1. התובעת 1, ששמה מעיד על עיסוקה, ניהלה מראשית 1996 את חשבונה בסניף אופקים של הבנק הנתבע (להלן: "
הבנק"). פעילות זו של החברה צומצמה או פסקה, ככל הנראה במהלך שנת 2003, וחשבון החברה בבנק נסגר בשנת 2004, לקראת סופה.
בספטמבר 2004 ניתנה לתובעים חוות דעת של רו"ח יורם חרפק לפיה בשל התנהלות הבנק, נגרמו להם נזקים ישירים ועקיפים בסכום כולל של 260,453 ש"ח לפי חלופת חישוב אחת או בסכום של 250,155 ש"ח, לפי חלופה שנייה, וביוני 2005 הוגשה תובענה זו כשהתובעים מעמידים את סכום התביעה על תוצאת החישוב לפי החלופה הראשונה.
2. התובע 2 (להלן: "
התובע"), אמר בעדותו כי מחזור ההכנסות של התובעת 1 (להלן: "
התובעת"), בשנים 2002-2003 עמד על כ-3,000,000 ש"ח "
ומשהו", וכי בשיא פעילותה היה בבעלותה צי של 13 משאיות. אלה נמכרו לדבריו ב-50% מערכן, ותמורתן שימשה לכיסוי יתרת החוב לבנק. עם זאת, אין טענה שהתובעת נקלעה לחדלות פירעון, והסיבות לחיסול עסקי ההובלה שלה לא ממש התבררו. יצוין עוד כי היוזמה לבדוק את חשבונה של התובעת באה מצד חברת "נצרים", שפנתה אל התובעים והעמידה לעניין זה את שירותיו של רו"ח חרפק (להלן: "
המומחה"), וכפי שאמר התובע: "
הם הציעו את עצמם ואני הסכמתי" (פרוטוקול מ-10.12.2006 עמ' 45). התוצאה היא שאם כפי שהבהיר התובע בחקירתו, הטענה שלו כלפי הבנק התמקדה בסירוב הבנק לשחרר ביטחונות: "
הייתה לי טרוניה אחת לבנק, יכולתי בשנה אחת לשלם חצי או רבע מהחוב שלי מהריביות ששילמתי.
במקום לשחרר אמרו תשאיר ולא לגעת בזה... לדעתי היו לי בטחונות יותר מאשר אשראי... אני אומר שהיו מאפשרים לי לשחרר חלק מהביטחונות ואז לא הייתי צריך לסגור את החברה" (פרוטוקול מ-10.12.2006, עמ' 42), הרי לפי כתב התביעה מדובר בשורה של טענות שהתובעים נעשו מודעים להן לאחר שחשבונם נבדק על ידי המומחה ואלה הן בתמצית:
הבנק גבה מהתובעת ריביות בלתי סבירות; חייב את חשבונה ללא אישורים מתאימים; התנה שירות בשירות; סרב לאפשר את מכירת הפיקדונות השקליים והקרנות לשם הקטנת יתרות החובה; הצר את צעדי התובעת, ובכלל עשה בחשבונה כבתוך שלו, תוך שהוא מפר מצגים שעשה.
התובעים מדגישים בסיכומיהם שהם אינם מעלים את הטענות הללו על מנת להתחמק מחובם לבנק - את החוב הם הרי פרעו במלואו - אך הם סבורים שהבנק גרם להם נזקים, כפי שמוכח מחוות דעתו של המומחה, ועליו לפצות אותם בגין הנזקים הללו.
3. המומחה סבור שחשבון התובעת "ספג" חיובים ביתר ולמסקנה הזו הוא בא בהסתמך על ההנחות או הקביעות הבאות:
הבנק גבה על האשראי המאושר בחשבון החח"ד תוספת בשיעור של 3% מעל לריבית הפריים (להלן: "
תוספת סיכון"), בעוד שהיה עליו להסתפק ב-1% בלבד;
מסגרות האשראי שהוקצו לתובעת היו נמוכות מצורכי האשראי שלה - היה על הבנק להתאים את מסגרות האשראי להיקף האשראי שהתובעת צרכה בפועל ולהימנע מלחייב את חשבונה בריבית חריגה;
עמלת הקצאת אשראי יש לגבות על האשראי המנוצל בפועל בסוף הרבעון, ולא בתחילת הרבעון וללא קשר להיקף האשראי שנוצל, כפי שנהג הבנק;
הבנק התנה שירות בשירות ועל כן יש לבטל את השקעות התובעת בפיקדונות שקליים ובניירות ערך, ולשחזר את חשבונה בהתאם;
הוא הדין גם ביחס לפיקדון שקלי בסכום של 120,000 ש"ח שהוחזק בחשבון אשר רשום על שמם של אחד מבעלי המניות התובעת, חז'ז' מסעוד ואדם נוסף בשם שי משה- אם כי את השאלה אם גם פיקדון זה (להלן: "
הפיקדון הפרטי"), נוצר אגב התנית שירות בשירות השאיר המומחה להכרעת בית המשפט.
על יסוד ההנחות הללו קבע המומחה שחיובי היתר בחשבון התובעת החל מתחילת הפעילות בחשבון בינואר 1996, עומדים על סכום של 94,069 ש"ח ללא הפיקדון בחשבון הפרטי (להלן: "
תחשיב 1") או על סכום של 117,143 ש"ח, כשכוללים גם את הפיקדון הפרטי
("תחשיב 2") - הכל נכון ליום 31.4.04.
כן קובע המומחה, שלבד מהנזק הישיר שנגרם לתובעים בשל החיובים ביתר, נגרם להם גם נזק כלכלי משום שאותם כספים אילו התפנו, יכלו לשמש את התובעת ברכישותיה מספקים כשהיא נהנית מהנחת מזומן אצלם. סכום הנזק העקיף לפי חישובו של המומחה עומד על 143,310 ש"ח (ליום 31.4.04).
4. הבנק מכחיש נמרצות את הקביעה בעניין התניית שירות בשירות, ובאשר ליתר הקביעות של המומחה טוען הוא: מדובר בהנחות שרירותיות שאין להן כל עיגון במציאות הן על שום היותן מנותקות מהמערך ההסכמי שבין התובעת לבנק והן משום שההנחות הללו אינן מוצדקות לגופן, אף ללא קשר להסכמים שבין התובעת לבנק. ובכל מקרה לא ניתן כיום, לפתוח הסכמים שבהסתמך עליהם קיבלה התובעת אשראי במשך שנים, מה גם שביחס לתקופה שמ-1996 ועד יוני 1998 חלה בכלל התיישנות.
ואכן, כפי שעולה כבר מהאמור לעיל, המומחה לא הסתפק בתיקון העיוות שנוצר לדעתו בשל התנית שירות בשירות, אלא יצר עבור התובעים "שולחן ערוך" חדש במה שנוגע לתנאי האשראי בחשבון החח"ד של התובעת, על מנת לתקן ולשפר עבורם בדיעבד ושנים ואחורה, את המציאות שהייתה, ולא משום שהתובעים הוטעו על ידי הבנק ביחס לתנאים האמורים, אלא משום שלדעת המומחה, אפשר ורצוי שהדברים יתנהלו אחרת. כך ביחס לתוספת הסיכון, גובה מסגרות האשראי ואופן חישוב עמלת הקצאת האשראי.
5. אשר לרכיב הראשון - המומחה העמיד את תוספת הסיכון על 1% בלבד משום שכדבריו, זהו השיעור הנמוך ביותר שבו נתקל, והשיעור הנמוך ביותר הוא אשר "מתאים" לתובעת לפי שמערך הביטחונות שהעמידה לרשות הבנק מנטרל למעשה את סיכוני האשראי שלו. אלא שלא הובאה כל ראיה לכך שהבנק היה מוכן להסתפק במקרים אחרים בתוספת סיכון של 1%, אפילו עמדו לרשותו בטחונות מלאים לשביעות רצונו, מה גם ששווי הביטחונות שעמדו לרשות הבנק בפועל היה בדרך כלל נמוך מהיקף האשראי שניתן לתובעת. כך למשל, מבקשת אשראי מיולי 2003 עולה ש-3 חודשים קודם לכן, החשיפה של הבנק בגין אשראי פתוח, עמדה על 120,000 ש"ח (בקשות האשראי כלולות בנספח ב' לתצהיר מטעם הבנק).
כן טוען הבנק: בניגוד לנטען בתצהיר מטעם התובעים, לא הובטחו להם כל תנאים מועדפים - אישור לטענה זו עולה מתשובות התובע בחקירתו (פרוטוקול מ-10.12.2006 עמ' 38) - כך שהטענה בכתב התביעה בעניין מצגים מטעים ריקה מתוכן. התובעת אומנם הוגדרה כ"לקוח מצוין" או "טוב מאוד" בחלק מבקשות האשראי, אך הדברים מכוונים לדברי הבנק לאמינותה ולא להיקף הביטחונות שהעמידה. וככלל, כאשר מדובר בהיקף פעילות בינוני כשל התובעת, הבנק נכון לגלות גמישות ביחס לתנאי האשראי, אך זאת לא בהקשר לשיעור תוספת הסיכון על האשראי בחח"ד. במקרים כאלה יכול הלקוח לצפות להנחה בעמלות או בתוספת הסיכון על הלוואות (עדות הגב' צביה סבג, פרוטוקול מ-28.12.2006, עמ' 81), ומהנחות כאלה התובעת נהנתה. כך למשל, שיעור תוספת סיכון בהלוואה למימון רכישת רכב הועמד לפי בקשת אשראי מאוגוסט 2000, על 1.5% בלבד, ובמה שנוגע לעמלות - אף התובע היה מוכן לומר בחקירתו: "
אולי עשו לי הנחה לגבי עמלה" (פרוטוקול מ-10.12.06, עמ' 37).
כך או כך, גם אם הצגת הדברים על ידי הגב' סבג במה שנוגע לשיעורי תוספת סיכון על אשראי מאושר בחשבונות חח"ד "נגועה" בכוללניות יתר - התובעים אינם טוענים שהבנק גבה מהם תוספת בשיעור העולה על המוסכם, או שהם כלל לא ידעו מהו שיעורה - והם אינם יכולים להישמע כיום בטענה שנגרם להם נזק משום שהם לא קבלו את ההנחה שלדעת המומחה, היו זכאים לה.
6. בעניין מסגרות האשראי - מעבר לכך שאפילו בכתב התביעה אין בפי התובעים טענה ביחס למסגרות האשראי שהוקצו להם - אין לפנינו כל מידע ביחס לסכומי הריבית החריגה שבהם חויבה התובעת במשך השנים בשל חריגה ממסגרות האשראי, ככל שהייתה, כך שהמשמעות המעשית של מסגרות נמוכות מדי לכאורה, אינה ידועה. יתר על כן, במה שנוגע לגובה מסגרות האשראי, ברור שהבנק אינו "שחקן יחיד". הבנק גובה עמלת הקצאת אשראי על האשראי המאושר בין שהוא מנוצל בפועל ובין שלא, ומאחר שעמלת ההקצאה מחושבת לפי אחוז מסכום האשראי שבמסגרת - ההנחה הסבירה היא שעלות ההקצאה היא שיקול בין שיקולים אצל הלקוח בבואו לבקש מסגרת אשראי בחח"ד. הגב' צביה סבג, שטיפלה אישית בחשבון התובעת כמנהלת לקוחות עסקיים בסניף נשאלה בחקירתה:
"המסגרת האשראי שהוקצתה בחשבון היא סבירה להיקף הפעילות של החברה?" על כך השיבה:
"אני לא יכולה לומר לך אם היא סבירה או לא. הכל נעשה על פי בקשת הלקוח מעת לעת. הוא החזיק משרד של הנהלת חשבונות ורו"ח והוא בטח קיבל את הייעוץ מהם" (פרוטוקול מ-28.12.2006, עמ' 74).