פסק דין זה ניתן בעקבות סיכומים בכתב, שהוגשו לאחר דיון הוכחות שהתקיים במעמד באי כוח הצדדים, נציג התובעת והנתבע בעצמו, במסגרת תביעה שטרית שהגישה התובעת נגד הנתבע בגין שטר חוב מיום 27/7/01, שהועמד נכון ליום הגשת התביעה על סך של 23,659 ש"ח.
הנתבע הגיש תצהיר בתמיכה לכתב ההתנגדות, אשר משמש ככתב הגנה בתיק, בו הצהיר כי ביום 27/1/01 חתם עם התובעת על הסכם חכירה תפעולית לרכישת רכב מסוג פיאט דובלו דגם 2001 (להלן: "
ההסכם"), לפיו התחייב לשלם עבור הרכב סך של 1,937 ש"ח לתקופה של 28 חודשים, כאשר בתום התקופה תהיה לו האופציה לרכוש את הרכב בעלות של 44% ממחירו ביום חתימת ההסכם. עוד הוצהר כי הנתבע שילם דמי פיקדון בסך של 18,412 ש"ח, כשבסעיף 12 להסכם נקבע כי "
החברה רשאית לקזז את הפיקדון כנגד כל יתרת חוב", אך היא בחרה שלא לעשות זאת. בהמשך נטען כי המשיבה תפסה את הרכב במסגרת כינוס נכסים ביום 30/9/03, בזמן שמחירו על-פי המחירון היה 80,000 ש"ח, ומכרה אותו במסגרת הכינוס בחודש מאי 2004 במחיר 53,250 ש"ח.
לטענת הנתבע, הבקשה לביצוע השטר הוגשה בחוסר תום לב ושלא כדין, הואיל והמשיבה כבר קיבלה סך של 53,250 ש"ח בתמורה למכירת הרכב, וזאת בנוסף לחיוב שלא כדין בסך של 43,396 ש"ח המהווים את האופציה לרכישת הרכב אשר כלל לא הגיע מועד מימושה, וכן סכומים נוספים בגין שכר טרחת עו"ד וקנסות. הנתבע הודה שבשל אסון משפחתי לא עמד ב- 5 התשלומים החודשיים האחרונים בגין הרכב, אולם הצהיר כי שילם למשיבה במשך 23 חודשים סך כולל של 45,057 ש"ח וכן דמי פיקדון ודמי קדימה בסך של 20,412 ש"ח, ובסך הכל 65,469 ש"ח, כאשר התובעת קיבלה כאמור בעבור מכירת הרכב סך של 53,250 ש"ח נוספים.
בעקבות דיון בהתנגדות לביצוע השטר שהתקיים בפני כב' הרשמת דלית ורד, ניתנה לנתבע רשות להתגונן והצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית.
הנתבע חזר על הטענות שפורטו בכתב ההתנגדות, וכן הוסיף וטען כי התובעת מכרה את הרכב במחיר הנמוך בכ- 40% ממחירו הריאלי, וזאת על-פי הערכתו של שמאי מטעמה. כמו-כן טען הנתבע כי תנאי הפיקדון, בניסוחם בנספח א' הערת שוליים 2 וסעיף 12 להסכם החכירה, מהווים תנאים מקפחים בחוזה אחיד.
מר רביב כהן, אשר הצהיר כי הינו מנהל מחלקת גבייה וטיפול בלקוחות אצל התובעת, הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת. לטענתו של מר רביב, על-פי סעיף 4.6 להסכם החכירה נותרה הבעלות ברכב במלואה בידי התובעת ולא הועברה מעולם לנתבע, כאשר הזכות היחידה שקמה לנתבע מכוח ההסכם היא הזכות לעשות שימוש ברכב, ואף זאת בכפוף לעמידתו בהוראות ההסכם. בהמשך נטען כי במהלך התקופה בה קיים הנתבע את ההסכם עם התובעת, שילם דמי חכירה חודשיים בסך של כ- 1,950 ש"ח, אולם מספרי הנהלת החשבונות של התובעת קוזז מדי חודש סך של 2,239 ש"ח גם בגין המרכיב החודשי של החזר הפיקדון. באשר לסך של 2,000 ש"ח שהנתבע שילם בעת חתימת ההסכם, נטען כי היא שולמה לסוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ ולא לתובעת, וזאת כמקדמה ליבואן על חשבון רכישת הרכב.
מר כהן הפנה לסעיף 16.1.1 להסכם החכירה וסעיפים 6.3 ו -7 להסכם המשכון, לפיהם באם הנתבע לא יפרע תשלום אחד או יותר או בכל מקרה שיפר ו/או לא יעמוד באיזו מהתחייבויותיו, מצגיו והצהרתיו, אזי יעמדו לפירעון מיידי כל הסכומים המובטחים שיגיעו לתובעת באותו זמן, והתובעת תהיה זכאית להשתמש בכל האמצעים שתמצא לנכון על-מנת לגבות כל סכום המגיע לה. כמו-כן הופנה בית המשפט לסעיף 16.4 להסכם החכירה, לפיו במקרה בו הופר ההסכם הפרה יסודית, זכאית התובעת לקבל מהנתבע פיצוי מוסכם בשיעור השווה לששה חודשי שכירות.
בהמשך נטען כי יתרת חובו של הנתבע לתובעת הסתכמה נכון ליום 3/9/03 בסך של 62,880 ש"ח, וכן מתואר כיצד נאלצה התובעת לתפוס את הרכב באמצעות כונסת נכסים אשר בסופו של דבר מכרה אתו בהליכי מכרז, וכל זאת כאשר נמסרו לנתבע הודעות בכל שלב של הטיפול בעניין על-ידי הכונסת. לטענתו של מר כהן, משלא ערער הנתבע על ההודעה בדבר המכירה ולא הביא קונה מטעמו, הרי הוא מושתק מלטעון טענות לגבי ההליכים בתיק המשכון. עוד נטען כי הנתבע חויב בסכום האופציה הואיל והמשיך להחזיק ברכב ששוויו המוסכם בסוף העסקה הינו 42,396 ש"ח. בסופו של התצהיר קיימת התייחסות למקור חיובו של הנתבע בהוצאות הכינוס מכוח החלטות ראש ההוצאה לפועל ומכוח הסכם המשכון.
במהלך הדיון קבע בית משפט זה כי יש למחוק את סעיף 6 לתצהירו של הנתבע בו נטענו טענות הנוגעות להיותו של ההסכם חוזה אחיד, וזאת משטענות אלה לא הועלו במסגרת כתב ההגנה. בנוסף הוחלט שלא למנוע מהנתבע להעלות טענות הגנה מחמת מעשה בי-דין, אך נקבע כי אם בסופו של דבר תתקבל טענת התובעת למעשה בי-דין, יבוא הדבר לידי ביטוי בשכר טרחת עו"ד שייפסק בהתאם.
הנתבע נחקר על תצהירו והודה כי הוא חתום על הסכם החכירה על כל נספחיו. באשר למקדמה בסך של 2,000 ש"ח, העיד הנתבע כי לא היה לו שום קשר עם היבואן אלא עם התובעת בלבד. הנתבע טען כי לא היה לו די זמן לצרף חוות דעת של שמאי מטעמו, והודה שמעולם לא הגיש בקשה או ערעור לתיק ההוצאה לפועל.
מר כהן נחקר אף הוא בחקירה נגדית והעיד כי מחיר הרכב הינו 95,000 ש"ח, כאשר 2,000 ש"ח שולמו כמקדמה ליבואן, והתובעת אמורה היתה לקבל סך של 93,000 ש"ח. בהמשך העיד מר כהן לגבי אופן קיזוז הפיקדון מספרי הנהלת החשבונות של התובעת.
לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
דיון
תחילה אתייחס לטענתו של הנתבע לפיה התובעת מכרה את הרכב במחיר הנמוך בכ- 40% ממחירו הריאלי. כל שציין הנתבע בהקשר זה בכתב ההגנה הינו כי הרכב נמכר במסגרת הליכי כינוס במאי 2004 תמורת 53,250 ש"ח, כאשר בעת תפיסתו של הרכב ביום 30/9/03 היה מחירו על-פי המחירון כ- 80,000 ש"ח. בתצהיר עדותו הראשית מוסיף הנתבע וטוען לראשונה כי המחיר שהתקבל עבור הרכב נמוך בכ- 20,000 ש"ח מהמחיר שהומלץ על-ידי שמאי מוסמך כשבועיים קודם לכן.
מעבר לכך שהנתבע לא פירט בכתב ההגנה כנדרש את טענתו הנ"ל בדבר סטייה מהמחיר שנקבע על-ידי השמאי, עיון בחוות הדעת מגלה שהנתבע לא דייק בדבריו גם לגופו של עניין. השמאי אמנם העריך את מחיר הרכב בחוות דעתו מיום 27/2/04 בסך של 73,000 ש"ח, אולם ציין כי ניתן להפחית ממחיר רכב שנמכר במכרז בין 15%- 12% משוויו, כך שהמחיר לצורך מכירה בהליכי מכרז הינו כ- 63,000 ש"ח. זאת ועוד, הנתבע לא ציין בתצהירו מדוע לדידו אין לקבל את המלצתו המאוחרת יותר של השמאי מיום 15/3/04 למכור את הרכב תמורת 53,250 ש"ח, בהתאם להצעה הגבוהה ביותר שהתקבלה - המלצה שהייתה מנומקת והביאה בחשבון שיקולים הנוגעים למכירת רכבים דומים במחיר נמוך יותר ולעלויות הכרוכות בהוצאת הרכב למכרז נוסף.
כמו-כן יצוין כי הנתבע לא טרח להגיש לבית המשפט חוות דעת מומחה מטעמו לצורך הוכחת טענתו בדבר סטייה ניכרת של המחיר שהתקבל עבור הרכב ממחירו הריאלי.
מכל מקום, הליך מימוש הרכב בוצע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, כאשר כפי שעולה מהנספחים שצורפו לתצהיר מטעם התובעת, כב' ראש ההוצאה לפועל אישרה את כל שלבי המימוש כנדרש, לרבות את מכירת הרכב במחיר שנקבע. מכאן שככל שהיו לנתבע השגות לגבי הליך המימוש, היה עליו לפנות לכב' ראש ההוצאה לפועל או לערכאת הערעור ולא להעלות את טענותיו לראשונה במסגרת התביעה לביצוע השטר.
לפיכך, הנני מקבל את טענתה של התובעת למעשה בי דין בכל הנוגע להחלטות כב' ראש ההוצאה לפועל לגבי נסיבות מכירת הרכב. לעניין זה יצוין כי גם בהחלטה אליה הפנה ב"כ הנתבע (בת.א. 40820/05 בש"א 151091/06 (שלום ת"א)
משכן נ' מסאל) דחה כב' השופט סובל על הסף את הטענות שהועלו כנגד החלטותיו של כב' ראש ההוצאה לפועל ופעולותיו של כונס הנכסים (סעיף 3 להחלטה), וקביעתו כי לא נוצר מעשה בי-דין כלפי הנתבע שם נוגעת אך ורק לעניין גובה החוב.
כעת אתייחס לטענותיו של הנתבע לגבי אופן חישוב החוב והסעדים אשר התובעת זכאית לקבל בגין הפרת הסכם החכירה.
בכתב ההגנה נטען כי התובעת לא יידעה את הנתבע מהו הסכום שקוזז מהחוב כנגד דמי הפיקדון ששילם הנתבע בסך של 18,412 ש"ח. אלא שבסעיף 12.2 להסכם נקבע לאמור: