1. לפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינה עבודות בנייה ושיפוצים בדירה הנמצאת ברחוב יוכבד 6א' בחיפה (להלן: "הדירה"). הדירה הוחזקה והייתה בבעלותם של הנתבעים והתובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים"). התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") הינו קבלן עצמאי שעוסק בעבודות שיפוצים של דירות מגורים, משרדים ומבנים שונים, בעצמו ובאמצעות עובדים מטעמו. בחודש יולי 1998 פנו הנתבעים לתובע והזמינו אותו לבצע עבודות בנייה ושיפוצים בדירה. בין הצדדים נכרת חוזה בכתב ביום 8.7.98 לפיו התובע יבצע את העבודות האמורות תוך 3 חודשים, ולכל המאוחר עד יום 15.10.98 (להלן: "החוזה").
2. אין חולק כי החוזה בין הצדדים בעניין העבודות שהזמינו הנתבעים מהתובע הופסק ולא הגיע לכדי סיום כמוסכם שכן התובע הפסיק את העבודות בטרם הגיעו לסיומן. בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלות מי מהצדדים אשם בהפרת החוזה ובהפסקת העבודות, מה היקף העבודות שביצע התובע עד להפסקת העבודה, הסכום המגיע לתובע בגין העבודות, ליקויים בעבודות התובע, היקף העבודות שהוזמנו ובוצעו מעבר לחוזה בכתב וכן מהו הזמן הסביר לביצוע העבודות הנ"ל.
3. התובע ביצע עבודות על פי חוזה בכתב ועבודות נוספות לפי דרישה. על עבודתו קיבל התובע לטענתו, תמורה חלקית ונמוכה מזו המגיעה לו עבור העבודות. לטענתו מגיע לו סך נוסף של 47,970 למועד הגשת התביעה.
הנתבעים לעומת זאת טוענים להיקף עבודות קטן בהרבה מהנטען ע"י התובע. כמו כן, הנתבעים טוענים כי עד להפסקת העבודה שולם לנתבע סך של 39,360 ש"ח, סכום זה מהווה לטענתם כ - 40% מסה"כ העבודות שהוזמנו אצל התובע. הנתבעים ממשיכים וחולקים גם על היקף העבודות הנוספות שלא נכללו בחוזה המקורי וטוענים כי התובע איחר בביצוע עד כדי הפרה מהותית של ההסכם. לטענתם, תנאי מהותי להתקשרות בין הצדדים היה כי התובע יסיים את העבודות לא יאוחר מיום 15.10.98 וזאת נוכח העובדה כי היה על הנתבעים לעזוב את הדירה בה התגוררו ולעבור לגור בדירה בה בוצעו השיפוצים. לטענת הנתבעים, האיחור בביצוע העבודות גרם לעיכוב בעבודתם של ספקים ובעלי מלאכה שונים כגון גגנים, רצפים וכו'.
לטענתם, בתחילה אכן עבד התובע כמצופה, הוא ביצע את שלב ההריסה, הפינוי וכן בניה וגבס. אולם לאחר ששולם על ידם החשבון שהונפק ע"י התובע ביום 10.09.98, החל התובע לעבוד בעצלתיים ובאופן בלתי סדיר, כך ששום שלב, לרבות עבודות החשמל והאינסטלציה, לא הושלם אף בחלוף 5 חודשים ממועד תחילת העבודה. לטענתם התובע נהג להעלם מהדירה במשך ימים שלמים, וכאשר ניסו להשיגו טלפונית לא הצליחו מכוון שטלפון הנייד שלו היה כבוי ובלתי זמין ובביתו לא ענה איש לטלפון. לאחר שהנתבעים ביצעו בחינה מעמיקה יותר של העבודות שהתובע כן הספיק לבצע הם גילו, לטענתם, כי התובע ביצע את העבודות באיכות וברמה ירודים מאוד ועל כן הוגשה התביעה שכנגד ע"ס 183,802 ש"ח.
4. התובע מצדו טוען כי מעולם לא נאמר ולא סוכם כי העבודות הנוספות שהוזמנו יבצעו בתוך הזמן שנקבע והוערך לביצוע הזמנת העבודות הראשונות. לטענתו הנתבעים היו מודעים לעובדה, כי הזמנת עבודות נוספות תגרום להארכת משך העבודה. לטענת התובע, הנתבעים שילמו לו תשלום אחרון בחודש ספטמבר 1998. תשלום זה היה תמורת חלק מהעבודה ושירותים שהתובע ביצע בפועל. נותרה יתרה נוספת לתשלום עבור עבודות בדירה, עבודות עליהן לא קיבל תשלום. לטענת התובע כאשר פנה לנתבעים בבקשה שישלמו את הסכום שנותר, נענה כי הסכום ישולם אך התבקשה אורכה לתשלום עקב קשיים כלכלים שהנתבעים נקלעו אליהם. לטענתו לאחר שעברו 3 חודשים והנתבעים לא הסדירו את התשלום, הודיע התובע לנתבעים כי אין בכוונתו להמשיך בביצוע העבודות עד להסדרת יתרת התמורה ועל כן הפסיק את העבודה בדירה ביום 8.12.98. התובע טוען כי הנתבעים הם אלו שהפרו את ההסכמות בין הצדדים בכך שלא שילמו תמורה עבור העבודות אלא באופן חלקי בלבד. לטענתו ברגע שהנתבעים לא שלמו לו את התמורה במועד, הם למעשה הפרו הפרה יסודית את החוזה.
הנתבעים סברו, כאמור, שדווקא התובע הוא זה שהפר את הסיכומים בין הצדדים. לטענתם הם סיכמו עם התובע כי הם ישלמו עבור כל שלב שביצועו הסתיים. בפועל לא רק שהם שילמו על כל מה שהתובע ביצע אלא שהמקדמה ששילמו מכסה לטענתם, את כל התמורה שמגיעה לתובע ואף יותר. לכן התובע למעשה חייב להם כספים. הנתבעים ממשיכים וטוענים כי לאחר שהתובע עזב את העבודה הם שלחו לו מכתב ביום 8.12.98 ובו דרשו כי ישוב לעבודה באופן מידי אולם מכתב זה לא הועיל והתובע לא שב לעבודתו. בעקבות עזיבתו של התובע את העבודה לפני סיומה הנתבעים נאלצו לטענתם לשכור אנשי מקצוע אחרים לביצוע העבודה. מצב זה גרם להם נזקים כבדים היות והעלות בשכירת אנשי מקצוע חדשים, שהגיעו במטרה לתקן ולהשלים את עבודתו של התובע, גבוהה הרבה יותר מהעלות של איש מקצוע שעושה את העבודה כולה מההתחלה ועד סופה.
הנתבעים, בתביעתם שכנגד טוענים כי התשלום לקבלנים שונים שיסיימו את עבודתו של התובע עלתה להם בנוסף לעלות הרגילה של העבודה, סכום נוסף של 40,175 ש"ח. לטענתם עלות תיקון הליקויים בעבודתו של התובע עלתה להם 29,015 ש"ח. לכך יש להוסיף את העלות של העיכוב בביצוע העבודות, כתוצאה מדמי שכירות וארנונה, עקב העדר היכולת למכור או להשכיר את הדירה הישנה, בסך של 12,777 ש"ח. הנתבעים גם טוענים כי נגרמו להם נזקים בגין אי ביצוע מספר עבודות שתוכננו או ביצוע חלק מהעבודות באיכות וברמה נמוכה יותר, וזאת עקב העלייה הבלתי צפויה בהוצאות השיפוץ, וכן נזקים בגין הצורך בקבלת מימון בנקאי נוסף.
דיון
5. בבסיס המחלוקת הכספית הניצבת לפני, עומדת הסוגיה החוזית אשר חייבת בהכרעה משפטית בטרם אכריע בשאלה הכספית - הממונית. הסוגיה החוזית תתמקד בשאלה כיצד הגיע ההסכם שבין הצדדים לכדי סיום.
הפרת החוזה
6. כידוע חוזה מחייב בין שני צדדים יכול שיבוא לכדי סיום במספר דרכים אפשריות. דרך אחת היא כאשר צד מהצדדים מפר את החוזה בהפרה יסודית וצד האחר מודיע לו על ביטול החוזה שביניהם. אין מחלוקת כי התובע הוזמן ע"י הנתבעים לבצע עבודות שיפוצים בדירה וכי התקשרותם החוזית למתן השירות, אף קיבלה ביטוי במסמך אשר נערך ביום 8.7.98 והמהווה למעשה את ההסכם המקורי בין הצדדים (נספח א' לסיכומי הנתבעים), הכולל את פירוט העבודות שהיה על התובע לבצע, עלויות וזמן ביצוע. כמו כן אין חולק כי החוזה בין הצדדים בעניין העבודות שהזמינו הנתבעים מהתובע הופסק ולא הגיע לכדי סיום כמוסכם שכן התובע הפסיק את העבודות בטרם הגיעו לסיומן.
כאמור, התובע הפסיק את העבודה בדירה ביום 8.12.98. בחוזה שנחתם ביום 8.7.98 נכתב במפורש הסיכום הבא:
"... זמן עבודה כ - 3 חודשים, כלומר עד לתאריך 15.10.98 ולא יאוחר מכך..."
התובע לא עמד בסיכום הזמנים שנכתב בחוזה ודומה שלא ניתן לחלוק על כך. התובע טוען, ובצדק, כי יש להתחשב בעבודות הנוספות אותם ביקשו הנתבעים ועל כן אין לעמוד על תאריך הסיום הקבוע בחוזה. עם זאת, איחור של כמעט חודשיים, כאשר זמן העבודה הכולל היה אמור להיות 3 חודשים בלבד הוא מוגזם ובלתי סביר בנסיבות. על פי חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, עליה אעמוד בהמשך, הזמן הנוסף שהיה דרוש לתובע להשלים את העבודות הנוספות הוא לא יותר משבועיים.
7. השאלה אותה יש לשאול היא האם האיחור הנ"ל מהווה הפרה יסודית של החוזה?
בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") מוגדרת הפרה כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". הגדרה זו היא רחבה וכוללת. מבחן ההפרה הוא אובייקטיבי וניטרלי, מעמידים זה מול זה את החוזה ואת הקיום בפועל, וסטייה של הקיום בפועל מן החוזה מהווה הפרה (ג. שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה - תשנ"ה), עמ' 465). הפרה יסודית של חוזה היא הפרה שהוסכם עליה שתהיה יסודית או לחלופין הפרה שניתן לומר עליה שאילו הצדדים לחוזה היו צופים אותה בעת כריתת החוזה הם היו מגדירים אותה כהפרה יסודית.
במקרה שלפני השאלה היא האם התובע הפר את החוזה הפרה יסודית, בכך שהעבודות נמשכו זמן רב יותר מהסיכום הראשוני, ובכך שהתנה את המשך עבודתו בתשלום? ראשית יאמר כי ברור שהצדדים לא הסכימו ביניהם במפורש שמקרה כגון דא יהווה הפרה יסודית, והרי אילו הייתה הסכמה כזו בניהם היינו צריכים ללמוד אותה מלשון ההסכם. על כן נבחן האם מדובר בהפרה יסודית משתמעת. האם צדדים לחוזה עבודות שיפוץ, היו רואים במחלוקת כספית ובאיחור שנגרם בעבודות השיפוץ, הפרה יסודית של החוזה ביניהם? על שאלה זו סבורני שיש להשיב בשלילה. לא ניתן לומר באופן אובייקטיבי שמחלוקת כספית וכן איחור של פחות מחודשיים מהווים הפרה יסודית משתמעת של חוזה לעבודות שיפוץ שכן, נסיון החיים מלמד כי בחוזים מעין אלו נדירים הם המקרים בהם עבודות הבנייה והשיפוץ נגמרות על פי התכנון החוזי.
8. נראה כי המצב שנוצר בו התובע לא עומד בזמנים הקצובים ומסרב להמשיך בעבודות עד שלא ישלמו לו את המגיע לו, והנתבעים מסרבים לשלם עד שהתובע ימשיך בעבודתו, מתאים למצב בו לשני הצדדים ישנם חיובים שלובים המוטלים עליהם. הפרה כוללת גם אי קיום חיובים. עם זאת, ישנם מצבים שבהם לא ייחשב אי קיום של החוזה כהפרתו, והם כאשר חיובי הצדדים לחוזה שלובים, והצד שכנגד לא קיים את החיוב (השלוב) המוטל עליו. במצבים אלה מכיר הדין בזכותו של צד לחוזה לעכב את קיום חיוביו, עד שיקיים הצד שכנגד את חיוביו שלו. זכות זו של צד לחוזה עומדת לו כאשר חיובי החוזה, או לפחות אותם חיובים שמדובר בהם, הם שלובים (שלו, דיני חוזים, עמ' 466).
בחיובים שלובים יש קשר הדוק בין קיום התחייבויותיהם ההדדיות של הצדדים. כאן נעשית לעתים הבחנה בין חיובים " שלובים" או "מקבילים", שנועדים להתבצע בו זמנית על ידי הצדדים לחוזה, ובין חיובים מותנים רגילים אשר אינם צריכים להתבצע בד בבד, אך גם בהם כפיפותו של הצד האחד לחיובו מותנית בקיום התחייבותו של הצד השני. במספר פסקי-דין נקבע, כי כאשר המדובר ב"חיובים שלובים" די בכך שהצד הנפגע מהפרת ההתחייבות של הצד השני, מגלה נכונות למלא את התחיבותו הוא. (ראה לענין זה ע"א 594/75 ג'רבי נ. הייבלום פ"ד ל (2) 673, עמ' 680, ע"א 765/82 אלתר ואח' נ. אלעני ואח' פ"ד מ (2) 701עמ' 709 וכן ע"א 368/83 מסיקה ואח' נ. ועקנין ואח' פ"ד מ (2)477, עמ' 479). ישנם מקרים של חיובים מותנים, בהם אין הצד הנפגע יכול כלל לקיים את התחיבותו הוא, כל עוד לא קוים חיובו של הצד שכנגד, אפילו רצה בכך. (ראה, לדוגמא, דבריה של המשנה לנשיא השופטת בן-פורת בע"א 368/83 הנ"ל, בעמ' 480). וישנם מקרים אחרים,וזה גם המקרה שבפני, בהם יוכל הצד הנפגע, תיאורטית ומעשית, לקיים את חיובו, אלא שאין לדרוש ממנו בנסיבות העניין לעשות יותר מאשר לתת ביטוי לנכונותו לקיים את החיוב (ע"א 674/83 - דניאלסה ס.א. חברה זרה נ' "גד שט" שותפות . פ"ד מא(4), 113 ,עמ' 125-126).
9. סירובם של הנתבעים לשלם לתובע את מלוא התמורה על העבודה אותה כבר ביצע ועזיבת מקום העבודה ע"י התובע ללא כל כוונה לשוב לעבודה אינה מראה על נכונות של הצדדים לקיים את חיוביהם.