רקע
1. בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו ביום 7.7.03 לתובעת, ילידת 1994, במהלך שהותה בקייטנה שאורגנה והתקיימה בפארק המים בחולון של הנתבעת 1 (להלן: "
הנתבעת"), המבוטחת בביטוח אחריות על ידי הנתבעת 2.
2. המחלוקת בין הצדדים היא הן לעניין החבות והן לעניין הנזק. בתיק נשמעו ראיות. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה, כבת 12.5 ביום מתן עדותה, ושני הוריה. מטעם הנתבעת העיד מר שמשון חן, מנהל הנתבעת.
העובדות
3. העובדות עליהן אין מחלוקת הן כי הנתבעת, פארק מים ובו בריכות, מגלשות ומתקני מים, ארגנה במהלך חופשת הקיץ קייטנה למנוייה, ללא תוספת תשלום. מועדי הקייטנה - החל מיום 1.7.03 ועד ליום 21.7.03, בשעות מ- 08:00 ועד 13:00. התובעת ובני משפחתה היו מנויים בנתבעת והורי התובעת רשמו אותה לקייטנה. התובעת הייתה, כאמור, כבת 9 שנים. נקודה נוספת לגביה אין, למעשה, כל מחלוקת היא כי ביום 7.7.03 בשעה 09:00 לערך נפגעה התובעת בשיניה במהלך שהותה בקייטנה. מעבר לעדות התובעת הרי שגם מנהל הנתבעת, מר חן, לא הכחיש את עצם הפגיעה. הוא ציין כי הוא זוכר את המקרה (עמ' 29 שורה 25) וכי "
באו ואמרו לי שיש ילדה שקרתה לה בעיה בשן במגלשה הצהובה" (עמ' 29 שורה 30). מר חן צרף לתצהירו עותק "
יומן חובשים" לגבי מועד האירוע שם צוין כי התובעת "
החליקה במגלשת האבן הצהובה...והשן הקדמית נפגעה לה ונפלה". לכך מצטרפת עדות האם אשר קבלה טלפון מהנתבעת המדווח לה על הפגיעה, עדות האב אשר הגיע למקום ואסף את בתו לחדר המיון והרישום בתעודת חדר המיון בדבר פגיעה בבריכה.
4. המחלוקת בין הצדדים היא לעניין נסיבות האירוע וחבות הנתבעת. התובעת העידה כי באותו הבוקר, בעת היותה בקייטנה, "
עמדתי להתגלש במגלשה הצהובה וקבוצת ילדים הייתה מאחרי ודחפה אותי, וניסיתי להגן על עצמי, שמתי את היד על הפה, ונפלה לי השן וירד לי מלא דם, וקראו לאמבולנס ואני פחדתי. זה קרה בעת שבאתי להתגלש, הם דחפו אותי. אני הייתי ממש בהתחלה של ההחלקה והם דחפו אותי. אני לא יודעת למה הם דחפו אותי, סתם הם דחפו אותי, הם היו ילדים יותר גדולים. לפני לא היה מישהו שמתגלש, אני חיכיתי עד שיסיימו. בכל הזמן שהתחילו להתגלש לא היה מי שיסדר את הילדים, כל אחד התגלש מתי שבא לו" (עמ' 24 שורה 13 ואילך). "
אני התחלתי להתגלש והילדים באו מאחרי ונתקעתי באבן הלבנה" (עמ' 26 שורה 4). היא ציינה כי אותן המדרגות שימוש הן לעליה והן לירידה, כפי שנראה בתמונות ת/3 (
שם, שורות 5-6). לגבי מדריכי הקבוצה ציינה כי "
הם ישבו בחוץ, הם לא הסתכלו עלינו, נראה לי שהם דברו כל הזמן...הם ישבו בספסלים...בחוץ" (עמ' 25 שורות 13-23). היא הצביעה בתמונות על ספסלים רחוקים מהמגלשה כמקום בו ישבו המדריכים וציינה: "
הם בכלל היו רחוקים וכל הזמן דברו" (עמ' 26 שורות 14-19). במתקן עצמו לא עמד מדריך או משגיח (עמ' 28 שורה 6). היא ציינה שהמקום היה "
עמוס. לא היו כמעט מצילים. המצילים לא שמרו עלינו" (
שם, שורה 30, עמ' 26 שורות 8-9). היא הצביעה על המגלשה הנראית בתמונות ת/3 כמקום בו ארע האירוע - מגלשה המוקפת אבן לבנה ומעקה ברזל, במרכזה אבן צהובה. בחקירתה הוסיפה וציינה כי היא חכתה שלא יהיו ילדים גולשים לפניה ורק אז
החלה לגלוש: "אני מאד פחדתי מהמתקן הזה, אני תמיד חיכיתי" (עמ' 27 שורה 3). והוסיפה "
כשאני באתי
להתגלש הם עמדו צפופים וגם רבו שם...היו שלושה ילדים ויותר שדחפו אותי...אני לא הכרתי אותם" (עמ' 27 שורה 24). קבוצתה בקייטנה מנתה כ 25-30 ילדים (עמ' 27 שורה 30). לאחר האירוע ולאחר מספר ימים חזרה לקייטנה אך לא השתתפה בפעילויות הקשורות במים.
5. אמה של התובעת, הגב' שושי כהן, ציינה בתצהירה כי בבוקר האירוע, בהיותה בעבודתה, קבלה טלפון מעובדת הנתבעת שבקשה ממנה להגיע למקום. היא הזעיקה את בעלה, אשר מקום עבודתו קרוב יותר. בחקירתה הוסיפה כי באותו יום כאשר חזרה מעבודתה ראתה את התובעת יושבת על הספה בבית עם פה נפוח ופתוח, המומה. התובעת ספרה לה כי נדחפה על ידי ילדים במגלשה. אביה של התובעת, מר שאול כהן, ציין בתצהירו כי לאחר שקיבל ההודעה הטלפונית מאשתו הגיע למקום והופנה מיד לחדר העזרה הראשונה, שם הייתה התובעת יחד עם חובשת ופרמדיק. הוא ראה את התובעת חבולה בפניה, מדממת מהפה, שיניה שבורות ושן קדמית שלה, שן מס' 21, תלושה ומוחזקת בידה של התובעת. התובעת והאחות שהייתה במרפאה ספרו לו שהתובעת נפגעה מהמגלשה בשיניה. הוא לקח אותה לחדר המיון.
6. מר חן, מנהל הנתבעת, ציין בתצהירו כי בקייטנה מועסקים כ- 20 מדריכים ו 12 עוזרי מדריכים, בכל קבוצה כ- 15 ילדים ולכל קבוצה מדריך ועוזר מדריך. הוא ציין כי "
בעת פעילות מים לקייטנים חלק מן המדריכים מצויים מחוץ למים בעוד המדריכים האחרים נכנסים לבריכה יחד עם הילדים". עוד ציין כי "
המגלשה נשוא התובענה הינה בטוחה ותקינה אשר לא היה בה כל סיכון ו/או מפגע". כמו כן ציין כי על פי התקן הישראלי למגלשות מים רק למגלשה אשר גובהה מעל 2 מ' צריך להיות משלח, בעוד שגובהה של המגלשה נשוא הדיון פחות ממטר. הוא הפנה ליומן החובשים שם נרשם כי התובעת "
לא חכתה עד שחברתה שיר דוד תסיים את ההחלקה ואז היא נתקלה בה". הוא ציין כי אירועים כגון האירוע הנדון הם "
בלתי צפויים ושכיח הדבר כי ילדים משתוללים לעיתים ולא ניתן למנוע פגיעה של כל ילד במגלשה לרבות התובעת".
7. בחקירתו הוסיף מר חן וציין כי בנוסף לניהול פארק "ימית 2000" הוא גם מנהל שלוש בריכות נוספות בעיר חולון וכן משמש כיו"ר ארגון מנהלי הבריכות. הוא עצמו לא היה נוכח באירוע (עמ' 36 שורה 2). הוא ציין כי רכזת הקייטנה, אורנה צמח, הודיעה לו על האירוע. טווח גילאי ילדי הקייטנה - מגיל 5 ואף 4.5 - עד גיל 11. הוא לא ידע לומר את המספר המדויק של הילדים שהיו בקייטנה, שהרי מדובר בקייטנה הניתנת חינם למנויים, והעריך המספר בכ- 200 - 250 ילדים. ביום קיץ כמו ביום האירוע מבקרים בפארק כ- 6000 איש (עמ' 34 שורה 1). כאשר נשאל על הוראות הבטיחות למדריכים השיב כי מדובר בהוראות לגבי קליטת הילדים וספירתם בכל יום בתחילת היום וסיומו, להבטיח שילד לא יעזוב לבד את הקבוצה, הקפדה על שתייה. לגבי כניסה למתקני המים השיב כי "
המדריכים נלווים אל הילדים למים". (עמ' 31 שורה 15). בנוסף, ציין, היו מצילים של הפארק. הוא הוסיף כי הפארק היה פתוח למבקרים חיצוניים גם בעת קיום הקייטנה אלא שילדי הקייטנות סומנו עם צמידים. טווח גילאי המדריכים 16-18, עוזרי המדריכים - 14-16. במתחם המקורה, בו מצויה המגלשה נשוא הדיון, ששה מתקנים, כולל הבריכה. הקייטנה לא התקיימה רק במתחם המקורה. לאחר מכן, כאשר נשאל על המגלשה הצהובה השיב כי "
היא לא מגלשה" אלא "
מתקן" או "
מתקן שעשוע" (עמ' 33שורה 4 ; עמ' 35 שורה 6). הוא ציין כי יש משגיח של הפארק שעומד ומשגיח על האזור כולו "
מלמעלה". (עמ' 33 שורה 11). כאשר נשאל איך המציל יכול למנוע דחיפות או עומס של ילדים השיב "
יש לו משרוקית, אותו דבר כמו מציל בבריכה גדולה" (עמ' 33 שורות 13-18). הוא הוסיף וציין כי לדעתו מדובר "
במתקן כמו שעולים למגלשה בגן ציבורי ולכן אין צורך במשגיח...הדחיפות במתקנים הם כמו כל דחיפות בבריכה" (שם, שורות 20-22). לשאלה בדבר אותן מדרגות בהן עולים ויורדים גם יחד, בכוונים מנוגדים, השיב כי "
זה כמו שאת אומרת בלונה פארק יש מעברים חופשיים. וזה מעבר חופשי לדעתי" (
שם, שורות 24 ואילך). לעניין הגבלת גיל לשימוש במגלשה הצהובה השיב כי "
אנחנו לא מאפשרים לילדים גדולים להיכנס...לא כתוב טווח גילאים. יש לי סדרנים שעוצרים את זה..." (עמ' 34 שורות 8-13), למרות שאין שלט בנושא. הוא חזר ואמר כי המתקן אינו מסוכן אלא בטוח ולכן אין צורך במשגיח למתקן: "
כי אין לי, אני לא צריך" (עמ' 34 שורה 23). הוא ציין כי מאז האירוע ועד היום לא שונה דבר במקום: "
אותו מתקן, אותו מצב, אותו שילוט, אותו הכל" (עמ' 37 שורות 1-2).
טענות הצדדים
8. ב"כ התובעת בסיכומיה טוענת כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובעת, כאשר על הנתבעת היו מוטלות בנסיבות העניין חובות פיקוח והשגחה מוגברות, לאור כך שמדובר בקטינה ללא השגחת הוריה, במקום הומה אלפי בני אדם וילדים, בו מצויים מתקני מים והסביבה כולה רטובה. נטען כי על הנתבעת היה להציב במתקן משגיח או משלח ולדאוג להתקנת אמצעי אזהרה למניעת ריבוי משתמשים במתקן בכל הגילאים ולמניעת דוחק וצפיפות, במיוחד כאשר העלייה למתקן והירידה ממנו הן מאותו הכוון. עוד נטען כי הנתבעת העסיקה מדריכים בני 14, שאינם מתאימים להשגחה על ילדי הקייטנה. נטען כי אותם מדריכים נעדרו מהמקום בעת האירוע והיו מרוחקים מהמתקן.
9. ב"כ הנתבעת בסיכומיה טוענת, ראשית, כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח את נסיבות האירוע ומעבר לכך, כי לא הוכחה רשלנות הנתבעת. נטען כי בכתב התביעה לא נאמר כי התובעת החליקה ממגלשה אלא כי "נדחפה על ידי קבוצת ילדים וכתוצאה מכך החליקה מאחד הסלעים אשר קיימים במקום", גרסה מנוגדת לגרסת התובעת בעדותה. עוד נטען כי ביומן החובשים נרשם כי התובעת לא המתינה עד שחברתה תסיים לגלוש וכך ארע האירוע. נטען כי במסמכי בית החולים נרשם רק כי נפלה בבריכה, ללא אזכור המגלשה. נטען כי גם בעדות התובעת יש סתירות - תחילה העידה כי עמדה להתגלש ולאחר מכן העידה כי החלה להתגלש. נטען כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין ללא סיוע. נטען כי לא הוזמנו להעיד ילדי הקבוצה האחרים. מעבר לכך, נטען בסיכומי ב"כ הנתבעת, הפעילות במתקן נעשתה "בצורה מיומנת ומבוקרת, תוך שמירה על נהלים מקובלים, בטיחותיים וראויים, תוך הדרכה מתאימה, פיקוח נאות". נטען כי המגלשה היא בטוחה ותקינה. נטען כי על פי התקן הישראלי למגלשות מים אין צורך במשלח או משגיח במגלשה בגובה זה, פחות מ- 2 מ'. נטען כי יש משגיח העומד כ- 2 מ' מהמקום. נטען כי ניתנו הוראות בטיחות למדריכים. נטען כי הופעלה מידה סבירה של פיקוח באמצעות מצילים ומדריכים. נטען כי קשה להביא בחשבון התרחשויות פתע כמו השתובבות של ילדים, וכי גם משגיח לא יכול היה למנען. נטען כי לא ניתן להצמיד לכל ילד מדריך.
אחריות הנתבעת - דיון והכרעה
10. ראשית, לעניין נסיבות האירוע. לאחר ששמעתי עדויות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות החלטתי לקבל את גרסת התובעת לגבי נסיבות האירוע כגרסה מהימנה. אמנם מדובר בעדות קטינה מתחת לגיל 14 ובהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 עדות כזו טעונה סיוע. עם זאת, ניתן למצוא סיוע ממקורות חיצוניים לגרסה הבסיסית של התובעת בדבר נסיבות האירוע הן בעדות מר חן עצמו, אשר אישר כי האירוע דווח לו מיד, הן ביומן החובשים, הן בעדות האם אשר הנתבעת הודיעה לה טלפונית על האירוע, הן מעדות האב אשר הגיע למקום וראה את בתו במרפאה והן מתעודת חדר המיון בה מדובר על נפילה בבריכה. הנתבעת טוענת כי בכתב התביעה לא נרשם כי מדובר בנפילה ממגלשה. איני מייחסת לכך כל נפקות. נושא הנפילה במגלשה נרשם מיד ביומן החובשים ומר חן אף לא חלק על כך. הנתבעת טוענת כי קיים ספק אם התובעת נדחפה, כטענתה, או שמא לא המתינה זמן מספק עד שחברתה תסיים לגלוש, כפי שנרשם ביומן החובשים, לא ברור מפי מי. מדובר, למעשה, בטענה של רשלנות תורמת של התובעת, אשר לא נתמכה בכל עדות וכל ראיה מעבר לרישום הסתמי ביומן החובשים. גם אם היה בסיס ראייתי לטענה, יש לזכור כי מדובר בקטינה בת כ - 9 שנים ביום האירוע ולאור הוראות סעיף 64(3) לפקודת הנזיקין, אין לטענה זו כל נפקות לעניין אחריות הנתבעת. גם לפי גרסה זו מדובר בפגיעה שנגרמה בנסיבות של שימוש משותף במתקן. עוד יש לזכור כי הנתבעת לא טרחה להביא כל עד אשר היה במקום בעת האירוע, כמו מרכזת הקייטנה, מציל או מדריך, על מנת שיביא גרסה ממקור ראשון על נסיבות האירוע ועל מנת לסתור את גרסת התובעת. לנתבעת עדים פוטנציאלים רבים בשליטתה, אותם יכלה להביא, ולמרות זאת הסתפקה בעדותו של מנהלה, העסוק גם בניהול שלוש בריכות אחרות ובעיסוקים אחרים, ואשר לא ידע דבר מידיעתו האישית על האירוע מעבר למה שדווח לו. אי הבאת העדים פועלת במקרה זה לחיזוק גרסת התובעת. עדותה של התובעת הייתה אמיתית, כנה ועקבית. התובעת ספרה בלשונה היא ובמילותיה את אשר ארע. לא מצאתי כי היא הוכנה לקראת עדותה, לא מצאתי בעדות סתירות ואיני מקבלת טענות הנתבעת בהקשר זה. התובעת העידה כי החלה להחליק ואז נדחפה. העדות מעוררת אמון ואני מקבלת אותה. בהתאם לכך אני קובעת כי התובעת נפגעה בשיניה בעת שהחלה להחליק במגלשה ונדחפה על ידי ילדים אחרים שהיו מאחוריה, לעבר קיר האבן הלבן של המגלשה.
11. ולעניין אחריותה של הנתבעת. אין חולק בדבר קיום חובת זהירות מושגית של בעל פארק מים ומתקני מים, כמחזיק מקרקעין, כבעל השליטה והפיקוח בהם וכמפעיל המתקנים כלפי המשתמשים במתקן, וראה ע"א 145/80
ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש
, פ"ד לז(1)113 וגם לא על חובת הזהירות המושגית של מארגן ומפעיל קייטנות כלפי ילדי הקייטנה, וראה למשל ע"א 785/80
עיריית פתח- תקווה נ' צרפתי,
פ"ד לח(3)39; ע"א 895/80
עיריית נתניה נ' חסן אל מלק
, פ"ד לז(2) 119. בהערכת היקף חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון את טיב ואופי הסיכון בנסיבות העניין. יש לבחון אם הסיכון של פגיעת גוף לתובעת עקב התנהגות ילדים אחרים שהשתמשו עמה במתקן הוא סיכון טבעי וסביר שיש להשלים עמו או שמא מדובר בסיכון בלתי סביר שהיה צריך לנקוט אמצעי בטיחות למנוע אותו. יש לשאול האם ניתן לראות הסיכון בו מדובר כחלק טבעי ורגיל מהווית השימוש במתקני פארק המים במסגרת הקייטנה או שמא יש להטיל חובת זהירות קונקרטית על הנתבעת למנוע אותו סיכון.
12. ומהן העובדות בענייננו? מדובר במקום הומה אדם, כ- 6000 איש באותו היום. במקום זה ארגנה הנתבעת קייטנה, חינם, לכ - 200 - 250 ילדים, חלקם צעירים מאד. ילדים אלו הגיעו למקום ללא השגחת הוריהם והיו באחריות הנתבעת במהלך 5 שעות בכל יום. מדובר בפארק מים, כך שהאטרקטיביות של הקייטנה היא שימוש במתקני המים, גם אם היו פעילויות נוספות. יחד עם ילדי הקייטנה השתמשו במתקנים גם אלפי מבקרים רבים נוספים, שהרי מדובר בתקופת חופשת הקיץ. במתקני מים, מעצם טיבעם, קיימת סכנת החלקה. בשימוש במגלשות מים, שוב, מעצם טיבען, קיימת סכנה של פגיעת האחד מהאחר, אם מספר מחליקים יחליקו יחדיו בצפיפות ואי סדר. התנהגות שובבה ובלתי מרוסנת של ילדים בפארק מים, ואולי אף מעבר לכך, בהעדר גורם המשליט משמעת, גם היא התנהגות שיש לצפות אותה. הכניסה והירידה מהמתקן היו באמצעות מדרגות דו כווניות, עובדה המחמירה את הצפיפות ואי הסדר. אמנם אין מדובר במגלשה גבוהה במיוחד, אך הסיכון במקרה זה אינו נובע מגובה המגלשה או מהיותה מסוכנת לכשעצמה אלא מהצפיפות והדוחק בעמדת ההמתנה להחלקה ובהחלקה עצמה. הסיכון הוא סיכון של פגיעה עקב צפיפות יתר, אי סדר, חוסר ארגון, העדר ויסות המשתמשים ואי קביעת מרווחי זמנים.
13. שילוב של מבקרים רבים בפארק, יחד עם ילדי הקייטנה, בגילאים 4.5 ועד 11 שנים, שאינם בהשגחת הוריהם, במגלשה בה מצטופף מספר רב של ילדים בגילאים שונים שאינם שייכים לקייטנה, גם הם, לעיתים קרובות, ללא לווי מבוגר, הכל עולים ויורדים באותו הכוון - כל אלו יוצרים סיכון בלתי סביר של פגיעת ילד אחד עקב פעילות ילדים אחרים, השתוללות, דחיפות, מריבות, או סתם הדחקות ספונטנית ובלתי מרוסנת מתוך משובה או משחק. על רקע התשתית העובדתית בענייננו יש לקבוע כי הנתבעת חבה חובת זהירות קונקרטית לתובעת למנוע התרחשות נזק גוף עקב החלקה לא מאורגנת, לא מפוקחת ולא מוסדרת במגלשה הנדונה. הסיכון הכרוך בפגיעת מחליק במגלשה בקייטנה עקב החלקה לא מאורגנת ולא מווסתת, צפיפות ודוחק - אינו סיכון אשר ניתן לראותו כחלק משגרת החיים, מהווית הפארק או הקייטנה שהתובעת לקחה על עצמה. מבחינת התובעת זו סכנה בלתי סבירה. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 3124/90
סבג נ' אמסלם,
פ"ד מט(1) 104: "
הסכנה שבה מדובר היא מגלישה לא מתואמת, כלומר, מגלישה בעת שהמגלשה או מקום הנחיתה בבריכה אינם פנויים, העלולה לגרום חבלה לגולשים, בין שהם על המגלשה ובין שהם בבריכה. זו סכנה צפויה, הסתברותה גבוהה והנזק הצפוי הוא ניכר. גם הוצאות המניעה במקרה זה הן נמוכות יחסית לנזק הצפוי. כל שנדרש הוא העסקת משלח שלא יניח לאיש לגלוש בטרם יתפנו המגלשה ומקום הנחיתה בבריכה. גם אין מדובר בשירות חיוני, והאינטרס הציבורי במתן השירות הוא אך בשעשוע שהוא מספק."
לצורך מניעת הסיכון היה על הנתבעת לנקוט אמצעי זהירות סבירים ואחריותה תתגבש אם לא נקטה אמצעים כאלו.
14. מהם אמצעי הבטיחות שננקטו למניעת הסיכון של פגיעה במגלשה עקב צפיפות במתקן, דחיפות, הידחפות או התנהגות לא מרוסנת של אחרים? הנתבעת טוענת כי העסיקה מדריך ועוזר מדריך לכל קבוצה וכי אלו השגיחו על ילדי הקייטנה, בנוסף למציל שהיה במקום וללא קשר לקייטנה. מנהל הנתבעת עמד על כך שלא היה צורך במשגיח או משלח ספציפי למתקן נשוא התביעה וכי די היה במציל שהיה "למעלה" והשגיח על כל המתחם. אמנם בתצהירו טען מר חן כי היה מדריך עם ילדי הקייטנה במים, אך בעדותו הודה כי הוא עצמו לא היה במקום והוא אינו יודע היכן היו המדריכים (עמ' 36 שורה 2). כאמור, לא הובאה כל ראיה מטעם הנתבעת לעניין זה ואי הבאת הראיות פועלת להחלשת גרסת הנתבעת. אני מקבלת במלואה עדות התובעת, אשר לא נסתרה, כי המדריכים לא היו במים אלא ישבו על ספסל במרחק מהמתקן. אני מקבלת גרסת התובעת, במילותיה, כי "
לא היה מי שיסדר את הילדים,
כל אחד התגלש מתי שבא לו" (עמ' 24 שורה 19). מדריכים שישבו במרחק ומציל שהיה "למעלה", לצורך פיקוח על מספר מתקנים, אשר תפקידו לשרוק במשרוקית ממרחק, אינם יכולים לפקח ולפתור בעיה של דוחק, מהומה וצפיפות בלתי סבירים במתקן ואינם יכולים למנוע מקרה של פגיעת ילד אחד מרעהו עקב דחיפות, השתוללות, השתובבות או גלישה לא זהירה של ילדים אחרים. אמצעי סביר, שאינו כרוך בעלות בלתי סבירה, למניעת פגיעות כאלו הוא הצמדת משגיח ספציפי לאותו המתקן, אשר ישגיח השגחה רצופה ומתמדת על המתקן ואשר תפקידו יהא לשמור על הסדר: להשגיח כי לא תהיה צפיפות רבה מדי בעליה למתקן ובהמתנה לגלישה, להגביל ולווסת מספר המשתמשים במתקן בכל רגע נתון, לקבוע ולתאם סדר ירידה ומרווחי זמן בין הגלישות. יתכן והיה מקום למנוע כניסת משתמשים אחרים למתקן, כאשר ילדי הקייטנה שוהים בו. יתכן והיה מקום למנוע כניסה ויציאה מאותן המדרגות באותה העת. המשגיח יכול ויהיה מי מצוות מצילי הנתבעת או מי ממדריכי הקבוצה הבוגרים. הנתבעת טענה באופן כללי כי הייתה לדעתה השגחה מספקת אך מעבר לכך לא תמכה טענותיה בראיות. לא הוצגו הוראות בטיחות כתובות שניתנו למדריכים, לא הובאה לעדות מנהלת הקייטנה וגם לא מי מהמדריכים. טענה סתמית זו לא ניתן לקבל.
15. מעדותו של מנהל הנתבעת עולה חשש כבד כי הוא לא הבין כלל עד כמה חובתה של הנתבעת כלפי ילדי הקייטנה והמשתמשים במתקנים היא רחבה וחמורה. הוא פטר את השאלות בנושא בתשובות, על פיהן מדובר במגלשה כמו בגן ציבורי, כי אין צורך במשגיח, כי המתקן בטוח, כי לא אירעו עוד מקרים כאלו וכי אינו סבור כי היה עליו להפיק לקחים כלשהם מהאירוע. יש להצטער על גישתו זו של מנהל הנתבעת. הצער הוא במיוחד למקרא פסק הדין בת.א.(ב"ש) 2336/98
יפרח ראובן נ' ימית 2000
(23.12.03), שם נדון מקרה דומה מאד למקרה שבפנינו, כאשר נפגע קטין במהלך שהותו אצל הנתבעת, עקב צפיפות במהלך שימוש במגלשה לא גבוהה, לאחר שנדחף על ידי אחר. בית המשפט פסק כך, בהתייחסו לנתבעת: "
התאונה הייתה נמנעת בסבירות גבוהה לו נמצא על המתקן הנדון משלח, בוגר אחראי, אשר תפקידו לווסת את תנועת הילדים החפצים לגלוש במתקן, לוודא כי לא נוצרים שם צפיפות ומהומה ולרסן את אלה החפצים מתוך שובבות או חלילה בריונות לדחוף את הילד העומד לפניהם כפי שקרה וכפי שנגרמה התאונה בפועל...השיקול היכן למקם משלח ובאיזה מתקן להסתפק בנוכחות כללית של הצוות הוא שיקול של הנהלת האתר אשר בוודאי נגזר מחלוקת המשאבים בכוח אדם
ובכסף שלרשות המקום, אך אין טענה שהיה זה בלתי אפשרי או בלתי יעיל להציב שם משלח שבכוחו למנוע באופן אפקטיבי תאונות כאלה". עברו יותר משלוש שנים מיום מתן אותו פסק הדין ועד עדותו של מר חן, אך נראה כי מנהל הנתבעת כלל לא הפנים הדברים שנאמרו והדברים כאילו נכתבו כמיועדים למקרה שבפנינו. יתכן והמתקן עצמו בטוח ועומד בדרישות התקן הישראלי, כטענת הנתבעת, אך הסיכון בו אנו דנים אינו נובע מחוסר בטיחות המתקן עצמו, אלא מאי הסדרת השימוש בו בימים בהם הפארק עמוס במבקרים ובהם מתקיימות קייטנות לילדים ללא הוריהם. חובתה של הנתבעת הייתה לדאוג להסדיר את השימוש במתקן, כך שהמשתמשים בו לא יחשפו לסיכון בלתי סביר עקב שימוש לא מוסדר. זאת לא עשתה הנתבעת.
16. אם הייתה הנתבעת דואגת להציב משגיח או משלח במתקן, אדם אחראי אשר כל תפקידו היה לשמור על הסדר ולמנוע התקהלות, דחיפות ומהומה במתקן זה, ניתן לומר בסבירות גבוהה כי הפגיעה הייתה נמנעת. אין מדובר על משגיח לכל ילד, מדובר על פיקוח יעיל וסביר לגבי הפעילות במתקן כולו.
17. לאור כל האמור, אני קובעת כי הוכחו במידת ההוכחה הדרושה כל יסודות עוולת הרשלנות בהתייחס לנתבעת. בהתאם לכך, הנתבעות חייבות לפצות התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה בארוע.
הנזק
הנכות הרפואית ועלויות הטיפול
18. התובעת נחבלה בפניה ובשיניה. לכתב התביעה צרפה התובעת חוות דעת מיום 13.4.04 של ד"ר שטיינברגר, מומחה לרפואת שיניים. הנתבעים הגישו חוות דעת מיום 1.3.05 של ד"ר סימון, רופא שיניים. כמומחה רפואי מטעם בית המשט בתחום רפואת הפה והלסת מונה ד"ר הורוביץ. ד"ר הורוביץ בדק את התובעת ביום 7.7.05. בחוות דעתו ציין כי עקב הפגיעה נעקרה שן מס' 21 של התובעת ושן 11, הסמוכה, זועזעה ממקומה. שן 21 הושתלה למקומה ושתי השיניים עברו קיבוע. בשן 21 בוצעו טיפולים להשלמת התפתחות השורש ושימורו. בהמשך בוצע בשן 21 טיפול שורש. הוא ציין כי מבחינה התפתחותית הלסת העליונה של התובעת בולטת בהשוואה לקשת הלסת התחתונה ושן 21 שנעקרה והושתלה למקומה נותרה בקשת שבמקורה בולטת יותר מהרגיל אך גם בהטיה מסוימת יותר החוצה. על התובעת לעבור טיפול אורתודנטי בשל המבנה ההתפתחותי. עם זאת, על האורתודנט היה בשלב ראשון לטפל בעמדת השן 21 שהייתה בהטיה בשל החבלה והיה עליו להכניסה לקשת. יש חשיבות לשמור על השן במקומה עד לגמר ההתבגרות וסיום גדילת עצמות הפנים. שן 21 תעקר בשלב מסוים, עם סיום ההתבגרות- גיל 17- 18. לאחר עקירתה יהיה צורך לשמר את מקומה ולמנוע תזוזת שיניים. ד"ר הורוביץ המליץ לבקש מהרופא המטפל של התובעת, ד"ר רומנו, הערכת מחיר לעלות החלק היחסי של הטיפול האורתודנטי הקשור להכנסת שן מס' 21 למקומה בקשת ולאחר מכן שמירה על מרווח לאחר שתעקר. לאחר ששן 21 תעקר תהא התובעת זכאית ל 0.25% נכות לפי סעיף 74(1) ד'ה'ח' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. לאחר גמר הגדילה וההתפתחות - גיל 17 - תזדקק התובעת לשיקום סופי של האזור. את החסר של שן 21 ניתן לשקם בעזרת שתל, מבנה וכתר. לפני השתלה יהא צורך בהשלת עצם על מנת ליצור רכס גרמי תקין שיכול להכיל שתל בצורה אופטימלית. ד"ר הורוביץ לא נחקר על חוות דעתו. בהעדר טעם מיוחד לקבוע אחרת, אני מאמצת את חוות דעתו ומסקנותיו בהתייחס לפגיעת התובעת ולהוצאות שנגרמו ויגרמו לה עקב הארוע.