותוכנו הוסבר להם על ידי עו"ד מנשה. הוריו של דני אישרו כי ברור להם שאם ההלוואה לא תיפרע, דירתם בבאר שבע תימכר כדי לפרוע את החוב. גם הוא כופר מכל וכל בטענות בענין כפיה ועושק מצידו של התובע.
7. ליאור בן גרשון (
להלן: "ליאור"), חתנו של התובע, שנכח אף הוא בפגישה שנערכה ביום 16.11.2002, מוסר תיאור דומה לזה של התובע ושל כפיר. הוא מציין כי דני היה חייב כסף גם לו, ולכן הצטרף לפגישה בבית הוריו. מאוחר יותר אף המחה התובע לזכותו של ליאור סך של 40,000 ש"ח מתוך הכספים שהנתבעים חייבים לו. בגין חוב זה הגיש ליאור תביעה כספית נפרדת נגד הנתבעים ביום 19.1.2003. נוהל עימם משא ומתן לפשרה שלא צלח. ביום 9.3.2005 נדחתה בקשת הרשות להגן של הנתבעים, שכללה את אותן טענות המועלות כיום על ידי הנתבעת, וניתן פסק דין לזכותו של ליאור, לאחר שבית המשפט (כב' השופט א' שוורץ), קבע כי טענות ההגנה של הנתבעים הן שקריות.
8. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים שלה ושל בנה דני.
9. הנתבעת נולדה בשנת 1929 באיראן ועלתה לארץ בשנת 1979. לטענתה, בכל שנותיה עבדה כעקרת בית. הנתבעת מציינת כי על פי מנהגי העדה הפרסית, הגבר הוא השולט, המפרנס, מקבל ההחלטות, בעל המאה ובעל הדעה, ואילו האישה מגדלת את הילדים, דואגת לכלכלת הבית ומכבדת את בעלה. אין היא שולטת בשפה העברית על בוריה. היא יודעת קרוא וכתוב בעברית ברמה בסיסית ביותר. בעלה המנוח לא ידע כלל עברית. לדבריה, לא ידעה כלל על ההלוואות שנטל דני מהתובע. במוצאי יום שבת, 16.11.2002, צלצל אליה דני ואמר כי ברצונו לבוא לבקרה. להפתעתה, הגיע דני עם ארבעה גברים אותם לא זיהתה. הם התיישבו בפינת האוכל והיא ובעלה ישבו בסלון. התובע הציג את האנשים שבאו עימו וסיפר כי ליאור הוא שוטר במשטרת ישראל, מנשה הוא עורך דין וכפיר הוא סטודנט למשפטים. התובעת הבינה כי ניצבים מולה שני שוטרים (התובע וליאור) ושני עורכי דין, והדבר הלחיץ אותה עוד יותר. היא ובעלה פחדו, נלחצו והבינו שהם בסכנה. התובע אף אמר להם כי דני בסכנה וכי הוא רוצה לעזור לו. לאחר מכן דרש מהם התובע לחתום על מספר מסמכים אשר בדיעבד התברר לה כי מדובר בהסכם הלוואה ושטר משכנתא על הדירה בבאר שבע. איש לא הסביר לה על מה היא חותמת ואיש לא הקריא באוזניה את תוכנו של ההסכם. כל אותו זמן התהלך דני הלוך ושוב מבלי להוציא מילה מפיו, והיא הבינה מכך שמשפחתה נמצאת בסכנת חיים ממשית. לדבריה, היא חתמה על ההסכם שלא מרצונה החופשי ואם היתה יודעת את משמעותו, לא היתה חותמת עליו, משום שהיא מתקיימת מקצבת זיקנה ושארים של הביטוח הלאומי, ולפי ההסכם היא מחוייבת לשלם לתובע 450,000 ש"ח תוך חודש ימים. הנתבעת ובעלה היו במצב נפשי קשה, מחמת הלחץ שהפעיל עליהם התובע, וייחלו רק ללכתו. מיד לאחר החתימה, עזבו התובע ושלושת מלוויו את הדירה, יחד עם דני. כעבור עשרה ימים הגיע התובע לבדו בשעה 07:30, החתים אותם על ההסכם השני ועזב את דירתם, בחלוף מספר דקות.
10. דני טוען בתצהירו כי לווה כספים מליאור, אך אז נפל למשכב והעסק שניהל קרס. הוא ביקש הלוואה מהתובע שנתן לו הלוואה בסך 100,000 ש"ח. השיקים שמשך דני לשם פרעון ההלוואה חוללו באי פרעון. אז החל התובע להפעיל עליו לחץ כבד כדי לגבות את החוב. מחמת הלחץ ואיומים על פגיעה בו ובבני משפחתו הוא אף לקה בנפשו. ביום 13.11.2002 הופיע התובע בחנותו עם אדם בשם קיקו, אשר הורה לו לכתוב מסמך בו הוא מודה בקבלת כספים שלא קיבל, במסגרת מכירה כביכול של דירת הוריו בבאר שבע. ביום 16.11.2002 חיכו לו כפיר וליאור ליד בית הוריו, מבלי שקבעו עימו פגישה מראש. השניים הזעיקו את התובע, שהגיע בלוויית עו"ד מנשה. דני לא ידע כלל שהוכן הסכם הלוואה לחתימת הנתבעים. הארבעה דרשו ממנו לעלות לבית הוריו ודני הסכים בלית ברירה. אז שלף עו"ד מנשה את ההסכם ומסמכים נוספים, והורה לנתבעים לחתום עליהם. האווירה היתה מתוחה מאוד, הוריו היו מרותקים למקום מושבם ולא הוציאו מילה מפיהם. דני עצמו היה במצב נפשי גרוע ופחד על חייו וחיי הוריו. הוא לא הסביר דבר להוריו אודות ההסכם ושתק כל משך המפגש. גם ייתר הנוכחים לא הסבירו דבר לנתבעים. כעבור עשרה ימים הופיע התובע לבדו בדירה, בלא הודעה מוקדמת, ודרש מהנתבעים לחתום על ההסכם השני, כדי לחסוך בבולים. הנתבעים חתמו על ההסכם השני מתוך לחץ וחרדה.
דיון
11. טענותיה של הנתבעת בענין כפיה, עושק והטעייה מצידו של התובע הן טענות של פגמים בכריתת החוזה לפי פרק ב' של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (
להלן: "חוק החוזים"). כידוע, חוזה שנכרת מחמת טעות, הטעייה, עושק או כפייה אינו בטל, אלא הוא ניתן לביטול. ס' 20 לחוק החוזים קובע את דרך הביטול:
"
ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."
במקרה דנן, ועל אף שכל העובדות הצריכות לענין היו בידיעתה של הנתבעת בעת שחתמה על ההסכם ביום 16.11.2002 , ולאחר מכן, פעם נוספת ביום 26.11.2002, עת חתמה על ההסכם השני, היא לא הודיעה על ביטולם של ההסכמים מעולם, ולמעשה, הטענה בענין פגמים בכריתת החוזה הועלתה לראשונה רק ביום 30.10.2005, במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדה בהעדר הגנה. אין ספק כי פרק הזמן הסביר למתן הודעת ביטול חלף לו זמן רב קודם לכן, ואין כל הסבר מדוע הטענות הועלו לראשונה בחלוף כמעט שלוש שנים מאז נחתמו ההסכמים. אין כל ממש בטענה כאילו הצורך ליתן הודעת ביטול בא רק בעקבות פתיחת תיק ההוצל"פ נגד הנתבעת בשנת 2005. המועד הקובע לענין זה הוא המועד בו פסקה הכפיה, או מועד הידיעה על העושק, ולא המועד בו הנושה אוחז לראשונה בצעדים נגד החייב.
שאלה דומה התעוררה בגדרו של ת.א. (ת"א) 42724/05
בנק דיסקונט נ' אליס נסיעות
(פורסם באתר נבו), בו נפסק:
"
הטעם השני לכך שלא ניתן לקבל את הטענה נעוץ בעובדה שהטענה הועלתה באיחור של לא פחות מחמש שנים. כל העובדות הנוגעות בדבר היו ידועות לנתבעים עוד בחודש ספטמבר 2001. חרף זאת, הנתבעים העלו לראשונה את הטענה בענין הלחץ שהפעיל עליהם הבנק רק בחודש אפריל 2006, ורק לאחר שהבנק הגיש נגדם תביעה בגין יתרת החוב בחשבונה של אליס נסיעות. נזכיר את הכלל לפיו גם חוזה שנחתם בתנאים של כפיה אינו בטל מאליו, אלא הוא ניתן לביטול ובלבד שהודעת הביטול ניתנה תוך זמן סביר לאחר שפסקה הכפיה (ס' 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). במקרה דנן, אין כל טענה כאילו ניתנה אי פעם הודעת ביטול. גם אם נראה בבקשת הרשות להתגונן משום הודעת ביטול, ברור שהודעת הביטול ניתנה זמן רב לאחר שחלף המועד הסביר לכך."
ראה גם החלטת כב' השופט ש' ברוך, בתיק בש"א (מחוזי ת"א) 10125/05 -
בכור את שמש (השקעות ואחזקות) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
, תק-מח 2006(2), 4575 , 4577 (2006):
"
במקרה הנוכחי, מעבר לעובדה שלא הונחה אפילו תשתית ראייתית מינימלית ובסיסית ביותר, להוכיח כפיה כלשהי, במהלך המשא ומתן שהוביל בסופו של דבר, לכריתת ההסדר, הרי שהמצהירים אישרו, כי מעולם לא ניתנה הודעת ביטול של ההסדר, ודומה, כי די בכך, כדי להשמיט את כל הטענות שעניינן, הכפיה הנטענת."