1. התובעת הגישה לביצוע בתיק הוצל"פ מס' 9-05-04434-14 כנגד הנתבעת שיק משוך על ידה ע"ס 31,928 ש"ח, זמן פרעון 15.7.99, אשר חולל מאחר ועבר זמנו (השיק הופקד לבנק ביום 24.3.05).
התנגדות לביצוע השיק שהוגשה ע"י הנתבעת התקבלה והדיון בתובענה הועבר לפסים של סדר דין מהיר.
2. הצדדים הסמיכוני ליתן בתובענה זו פסק דין על דרך הפשרה, בהתאם להוראות סעיף
79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984, לאחר שכל אחד מהצדדים הגיש את תצהירי העדות הראשית מטעמו (הוגשו תצהירי בעלי הדין בלבד) ובלא שהמצהירים נחקרו ואף לא התקיים דיון בפניי.
3. התובעת הצהירה בתצהירה, כי במועדים הרלוונטיים לתובענה עסקה במתן הלוואות וניהלה חנות לממכר בגדים.
הנתבעת עבדה באותה עת במספרה, שבעליה ביקשו מהתובעת הלוואות בסכום כולל של 26,400 ש"ח. כנגד ההלוואות נתנו הלווים לתובעת שלושה שיקים חתומים בידי הנתבעת, כאשר השיק השלישי, נשוא התובענה שבפני, נחתם על החלק והוא נועד להבטיח את פרעון חוב הלווים.
היות והמספרה הנקלעה לקשיים, פרעה התובעת חובות של הלווים, בין היתר, פרעה שיק נוסף משוך על ידי הנתבעת, שחשבונה היה מוגבל באותה עת. על פי הסכם שנחתם בין התובעת לבין הלווים, תפתח על ידי הלווים מספרה חדשה, כאשר התובעת תסייע להם להשתחרר מהחובות. באותו שלב עמד חובם של הלווים לנתבעת על הסך של 29,600 ש"ח וכן סילקה התובעת חובות נוספים של הלווים בסכום של 23,260 ש"ח.
הנתבעת ידעה בכל העת, כי התובעת אוחזת בשיקים וכשפנתה אל הלווה הוא הבטיח כי יפרע את חובותיו וידאג להשבת השיקים לידיה.
בשנת 2001 רכשה הנתבעת מאת התובעת בגדים בחנותה ונותר לה חוב בסכום של
2,745 ש"ח.
ב-10.2.05 ביקשה התובעת מאת הנתבעת להעיד עבורה במשפט שניהלה התובעת נגד גברת אשר טענה כי הלווה גנב ממנה שיקים שבוטלו. התובעת ביקשה כי הנתבעת תעיד, כי השיקים לא נגנבו אלא נלקחו ממנה בתואנות שווא.
הנתבעת התנתה את עדותה בהשבת השיקים לידיה ואולם התובעת סירבה.
בנסיבות אלה ולאחר שהתובעת הבינה כי הנתבעת לא תסייע לה במתן העדות, הוצג ביום 24.3.05 השיק לפרעון לאחר שהתובעת ציינה בו כזמן הפרעון את יום 15.7.99, שהוא היום שבו ניתנה ההלוואה בסכום של 20,000 ש"ח.
התובעת טוענת, כי בעת שקיבלה את השיקים היא קיבלה אותם בתום לב ובלא לדעת על מערכת היחסים שבין הנתבעת ללווה.
4. הנתבעת טוענת, כי התבקשה על ידי מעסיקה (הוא הלווה דלעיל) לחתום על
שיקים לבטחון, שאותם ימסור לספקים, שכן למעסיק אין שיקים משלו, ובדלית ברירה, היות והנתבעת נזקקה לעבודה היא לא התנגדה ונאלצה להסכים לבקשתו. כאשר ביקשה הנתבעת מהמעסיק להשיב לה את השיקים, הסתבר לה כי הוא השתמש בהם
בפועל לשם תשלום לספקים ושיקים של הנתבעת החלו לחזור בשל כך. המעסיק הבטיח כי יסדיר את העניין והסתבר לנתבעת, כי המעסיק לקח שיקים גם מעובדים נוספים.
התובעת היתה מבקרת קבועה במספרה והסתבר, כי גם אליה העביר המעסיק חלק מהשיקים. התובעת אישרה עובדה זו בפני הנתבעת.
בשלב מאוחר יותר, החלה הנתבעת לרכוש בגדים בחנות התובעת. הנתבעת פנתה אל התובעת מספר פעמים וביקשה להשיב לידיה את השיקים. התובעת, שידעה כי השיקים נלקחו ממנה במירמה וללא תמורה, אמרה לנתבעת כי אין לה מה לדאוג.
5. לאחר שקראתי את תצהירי הצדדים, עיינתי במוצגים וקראתי את סיכומי הצדדים, הערכתי את סיכוייהם וסיכוניהם, החלטתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 3,000 ש"ח.
בין היתר השיקולים שהביאוני למסקנה אליה הגעתי, מצאתי מקום לציין, כי התובעת לא המציאה כל אסמכתא לשיעור חובם של הלווים כלפיה, לא בזמן הסמוך למתן ההלוואה ולא כיום ולמעשה כלל לא נטען בתצהיר, כי הלווים נותרו חייבים חוב כלשהו כלפיה או לא מילאו את התחייבויותיהם, כשלטענתה השיק מהווה שיק בטחון וכלל לא נטען כי התמלא התנאי לפרעון השיק, ולמעשה מה שהביא את התובעת למלא את השיק הוא העובדה שהנתבעת סירבה להעיד נגד התובעת ולא אי פרעון החוב על ידי החייב העיקרי.