1. זוהי בקשה לסעד בהליך של טען ביניים. נשוא הבקשה הם פיצויים שנפסקו לטוען 1 בשל נזקיו בתאונת צניחה שאירעה ב-1994. בתשלום הפיצויים חויבו אהדדי סקאי קלאב בע"מ והמבטחת שלה, היא המבקשת כאן.
לפי הבקשה, לבד מהטוען 1 טוענים לזכות בכספי הפיצויים, 4 טוענים נוספים - הטוענים 2 ו-3 שלטובתם נרשם אצלה עיקול על הכספים הללו, והטוענים 4 ו-5 שלטובתם נרשם משכון על אותם כספים כשנה קודם לכן. בינתיים התברר ששני טוענים "נשרו" - הטוען 2 לא הגיש כלל הודעת פרטים, והטוען 4 קיבל, בהסכמת יתר הטוענים, את הכספים המגיעים לו כשכ"ט עו"ד. נותרו אפוא הטוען 1, הטוענת 5 שהיא אמו של הטוען 1, והטוען 3, והמחלוקת הממשית נטושה בין האחרון, לשניים הראשונים.
2. ואלה הן העובדות שברקע לבקשה.
התובענה לפיצויי נזיקין בגין התאונה הוגשה על ידי הטוען 1 לבית המשפט המחוזי ב-ת.א. 001758/00. ההליך שם התנהל בשני שלבים - תחילה בשאלת החבות ולאחר מכן לעניין הנזק. בהליך כאן הוגש פסק הדין שניתן ב-15.9.2005 לעניין הנזק (להלן: "
פסק הדין"). בית המשפט (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל), מציין בפסק דינו כי נושא החבות נדון בחלק הראשון של התובענה ונקבע שהתובע ישא ברשלנות תורמת בשיעור של 40%.
ביוני 2006 הוגשה הבקשה שהתניעה את ההליך כאן ( להלן: "
הבקשה"), ונאמר בה שהמבקשת חויבה בפסק הדין לשלם לטוען 1 סכום שלפי חישובה עומד על 84,255 ש"ח. מאחר שעל פי פסק הדין, מסכום הפיצוי שנפסק בגין ראשי הנזק השונים, יש להפחית סכום של 407,069 ש"ח שהטוען 1 "
קיבל ויקבל" מהמוסד לביטוח לאומי (לפי חישוב ליום 20.7.05) - הסכום שבתשלומו חויבה המבקשת כפי שחושב על ידה, הוא סכום הפיצוי שנותר לאחר הניכוי האמור.
מאוחר יותר חויבה המבקשת בתשלום סכום נוסף לטוען 1, לאחר שבערעור על פסק הדין, פסק בית המשפט העליון שאת הפיצוי בראש נזק של הפסד השתכרות יש לחשב לפי גיל פרישה של 67 שנה.
פסק הדין בערעור ניתן ב-17.3.2008, ובעקבותיו פנתה המבקשת ב"
הודעה ובקשה" נוספת, למתן הוראות ביחס לסכום הנוסף שחויבה בו. לפי חישובה סכום זה עומד על סך של 27,036 ש"ח, כשבו כלול חיוב בסך של 10,000 ש"ח בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד בהליך הערעור (להלן: "
הסכום הנוסף"). בסך הכל חויבה אפוא המבקשת בשני ההליכים בתשלום סכום של 111,291 ש"ח, ובניכוי הסכום של 19,500 ש"ח שכבר שולם לטוען 4 - עומד הסכום המגיע ממנה לפי חישובה על 91,791 ש"ח.
3. מאחר שפסק דינו של בית המשפט העליון ניתן כשלוש שנים לאחר שהוטל העיקול ברישום אצל המבקשת לטובת הטוען 3 - לפי "
אישור לשכת ההוצל"פ" שצורף כנספח ג' לבקשה, צו העיקול התבקש על כלל נכסי החייב ב-11.4.05 והשיג את המבקשת ב-10.5.05 - סברתי, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 15.4.2008, וכך סבורה אני גם עתה, שהסכום הנוסף אינו צריך להיות נושא להליך של טען בינים משום שסכום זה כלל לא עוקל. מסקנה זו מתבקשת מהוראת סעיף 44(א) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 (להלן: "
חוק ההוצאה לפועל") לפיה: "
צו עיקול בידי צד שלישי על כלל נכסי החייב יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חודשים מאותו יום".
ב- 29.4.2008 הודיעה המבקשת שהיא תעביר את הסכום הנוסף לטוען 1 "
ככל שסבור בית המשפט הנכבד כי הסכום שנפסק כאמור אינו מעוקל לטובת אף אחד מן הטוענים... ". הודעה זו הועברה לתגובת הצדדים, אך לא זכתה לכל תגובה - גם לא מצד הטוען 3 שנותר מעקל יחיד בשלב זה. (המשכון לטובת הטוענת 5 חל על כספים שיפסקו לטוען 1 במסגרת ת.א. 1758/00 וממילא אין הוא חל על הסכום הנוסף, ראה סעיף 4 להלן).
מכיוון שכך ולאור האמור, יש להעביר את הסכום הנוסף לטוען 1, והסכום שבמחלוקת מצטמצם עתה פעם נוספת ועומד על 64,755 ש"ח.
4. תיק ההוצאה לפועל נגד הטוען 1 נפתח על ידי הטוען 3 בפברואר 2005, והעיקול בסכום של 94,545.85 ש"ח על כלל נכסי החייב אצל המבקשת נרשם ככל הנראה במאי 2005. ואולם, כשנה קודם לכן, ב-31.5.04, נרשם לטובת הטוענת 5 משכון על "
כספים שיגיעו לחייב ע"פ פס"ד מתיק בימ"ש מס' א 001758/00 ועד לסך של 75000# לפי הסכמי הלוואה מיום 19.11.91". (יש להניח שהסימן # לצד הסכום של "
75000" נרשם בטעות. המבקשת אומנם מציינת בבקשתה שמדובר ב-75,000$ אך נראה, שמדובר בשקלים חדשים משום שכך עולה מההסכם הנזכר).
מכל מקום, במסגרת תיק ההוצל"פ שנוהל על ידי הטוען 3, ניתנה ב-15.2.2006, החלטה על ידי ראש ההוצאה לפועל לפיה, מהכספים שבידי המבקשת יועבר תחילה לטוען 4 הסכום המגיע לו בהתאם להסדר עמו - והיתרה תועבר לטוענת 5; אך הואיל ולטענת הטוען 3, המשכון שנרשם לטובתה הוא מעשה של הברחת נכסים - תעוכב העברת הכספים אליה למשך 21 יום, על מנת שיהיה סיפק בידו לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה. בקשה כזו מטעם הטוען 3 לא הוגשה, אך מאוחר יותר, ב-20.4.2006, ניתנה החלטה בתיק הוצל"פ שנוהל נגד הטוען 1 על ידי הטוען 2 - הלה לא הגיש הודעת פרטים בהליך כאן - לפיה למבקשת ניתנת אורכה לשם פנייה לבית המשפט בהליך של טען ביניים (החלטות ראש ההוצאה לפועל מצורפות כנספחים ו' 1 ו-ו'2 לבקשת המבקשת).
5. בהליך כאן, מעלה הטוען 3 שורה של טענות ביחס למשכון שנרשם לטובת הטוענת 5. חלקן טענות פרוצדורליות, וחלקן טענות לגופם של דברים שעיקרן: אין כל חוב של הטוען 1 לאמו הטוענת 5; אם יש חוב - החוב מובטח במשכנתא שנרשמה לטובת הטוענת 5 על הדירה שלשם רכישתה נוצר החוב, ועל הטוענת 5 להיפרע בגין החוב הנטען - ככל שהוא לא נמחל על ידה - ממימוש המשכנתא ולא מהמשכון שנרשם על הכספים שבידי המבקשת; המשכון על הכספים הללו נוצר אך על מנת להבטיח שהכספים שנפסקו לטוען 1 לא יפלו ברשתם של מעקלים, ואין מדובר אלא במעשה של הברחת נכסים.
כלפי הטוען 1, הטענה שבפי הטוען 3 היא שקיים פגם מוסרי בעצם דרישתו שהכספים יועברו אליו. כל כך משום שהליכי ההוצאה לפועל שננקטים נגדו, נועדו לגבות ממנו חוב פסוק, לאחר שבית המשפט בפסק דין חלוט פסק ש"
הטוען 1 רימה את הטוען וחייב אותו לשלם לטוען 3 כספים בגין כך". והנה עתה הטוען 1
"מפר ברגל גסה את פסה"ד ועוד מהין לטעון כי "מגיעים לו" כספים, אותם לא התבייש ליטול במרמה מהטוען 3".
זוהי הצגת דברים מוקצנת ולו משום שהטוען 1 טוען שהכספים שבידי המבקשת מגיעים לו משום שמדובר בפיצוי על נזקי גוף קשים שנגרמו לו, והטענה שהם ניטלו במירמה מהטוען 3, לכל הפחות מוקשה, אבל נכון הוא שהטוען 1 ואביו נמצאו על ידי בית המשפט אחראים לכך שהחברה הקבלנית שבניהולם לא העבירה לחשבון הליווי הבנקאי את מלוא כספי התמורה בגין הדירות שרכשו. הטוען 3 שילם את תמורת הדירה שרכש וקיבל את החזקה בה, אך הוא נתבע על ידי כונס הנכסים לשלם לו את חלקו לכאורה בכספים ששולמו לחברה ונותרו בידיה במקום שיועברו לחשבון הליווי. בית משפט השלום (כב' השופטת הדסה אסיף) קבע בפסק דין שניתן ב-19.11.03, "
שמעשים אלה של הנתבעים עולים כדי מירמה ממש - ולכל הפחות יש בהם משום עצימת עיניים מכוונת - שאף היא משום מירמה", וקיבל את תביעת הטוען 3 בחלקה. ערעור שהוגש על ידי הטוען 1 על פסק דין זה, נדחה בהסכמת הצדדים בפסק דין שניתן ב-9.11.2004.
6. בין לבין, ב-31.5.2004 נרשם כאמור המשכון לטובת הטוענת 5, על כספי הפיצויים שיגיעו לטוען 1 בתובענה ב-ת.א. 1758/00. הטוען 3 אגב, טוען משום מה, שהמשכון לטובת הטוענת 5 נרשם שבועיים לאחר שניתן פסק הדין בערעור- על הטענה הזו חוזר הטוען 3 כמעט בכל "הזדמנות", החל מהודעת הפרטים שהגיש (סעיף 5), וכלה בסיכומיו (סעיף 27), והיא אף הועלתה על ידי בא כוחו בחקירה נגדית של הטוען 1 (פרוטוקול מ-15.4.2008 עמ' 15) - אך לא ברור על מה היא נסמכת. מ"לוח הזמנים" שפורט לעיל, ברי שפסק הדין של בית משפט השלום בעניינו של הטוען 3 ניתן כ-6 חודשים לפני שנרשם המשכון האמור, ופסק הדין שניתן בערעור על פסק הדין הנ"ל, ניתן 6 חודשים לאחר רישום המשכון לטובת הטוענת 5.
וכאן ראוי לציין. קודם לרישום המשכון לטובת הטוענת 5, נרשם ב-11.5.2004 משכון לטובת בא כוחה על אותם כספים שבידי המבקשת, לשם להבטחת שכר טרחתו בתובענה בת.א. 1758/00, ובדיון כאן הוא הסביר:
"אני רשמתי את המשכון לטובתי וייעצתי לאמו של נועם אחרי זה לרשום משכון גם לטובתה. הדבר בא להבטחת הכספים גם בתיקים אחרים" (פרוטוקול מ-15.4.2008, עמ' 15).
הטוען 3 טוען בסיכומיו כי משלא נרשם המשכון לטובת הטוענת 5 עוד בעת שהוגשה התובענה בת.א. 1758/00 - חזקה היא כי הטוענת 5 מחלה על החוב או שהחוב נפרע בדרכים אחרות (סעיף 34 לסיכומיו). לי נראה שלא ניתן להסיק מכך על כל חזקה שהיא, מה גם שהטיעון כולו יוצא מהנחה מוטעית. בעת שהוגשה התובענה לפיצויי נזיקין בת.א. 1758/00, הזכות לפיצויים הייתה בגדר ציפייה לנכס שטרם בא לעולם, וככזה לא ניתן היה לשעבדו במשכון (ראה לעניין זה: רע"א 65/06,
עזבון המנוח דוד בר לבב נ'
מנחם עצמון, עו"ד (ניתן ביום 27.3.2008). ההנחה הסבירה על כן היא, ששני המשכונות נרשמו בעיתוי שבו נרשמו, משום שהיה זה לאחר ששאלת החבות הוכרעה. כבר ציינתי שפסק הדין שניתן בספטמבר 2005, היה לעניין הנזק בלבד, וצוין בו כי שאלת החבות הוכרעה "
בחלק הראשון של התובענה".
7. לטוען 1 טענה מוסרית-משפטית משלו ביחס לעיקול הכספים המגיעים לו מידי המבקשת - מדובר בכספי פיצויים בשל נזקי גוף, ולטענתו הזכות לכספים כאלה היא זכות אישית שתכליתה לאפשר לנפגע בגופו להשתקם. במקרה שלו, נכה לצמיתות בשתי רגליו כתוצאה מהתאונה - הכספים שנפסקו נועדו לממן בין היתר עזרה בניידות והוצאות רפואיות ומשכך אין הם ברי עיקול.