ענינו של פסק דין זה הוא שטח קרקע של כשלשה דונם אשר קיימת מחלוקת משפחתית בין הצדדים לתובענות, באשר למי מבני המשפחה הזכויות בו. בעבר נועדה ושימשה הקרקע בחקלאות. לימים שונה יעודה למגורים. שינוי יעוד זה עורר את שאלת הזכויות בקרקע מחדש. בני המשפחה פעלו במהלך השנים להסדיר את מערכות הזכויות במכלול הקרקעות שבבעלות המשפחה ולרבות בקשר עם חלק מחלקה זו. אותם הסדרי עבר הם בחלקם, יוצרי המחלוקת כפי שיובהר. המדובר בחלק מחלקה 8 בגוש 3645 ברחובות בשטח 2,998 מ"ר (להלן- הקרקע) מתוך שטח הכולל בן 59,402 מ"ר (להלן - החלקה). התובענה הראשית עיקרה ליתן צו עשה לרשם המקרקעין על מנת שזה ירשום את הזכויות בקרקע על שם התובעת על פי פסק דין מיום 13.1.1950. פסק הדין נתן תוקף וביטוי להסכמה שהושגה בין הצדדים עובר לנתינתו. תובענת צד שלישי סעדה העיקרי איזון בחלוקת המקרקעין שנעשתה שנים לאחר מתן אותו פסק דין ואשר לו יקבע כאן כי דין התביעה העיקרית להתקבל הרי שיש להביא גריעה זו באופן שחלוקות שנעשו בהתעלם ממנה יחושבו מחדש.
"פעם היה המקום שלנו גבעה שטוחה וחשופה, איש בא ממרחק, פרק מעל כתפיו אשה, יחד הקימו אוהל ולול, הביאו פרות וסוס ופרדה, סימנו גבולות, חפרו תעלות ניקוז וביראו את שיחי הביצה. אחר כך נעשה המקום כפר, ואחר כך מושבה ...לא עברו יותר משלשה דורות, וכבר הייתה שם עיר קטנה, שבתיה נאים ורחובותיה מסודרים ומדרכותיה מרוצפות...ומאחורי הבתים עוד ייראו שטחים חקלאיים קטנים, וכמה משקים מוזנחים שריבוי יורשים מותיר אותם בעזובתם." ( מאיר שלו,
פונטנלה , פרק רביעי/המקום, עמ' 286הוצאת עם עובד- הספריה לעם.)
החלקה נרכשה על ידי אבות משפחת פינשטיין, האחים עמינדב ונתנאל בשנת 1930 ונרשמה על שמם בחלקים שווים. המשפחה הייתה בעלים של קרקעות חקלאיות נוספות. בשנת 1949 בקשו בני המשפחה, יורשי האבות המייסדים, להסדיר את הבעלות באדמות. מצד אחד שלשת ילדיו של עמינדב- גד, יצחק ויעקב פינשטיין ואשתו שיפרה (להלן - יורשי עמינדב). מהצד השני ילדיו של נתנאל, צבי ומשה אשתו שולמית ואשת הבן משה, זמירה (התובעת). הוגשו מספר תביעות לבית המשפט השלום ברחובות מתוך כוונה לגבש את הסכסוכים שבין הקבוצות ולחלק את האדמות בין בני המשפחה. חמשת התובענות שהוגשו בקשר עם 8 חלקות, אוחדו. בתאריך 13.1.1950 ניתן על ידי כב' השופט ידיד הלוי פסק דין אשר נתן ביטוי להסכמות שהושגו דאז בין הצדדים וחילק את הנכסים בין בני המשפחה באופן שכל קבוצה, יורשי עמינדב מצד אחד ויורשי נתנאל מצד שני, קיבלה חל מהנכסים בהתאם למפות אשר צורפו כחלק בלתי נפרד של פסק הדין. צילום פסק הדין על המפות הנספחות - נספח א' לכתב התביעה.
פסק הדין התייחס לקרקע ולחלקה באופן שנקבע כי 26,708 מ"ר מחלקה 8 בגוש 3645 יהיו בבעלות בני עמינדב בעוד 32,694 מ"ר בידי בני נתנאל. פסק הדין מפנה למפת הנכס גם בקשר לקרקע.
כל הנכסים חולקו בפועל לטענת התביעה, בהתאם לחלוקה שנקבעה בפסק הדין וראה עדות התובעת הגב' זמירה פינשטיין בסעיף 11 לתצהירה. לטענת התובעת פסק דין זה עיצב וקבע את 'קווי המתאר' להתייחסות המשפחה לבעלויות באדמות המשפחה במשך 50 שנה אף שחלקים ממנו טרם הושלם ביצועם. עד למתן פסק הדין הקרקע עובדה במשותף בעוד לאחריו כל צד של המשפחה עיבד את החלק שנפל בחלקו (ראה עדות יצחק פינשטיין עמ' 9 לפרטיכל שורות 20-21).
העברת הנכסים על שם כל אחת מן הקבוצות בהתאם לפסק הדין לא הושלמה. לטענת התובעת נערכו בכל אחת מן הקבוצות שינויים פנימיים, העברות ללא תמורה או העברות מכוח הדין מחמת מות של מי מבני הקבוצה במהלך השנים. כן נעשו עסקאות עם צדדים שלישיים ביחס לנכסים שלמוכר מבני הקבוצה היו זכויות בהם. לא התבצעו העברות בין הקבוצות לרבות לא בדרך של רישום בלשכת רישום המקרקעין.
האחים משה וצבי, בני נתנאל, החליטו בשנת 1983 לפרק את שותפותם במשק החקלאי שלהם. משק זה כלל בין היתר שטחים שנכללו במסגרת פסק הדין האמור ולרבות את החלקה. חלוקת המשק נעשתה על ידי הבורר יצחק פינשטיין (בן עמינדב). הבורר קבע חלוקת החלקה בין השניים במסגרת פסק הבוררות שניתן.
בשנת 1988 החליטו גם האחים יצחק, יעקב וגד , בני עמינדב לפרק את משקם החקלאי. נערכה בוררות אשר נסובה בן השאר גם על שטחים שהוקצו במסגרת פסק הדין המקורי לקבוצת נתנאל. במסגרת בוררות זו קבל יעקב את חלקיו של יצחק בחלקה ולאחר מכן את גם את זכויות גד בה. יעקב הפך "לבעלים הפורמאליים" כלשון ב"כ התובעת בקרקע. עזבונו הוא שצריך להעביר לתובעת לטענתה את אותה הקרקע על מנת לעמוד בפסק הדין המקורי. טענת התובעת היא כי יעקב ז"ל ידע כי מתוך החלקים המועברים לו עליו להעביר את הקרקע לידי קבוצת עמינדב (התובעת נמנית עם קבוצה זו). התובעת מפנה לעדות הבורר - יצחק פינשטיין, אשר אישר כי בדיעבד שלשת הדונמים בחלוקה שנקבעה "מגיעים לזמירה"( עמ' 43 לפרטיכל).
בשנת 1995 נעשה ניסיון נוסף להסדיר את חלוקת הנכסים בין הקבוצות. יצחק פינשטיין והתובעת פנו לעורך דין ארנפלד מרחובות בעניין זה. נערך הסכם ביום 26.1.1995 אשר תוכנו היה חידוש ההבנות הנובעות מפסק הדין המקורי. דהיינו הוסכם לקיים את אותו פסק דין משנת 1950 (להלן - הסכם 95). לטענת התובעת הסכם זה מעיד כי חודשו ההבנות שבבסיס פסק הדין וכי כוונת הצדדים הייתה לקיים בתום לב את אותן הבנות. הסכם זה אף דווח, בטעות לגישתה, לרשויות המס כעסקה חדשה ומשנתגלתה הטעות נתבקש לבטל את החיוב במס בגינו הואיל וההסכם נועד להשלים את ההעברות שנקבעו עוד בפסק הדין. רשויות המס התנו תיקון השומות בקבלת תצהירי כל הנוגעים בדבר. תצהירים אילו לא נעשו. הסכם זה לא יצא אל הפועל הן בשל תקלת המס האמורה והן משום שבנו של צבי פינשטיין, תמיר, כך התובעת, לא קיים את חלקו על פי פסק הדין ועל פי ההסכם, בנוגע לשטחים אחרים שהיה צריך להעביר ליצחק.
התובעת טוענת כי כל שהיה מוטל עליה כלפי קבוצת נתנאל בוצע ולכן העברת הקרקע על שמה אינה מותנית עוד בביצוע כל חיוב נוסף מאיתה, מבלי לגרוע מהתחייבויות כלפי יצחק כפי שהדברים קיבלו ביטוי בהסכם משנת 1995. לשיטתה, שעה שהחלה בהוצאתו לפועל של פסק הדין הרי שמרוץ תקופת ההתיישנות נעצר, מה גם שהתיישנות הינה חסם דיוני ואין זו פוגמת בזכות עצמה. שעה שהכול נהגו על פי פסק הדין הרי שבכך יש ביטוי לעצם קיומה של זכותה בקרקע. לטעמה פסק הדין שריר וקיים והראיה הוא הסדר שהושג בינה לבין יצחק. התובעת מפנה לדרישה מקבוצת בני נתנאל בגין השתתפות בהוצאות שינוי יעוד הקרקע שיש בה לטענתה משום הודאה עקיפה בזכותה בקרקע.
ההגנה, עיזבון יעקב ישראל פינשטיין, מעלה טענת של התיישנות זכות התביעה מכוח פסק הדין. לא זאת אף זאת, פסק הדין על התשריטים המצורפים לו, מעלים ספקות ממשיים האם אכן חלוקת החלקה היא כטענת התובעת. אמנם פסק הדין קובע חלוקה כאמור אולם רישום המופיע על גבי התשריטים, רישום שברבות השנים קשה לפענחו, יש בו כדי לעלות ספקות אם בסופו של דבר, שעה שהתשריטים הוכנו ונחתמו, לא נקבע לגביהם הסדר שונה. כן נטען כי ניתן לפרש הרישום בכתב יד כאילו החלקה מחולקת בין הקבוצות בחלקים שווים. אי ודאות זו לאחר חלוף שנים כה מרובות נותנת תוקף לרציונאל שבבסיס טענת ההתיישנות. מרחק הזמן אינו מאפשר בירור ממשי של העובדות לאשורן. פסק הדין קבע כי "צו ההעברה במשרד ספרי האחוזה יינתן באופן סופי לאחר עריכת המפה הסופית מאושרת על ידי המהנדס המודד המוסמך מר..." משזה לא ניתן ובהעדר מפה סופית אין לראות בתשריטים אלא הצהרת כוונות בלבד אשר צורתן הסופית היתה צריכה להתבטא באותה מפה.
אין מחלוקת בין הצדדים כי הזכויות בקרקע לא נרשמו מעולם על פי הקבוע בפסק הדין.
טענת ההתיישנות שמעלה ההגנה הועלתה הן בכתב ההגנה והן בבקשה לסילוק התובענה על הסף בשל התיישנות, אשר ב"כ העיזבון מפנה לאמור בה בכתב ההגנה. בנוסף לשימוש בטענת ההתיישנות כטענה חוסמת עמדת ההגנה היא כי חלוף הזמן מעיד על ויתור התובעת על הזכויות בקרקע מכוח פסק הדין או כי הושגו במהלך השנים הבנות חדשות לגבי אותה קרקע ביחד עם קרקעות נוספות. הואיל והתובעת לא פעלה להוציא אל הפועל את פסק הדין הרי שזכותה על פיו לא רק שהתיישנה אלא אף קיימת שאלה האם זכות זו כלל קיימת במישור המהותי.
לגישת עיזבון יעקב ישראל פינשטיין חלוקת הנכסים על פי פסק הדין לא בוצעה בעקבות פסק הדין אלא שפסק הדין נתן ביטוי למצב החלוקה ערב מתן פסק הדין. פסק הדין ביטא את מה שממילא כבר חולק בפועל בשטחים וראה עדות יצחק עמ' 15 (סטנוגרמה) שורות 17-26. זאת ועוד כל אחת מהקבוצות האמורות מחזיקה בפועל שטחים בשיעור שנקבע בפסק הדין. דהיינו בפועל בוצעה חלוקה בעין של שטחים הגם שאם אינה תואמת אחד לאחד את הוראות הפסק הרי שהיא תואמת את רוחו . משמעות הדברים כי החלוקה הושלמה ואין מקום לביצוע העברות נוספות. תשריטים ותצולמי אויר שהוגשו על ידי התובעת, מאוחרים הם למועדי ההתרחשות ואין בהם כדי להעיד אימתי בוצעה החלוקה.
העובדה כי הגב' זמירה פינשטיין ומר יצחק פינשטיין ערכו הסכם חדש ב 1995 מעידה כי השנים סברו כי ההבנות שבבסיס פסק הדין משנת 1950 פקעו או כי הזכויות מכוח אותו פסק דין התיישנו. בקשתם לבטל את ההסכם מ 1995 נועדה לבטל את החיוב במס שעה שקבלו יעוץ כי עיגון ההבנות החדשות בהסדר מ1950 עשוי להפחית או לבטל את החבות במס שבח מקרקעין מס רכישה וכיוצא בזה הנובע מהסכם 1995. כריתת ההסכם 1995 קודם קבלת הייעוץ בקשר עם שאלת המיסוי הנה כריתת הסכם אוטנטית המעידה על הלך הרוח של הצדדים הבנתם את המצב המשפטי ערב כריתת הסכם זה. הצדדים היו ערים לצורך בכריתת הסכם חדש לאור פקיעת זכויות העבר ברבות השנים לאור ההסדרים שנעשו בין הצדדים ובינם לבין עצמם לרבות החלוקות הפנימיות.
לא זאת אף זאת, עיזבון יעקב מציג את נספח ב' לכתב ההגנה הלא הוא שטר שכירות שהתובעת זמירה חתומה עליו אשר נערך בשנת 1967. בשטר זה אגב שכירת חלקים בחלקה כמסומן שם, מצהירה זמירה כדלקמן:
"הואיל ולמעשה החכירה הגב' זמירה פינשטיין את חלקה בנכס הנדון לה"ה נתנאל ושולמית פינשטיין, והואיל ורושם הקרקעות מסרב לרשום חכירה במושעא, לכן נערך שטר זה בזכותו הנ"ל, ובפירוש הוצהר והוסכם בין הצדדים כי שטר זה נוגע לחלקה של זמירה פינשטיין בנכס הנ"ל והשטח שיוחד לה מסומן בתוכנית באות "א", ואין לגב' זמירה פינשטיין ולשוכרים כל שייכות לשאר השטח של החלקה" (שטר שכירות מס 12251/67 נספח ב' לכתב ההגנה).
זאת ועוד, בשנת 1974 העבירה התובעת את זכויותיה בחלקה לבתה, אריאלה פינשטיין. במעמד זה, שעה שהיא מבקשת להסדיר את המקרקעין בהם יש לה זכויות, לא פעלה היא לעורר את טענותיה בנוגע לפסק הדין משנת 1950. ההגנה סבורה כי בכך גילתה דעתה כי הכירה בכך שאין לה עוד כל זכויות בקרקע. מנגד משיבה התובעת כי במועד האמור בחרה שלא להעביר את הקרקע לביתה ולשמרה לעצמה כבטוחה לימי הפנסיה לדבריה. לגישת ההגנה (עיזבון יעקב) בני המשפחה ויתרו על פירוק השיתוף במקרקעין. כתמיכה לכך מביאה ההגנה את שטר השכירות האמור וכן את העובדה כי התובעת פעלה להעביר על שמה זכויות במקרקעין שבזמנו הוסכם בשנת 1950 להעבירם לידי הקבוצה האחרת. התובעת פעלה לרשום על שמה את שישית מהמקרקעין בגוש 3972 חלקה מכוח צוואה. לו סברה התובעת כי פסק הדין משנת 1950 עדיין בר תוקף הרי שעל פי פסק הדין זכויות אילו אינן עוד שלה.
עיזבון יצחק פינשטיין תובע אכיפת פסק הדין משנת 1950 בתביעה שכנגד. עיזבון יצחק טוען כי יצחק שכח או לא היה מודע להסדר שנקבע בפסק הדין בשנת 1950 ועל כן טעה בכך שלא הביא בחשבון את זכויות התובעת זמירה בעת חלוקת הנכסים באותו מעמד. לא רק שזכויות זמירה מעוגנות בפסק הדין אלא שלעיזבון טענות בקשר למקרקעין אחרים, זכויות שמקורם בפסק הדין האמור.