תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק
הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "
חוק הפיצויים"]. הצדדים חלוקים על הנזק בלבד.
רקע ועובדות שאינן במחלוקת
1. התובע, יליד 23.11.38, נפגע בתאונת דרכים ביום 13.1.02. התובע רכב אותה עת על אופניו בדרכו לעבודתו ונפגע על ידי רכב צד ג', שהשימוש בו מבוטח על ידי הנתבעת. כתוצאה מהפגיעה, הועף התובע לסבך העצים הסמוך, נחבל בכל חלקי גופו ובפרט בצלעותיו, בגפיו, בגבו ובצווארו [להלן - "
התאונה"]. אין חולק כי בתאונה נשברו שתי צלעות של התובע וכן נגרם קרע של המיניסקוס הפנימי בברך ימין. התובע טופל כבר באותו יום בחדר מיון בבית החולים "מאיר" ושוחרר לביתו.
2. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. התובע נבדק על ידי הוועדות לנפגעי עבודה הפועלות ליד המוסד לביטוח לאומי. הוועדות אישרו תקופת אי כושר זמנית של חודש אחד מהתאונה. כן קבעו לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 48 [2] [ז] 1
לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956 בגין נזק במיניסקוס בצורה קלה. הוועדות שללו נכויות נוירולוגיות וכירורגיות כתוצאה מהתאונה. קביעות אלה הינן בגדר "קביעת דרגת נכות על פי דין" לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים. הוועדות נמנעו מהפעלת תקנה 15 לתקנות. ואולם כידוע, קביעה אחרונה זו אינה נכללת בקביעת דרגת הנכות לפי חוק הפיצויים.
3. התובע עלה ארצה ביוני 1990, מברה"מ לשעבר, בהיותו בן כ - 51. הוא אמנם מהנדס חשמל במקצועו אך לענייננו, עבד בארץ החל מ - 1991 בתפקיד של עוזר אב בית בבית הספר להנדסאים השייך לאוניברסיטת תל אביב [להלן - "
האוניברסיטה" או
"המעבידה"].
4. בעקבות התאונה שהה התובע בחופשת מחלה ובאי כושר עבודה משך חודש ימים. האוניברסיטה שלימה לו שכר מלא לתקופה זו וגבתה את דמי הפגיעה ישירות מהמוסד לביטוח לאומי. בתום תקופת אי הכושר שב התובע לעבודתו ממנה פרש לגמלאות בסוף שנת 2003 בהגיעו לגיל 65. לאחר הפרישה עבד התובע בעבודות זמניות של סיעוד קשישים, שמירה ותחזוקה. כיום אינו עובד ומתקיים מקצבת זקנה בסך כ - 1,130 ש"ח לחודש.
דיון בראשי נזק
הנכות הרפואית והתפקודית
5. כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע קרע במיניסקוס הפנימי של ברך ימין. התובע לא ביצע טיפולים לאחר פגיעתו בתאונה והמצב נותר בעינו נכון להיום. הוועדה הרפואית העמידה כאמור את נכותו הרפואית של התובע על 10% וזאת בגין נזק למיניסקוס בצורה קלה. בבדיקתו מיום 23.11.03 אצל הוועדה, התלונן התובע על כאבים בברך. הוועדה מצאה כי "אין נוזל, כיפוף ויישור מלא. הברך יציבה בזמן ביצוע בדיקת שטיימן. מוסר על כאבים במדור הפנימי של הברך. מקמרי - שלילי".
6. התובע העיד כי לפני התאונה נהג לרכב על אופניו כ - 40 ק"מ ביום ואילו לאחריה, הוא ירכב במקרי חירום בלבד כ - 8 ק"מ ליום [עמ' 10, ש' 18]. בדרך כלל, העיד כי הוא רוכב על אופניו "רק לחנות ובחזרה" [שם]. התובע העיד עוד כי אמנם נשמר לו שכרו במקום עבודתו, אך הוא הועבר לביצוע עבודות צילום [משרדיות] [עמ' 12, ש' 20] וזאת עד לפרישתו. לאחר הפרישה, העיד כי ניסה להשתלב בעבודות סיעוד קשישים ובעבודות תחזוקה, אך לאור קשייו, לא הצליח לעמוד במשימות המוטלות עליו וחדל מעבודות אלה או פוטר מהן [סעיף 25 - 28 לתצהירו]. בקשתו של התובע להגיש חוות דעת מאת רופא תעסוקתי נדחתה על ידי.
7. התובע העיד כעד יחיד מטעמו ולא הביא ראיות נוספות. התובע לא שכנע כי פרישתו לגמלאות, בהגיעו לגיל הקובע על פי החוק, נבע כתוצאה ממגבלותיו בתאונה. התובע לא העיד מי מאנשי האוניברסיטה לעניין זה. התובע לא העיד ולו עובד אחד על כך שהאוניברסיטה מעסיקה שכירים לאחר הגיעם לגיל הקובע כאמור. אני מוכנה לקבוע כי בגילו ולאור עיסוקו של התובע בעבודות פיזיות, עשויה להיות לנכות הרפואית השלכה תפקודית מסויימת, אך אין מדובר בהשלכה דרמטית. התקשיתי להשתכנע, דווקא לאור התנהגותו של התובע לאחר התאונה, כי מגבלות התובע, הן שמנעו ממנו לעבוד במקצועו ולהשתלב בשוק העבודה לאחר פרישתו לגמלאות.
אני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע על 5%.
נזק מיוחד
5. ככלל, נזק מיוחד חב הוכחה הן לקיומו והן לשיעורו [ע"א 355/80,
אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פד"י לה [2] 800]. עוד נפסק שם כי באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע - התובע לעשות כן. ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים, אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר.
הפסדי השתכרות לעבר
6. השכר הקובע: התובע השתכר [לאחר ניכוי מס הכנסה על פי סעיף 4 לחוק הפיצויים] בחודשים שקדמו לתאונה כ - 5,832 ש"ח. במסגרת קביעה זו לא הבאתי בחשבון מענק לימודים חד פעמי בסך 20,000 ש"ח ששילמה האוניברסיטה לשם לימודי בנו של התובע [נספח א/25 לתצהירו] ולגביו העיד התובע עצמו כי מדובר במענק חד פעמי [עמ' 9, ש' 25]. עוד לא הבאתי בחשבון מענק ביגוד שנתי בסך 1,000 ש"ח [נספח א/26] לגביו מעיד תלוש המשכורת בשנה לאחר מכן [נספח א/14] כי שולם כסדרו ועל כן לא נגרם לתובע הפסד. השכר הקובע כשהוא מוצמד ונושא ריבית להיום עומד על - 8,642 ש"ח.
7. לתקופת אי הכושר - התובע שהה כאמור באי כושר למשך חודש אחד לאחר התאונה. שכרו המלא שולם לו על ידי המעבידה כעולה מתלושי השכר שהציג הוא עצמו. לא נגרמו לתובע הפסדים בתקופה זו ואינני פוסקת לו דבר בגינה.
8. לתקופה מתום תקופת אי הכושר ועד לפרישת התובע לגמלאות בסוף 2003 - כאמור, שכרו של התובע, כשלעצמו, לא נפגע. התובע טען כי שכרו שולם לו בחלקו על חשבון ימי מחלה צבורים וכן כי לא עבד "שעות נוספות". התובע לא הביא לעדות מי מהאוניברסיטה בעניין זה. התובע אף לא הציג "נוסחת פדיון" של ימי מחלה. יחד עם זאת, עיון בתלושי השכר שהגיש התובע, מעלה כי הוא אכן ניצל ימי מחלה. עוד עולה כי התובע שב לעבודתו כחודש לאחר קרע במיניסקוס, כי הוא אדם פעיל פיסית ומעוניין בפעילות פיסית. נוכח אלה אני סבורה כי התובע ביסס צורך בניצול ימי המחלה. בהיעדר נתונים וראיות של ממש לגבי שווי ההפסד, אקבע אותו על דרך האומדן הנמוך. הנתונים בהם עשיתי שימוש הם שוויו של יום עבודה אחד : 8,642 ש"ח : 30 = 288 ש"ח. הנחתי כי שוויו של יום מחלה לפדיון עומד על כ - 25% משווי יום עבודה "רגיל", ומכאן על סך 72 ש"ח. [השוו - ע"א 7950/02,
קלישבסקי נ' דולב ואח', מיום 19.6.07, מתוך אתר נבו]. מצאתי אם כך לפסוק לתובע סך של
5,000 ש"ח בגין תקופה זו.
9. לתקופה מראשית 2003 ועד היום: התרשמתי מהתובע, הן מהתנהגותו וממראיתו באולם בית המשפט והן מהתנהגותו עובר לתאונה ולאחריה, כי הוא אדם הנחוש לעבוד ולמצות את כישוריו, וכי על אף החלפת עיסוקו לאחר עלייתו ארצה, הוא מעוניין בפעילות ובעבודה פיסית. עוד התרשמתי, כי אלמלא התאונה, היה התובע ממשיך לעבוד עד הגיעו לגיל 70, אם לא באוניברסיטה, הרי בעבודה פיסית אחרת. כבר קבעתי כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על 5%. בהביאי את כל אלה בחשבון, מצאתי לפסוק לתובע סך של
23,400 ש"ח. החישוב נערך כך : 8,642 ש"ח X 5% X 54 חודשים = 23,400 ש"ח.
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר