מבוא
1. ביום 18.11.1991 התקשרה התובעת 1, תאגיד זר המאוחד על פי דיני ליכטנשטיין (להלן:
גבאו), בהסכם הלוואה עם הנתבעים 1 ו-4 (להלן:
הסכם ההלוואה) ולמחרת, ביום 19.11.1991, התקשרה התובעת 2, חברה ישראלית בשליטת גבאו (להלן:
רוגבאו) עם הנתבעים 4 ו-5 בהסכם לרכישת דירות (להלן:
הסכם הרכישה).
שני הסכמים אלה, שפרטיהם יובאו להלן, ייקראו יחד:
ההסכמים.
2. התביעה שבפניי, ככל שהיא נוגעת להסכם ההלוואה, עיקרה בעתירת גבאו לתשלום סך של 8,140,437 ש"ח בערכי יום הגשת התביעה. סעד כספי זה, נתבע על ידי גבאו בגין יתרת ההלוואה הבלתי-מסולקת והוא מבוסס על עילות שונות המועלות על ידה כנגד הנתבעים במישור החוזי, הנזיקי וכן בעשיית עושר ולא במשפט. בגין עילות דומות תובעת אף רוגבאו את הנתבעים לתשלום פיצויים בסך 1,612,802 ש"ח (ערך ליום הגשת התביעה). תביעתה של רוגבאו מעוגנת בהסכם הרכישה ובהתחייבויות שניתנו לה על פיו והופרו, לטענתה.
3. הפרשה נשוא תביעה זו הינה מורכבת, מסועפת ועמוסה בפרטים. על מנת להניח את המסד העובדתי הצריך לדיון אפרט תחילה ובתמצית, ככל הניתן, את עיקר העובדות הרלוונטיות על פי סדר התרחשותן.
רקע הדברים והתשתית העובדתית שקדמה לחתימת ההסכמים
4. בשנת 1990 נוצר צורך דחוף בפתרונות דיור בהיקף נרחב, בשל גלי העלייה מברית המועצות לשעבר. לפיכך, יזמה ואישרה הממשלה תוכניות פעולה שונות, אשר נועדו להרחיב באופן משמעותי ומזורז את היצע הדיור בישראל באותה עת. במסגרת זו אושרו תוכניות מיתאר בהליכים מזורזים (ראו: חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה) התש"ן-1990), ונחתמו חוזים בין הרשויות המוסמכות לחברות משכנות, הכל במטרה להקים באופן מואץ שכונות מגורים נוספות ברחבי הארץ. בין יתר התוכניות שאושרו במתכונת זו, היתה גם תוכנית 4מב/11. תוכנית זו התייחסה לקרקע בשטח של כ-30,000 מ"ר בעיר אשקלון (גוש 1206, חלקות 23, 24, 25, 28 ו-29 וגוש 1236 חלקות 9, 10, 11, 12, 13, 14, 18 ו-19, מגרשים 411, 413, 414, 415 ו-416) ועל פיה תוכננה הקמת 304 יחידות דיור וכן שטחי מסחר (מקרקעין אלה ייקראו להלן:
הקרקע או
הקרקע באשקלון).
5. במועדים הרלבנטים לעניינינו פעל הנתבע 2 (להלן:
דודאי) כיזם בתחום הנדל"ן. על מנת להשתלב בביצוע פרוייקט הבנייה למגורים ולמסחר בקרקע באשקלון (להלן:
הפרוייקט), הקים דודאי בחודש מאי 1991 את דקל אשקלון חברה לבניין פיתוח נכסים והשקעות 1991 בע"מ, היא הנתבעת 4 (להלן:
דקל) (ראו: ז"ו/1). המניות בדקל הוקצו עם הקמתה לאסתר דודאי (הנתבעת 3), אשתו של דודאי ולבנם, גלעד דודאי. הפעולות לרישומה של דקל וכן הייעוץ והליווי המשפטיים אשר נדרשו לדודאי לצורך השתלבות בפרוייקט, בוצעו על ידי עו"ד זאב וייל, הנתבע 7 (להלן:
זאב וייל או
וייל). הנתבעת 8, עו"ד נעמי וייל, היא אשתו של זאב וייל ומנהלת יחד עימו משרד עורכי דין בירושלים.
6. ההשתלבות בפרוייקטים לבנייה שיזמה הממשלה כאמור, הותנתה, בין היתר, בהתקשרות בשני חוזים. האחד - "חוזה פרוגרמה" עם משרד הבינוי והשיכון, בו הוסדרו תנאי בניית הפרוייקט וזכויות היזם למענקים ותמריצים שונים בהתאם לקצב התקדמות הבנייה (להלן:
חוזה הפרוגרמה). השני - "חוזה פיתוח" עם מינהל מקרקעי ישראל המייצג את המדינה ואת רשות הפיתוח כבעלים של הקרקע. בחוזה הפיתוח הוסדרו התנאים הנוגעים להקצאת הקרקע ליזם וכן ההתחייבויות הנוספות הנוגעות לפיתוח הקרקע ולבנייה בה (להלן:
חוזה הפיתוח).
אחד מתנאי הכשירות שנדרשו ליזם לצורך התקשרות בחוזה הפרוגרמה ובחוזה הפיתוח, היה מעמד של "חברה משכנת" במשרד הבינוי והשיכון. דקל, שלא עמדה בדרישה זו, איתרה את חברת יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ, היא הנתבעת 5 (להלן:
חברת בוקרה), שהיתה רשומה באותה עת כ"חברה משכנת", והתקשרה איתה בהסכם נאמנות מיום 9.6.1991 (להלן:
הסכם הנאמנות) (ראו: ת/23). על פי הסכם זה התחייבה חברת בוקרה, באמצעות מנהלה יצחק בוקרה, הוא הנתבע 6 (להלן:
יצחק בוקרה), לחתום על חוזה הפיתוח ולנהל תיקים של רוכשי הדירות שתיבננה ותימכרנה במסגרת הפרוייקט. דקל מצידה התחייבה באותו הסכם לממן את הקצאת הקרקע ואת כל יתר עלויות הפרוייקט ולמעשה נטלה על עצמה את מלוא האחריות לביצועו. כמו כן התחייבה דקל בהסכם הנאמנות לשלם לחברת בוקרה תמורת שירותי נאמנות סך של 1,100 דולר לכל יחידת דיור שתימכר בפרוייקט, עד לתקרה של 275 אלף דולר (ראו: ת/17). דבר הנאמנות, כאמור, דווח לשלטונות מס שבח סמוך לאחר חתימת הסכם הנאמנות וביום 4.7.1991 ניתן על ידי חברת בוקרה ייפוי כוח לעורכי הדין זאב וייל ונעמי וייל לפעול בשם חברת בוקרה ומטעמה בכל הקשור לפרוייקט (ת/24).
7. חוזה הפרוגרמה בין משרד הבינוי והשיכון לחברת בוקרה (ת/18) נחתם ביום 7.3.91, קרי: כשלושה חודשים לפני חתימת הסכם הנאמנות בין דקל לחברת בוקרה (השאלה העולה באשר ללוח זמנים זה נותרה ללא מענה, אך הואיל ואין לה חשיבות מהותית לצורך הכרעה בתביעה שלפניי, לא אעסוק בה). בחוזה הפרוגרמה נכללו תנאי ההתקשרות הסטנדרטיים שבין משרד הבינוי והשיכון לבין החברות המשכנות וכן נקבעו בו תנאי הזכאות למענקי זירוז בגין התחלת בנייה וקיצור משך תקופת הבנייה. עוד כלל חוזה הפרוגרמה "דף פירוט" ובו תנאי ההתקשרות הספציפית המתייחסים לפרוייקט (ת/19, להלן:
דף הפירוט). על פי דף הפירוט, ניתנה לחברת בוקרה הרשאה לבניית 252 יחידות דיור בפרוייקט, התאריך הסופי להתחלת בנייתן של יחידות אלה נקבע ליום 3.4.1991 ומשרד הבינוי והשיכון התחייב להשתתף במחצית הוצאות הפיתוח של הפרוייקט.
8. הקצאת הקרקע באשקלון לחברת בוקרה אושרה על ידי מינהל מקרקעי ישראל ביום 26.5.1991, דהיינו כחודש ומחצה לאחר המועד שנקבע בחוזה הפרוגרמה להתחלת הבנייה (מסמך ב' ב-ת/75) וביום 10.7.1991 הקצה משרד הבינוי והשיכון 52 יחידות דיור נוספות לפרוייקט (ת/21). כתוצאה מאותה תוספת, עמד המספר הכולל של יחידות הדיור בפרוייקט על 304. חוזה הפיתוח בין חברת בוקרה למינהל נחתם ביום 6.10.1991 (ראו: ת/75יג).
בשלב כלשהו במהלך 1991 החליט דודאי, לטענתו, להתרכז בעסקים בחו"ל ועל כן חיפש רוכש לזכויותיה של דקל בפרוייקט. הנתבע 1 (להלן:
צדקה) גילה עניין בזכויות אלה ובתיווכו של מר אברהם שמאי (להלן:
שמאי) נחתם, אפוא, ביום 15.8.1991 זיכרון דברים בין דודאי לצדקה (ז"ו/16, להלן:
הסכם דודאי-צדקה), לפיו התחייב צדקה לרכוש את מניות דקל תמורת 1.5 מיליון דולר. כן התחייב צדקה להחזיר לדודאי את ההוצאות שהוצאו בקשר לפרוייקט עד אותו שלב ובכללן 1.4 מיליון ש"ח ששולמו עבור הקצאת הקרקע ו-1.17 מיליון ש"ח הוצאות נוספות. המועד לתשלום הסכומים שפורטו לעיל על ידי צדקה נקבע בהסכם ליום 23.8.1991. עוד נקבע בו כי עם ביצוע התשלום ייחתם בין הצדדים חוזה מפורט ומניות דקל תועברנה לצדקה. נקדים את המאוחר ונציין כי חוזה מפורט כזה לא נחתם בין הצדדים מעולם.
9. צדקה התקשה לעמוד בהתחייבויות שנטל על עצמו בהסכם דודאי-צדקה, חיפש מקורות מימון לעסקה. לצורך כך, ניהל במהלך חודש אוגוסט 1991 משא ומתן עם משקיע צרפתי בשם קלוד בוקובזה (להלן:
בוקובזה), שלא הניב כל תוצאות.במסגרת משא ומתן זה, הופקדו כתבי העברה של מניות דקל, בנאמנות, בידי עורכת-הדין מיכל חדידה (להלן:
חדידה) (ראו: נ"ו/1) שהיתה מעורבת באותו משא ומתן וכן בהתרחשויות מאוחרות יותר בפרשה זו, אשר תפורטנה להלן.
10. במהלך חודש ספטמבר 1991, לאחר כישלון המגעים בין צדקה לבוקובזה ונוכח חיפושיו של צדקה אחר מקורות למימון הסכם דודאי-צדקה, נוצר קשר בינו ובין עו"ד יששכר פישר (להלן:
פישר), שהיה באותה עת בא-כוחה של גבאו. קשר זה נוצר באמצעות דודאי, שהכיר את פישר מעסקאות קודמות. תוכנו של המשא ומתן בין צדקה לתובעות באמצעות פישר והמצגים שהוצגו במהלכו, מצויים בלב ליבה של המחלוקת בין הצדדים בתביעה זו ועל כן, אפרט לעת עתה רק את העובדות שאינן שנויות במחלוקת ביניהם ואילו הגירסאות השונות שהציגו הצדדים בהקשר זה תובאנה בהמשך.
11. ביום 27.10.1991 חתם צדקה על מסמך הנושא כותרת "זיכרון דברים" (ת/15) שהצדדים לו הם גבאו וצדקה (להלן:
זיכרון הדברים). על פי מסמך זה, התחייבה גבאו כי בנק או היא עצמה יעמידו לרשות צדקה סך של 2 מיליון דולר בשקלים, לצורך מימון הסכם דודאי -צדקה ואילו צדקה התחייב לגרום לכך שדקל תחזיר לבנק או לגבאו, לפי המקרה, את הסכום האמור בתוך 12 חודשים מיום העמדת סכום זה לרשותו. כמו כן, התחייב צדקה באותו מסמך לגרום לכך שדקל תחתום על הסכמים לרכישת 30 יחידות דיור בפרוייקט על ידי גבאו. סעיף 3 לזיכרון הדברים מפרט, בין היתר, בטוחות שאותן התחייב צדקה להעמיד לגבאו לצורך עסקת המימון נשוא זיכרון הדברים. כך התחייב צדקה בסעיף 3.ו. כי תוקצה לפישר כבורר מניית הכרעה בדקל ומנייה זו תוחזק על ידי פישר בנאמנות כבא-כוחה של גבאו, כל עוד החוב על פי עסקת המימון, לרבות 30 יחידות הדיור, לא "הוחזרו-נמסרו" בהתאם למוסכם. בטוחה נוספת הנזכרת בסעיף 3.ז. לזיכרון הדברים עניינה שיעבוד שטח קרקע בן 32 דונם במוצא (להלן:
מקרקעי מוצא), וזאת במשכנתא ראשונה לטובת הבנק או גבאו לפי העניין. בטוחות אלה אכן הוכנו סמוך לאחר חתימת זיכרון הדברים. כך נתקבלה ביום 8.11.1991 החלטה מיוחדת באסיפה הכללית של דקל להקצות מניית הכרעה לגבאו, המקנה לה זכות למנות ולפטר מנהלים בחברה ולעשות כל פעולה אחרת בשמה (ת/38), וביום 14.11.1991 נרשמה משכנתא לטובת גבאו על מקרקעי מוצא, ללא הגבלה בסכום (ת/35).
גבאו לא חתמה על זיכרון הדברים.
12. כשלושה שבועות לאחר שנערך זיכרון הדברים, ביום 18.11.1991, נחתם הסכם ההלוואה. הסכם זה נחתם בין גבאו מצד אחד ובין דקל וצדקה מצד שני ולפיו התחייבה גבאו להלוות לדקל וצדקה סך של 1.8 מיליון דולר, על פי התנאים שפורטו באותו הסכם (ת/1). צדקה חתם על הסכם ההלוואה גם כערב להתחייבויות דקל. כמו כן, נחתם ביום 19.11.1991 הסכם הרכישה בין רוגבאו מצד אחד ובין דקל וחברת בוקרה מצד שני. על פי הסכם זה רכשה רוגבאו 30 יחידות דיור בפרוייקט תמורת 200 אלף דולר (ת/2). גם על הסכם זה חתם צדקה כערב.
הנה כי כן, העסקה למתן הלוואה בסך 2 מיליון דולר, כמפורט בזיכרון הדברים, פוצלה בסופו של דבר לשני הסכמים. האחד - הסכם הלוואה על סך 1.8 מיליון דולר שניתנה על ידי גבאו כמלווה לדקל ולצדקה כלווים והשני - הסכם הרכישה לפיו רכשה רוגבאו 30 דירות בפרוייקט תמורת 200 אלף דולר. הסיבות שבגינן פוצלה העיסקה לשני הסכמים כאמור, שנויות במחלוקת בין בעלי הדין ואף על כך יורחב הדיבור בהמשך הדברים. ביום 19.11.1991 נפגשו וייל, צדקה ונציגי התובעות, מר אהרון באומל, מר גזה באומל, מר נתן וייס ופישר, בסניף הראשי של בנק איגוד לישראל בע"מ בתל אביב. באותו מעמד נמסרו לוייל על ידי נציגי התובעות שתי המחאות בנקאיות לפקודת דקל: האחת על סך 4,166,285.62 ש"ח (המרה לשקלים של 1.8 מיליון דולר), והשנייה על סך של 462,920.62 ש"ח (המרה לשקלים של 200 אלף דולר). המחאות אלה (ת/3), הוסבו באותו מעמד על ידי צדקה לפקודת וייל.