1.
תביעה לתשלום פיצויים בסך - 2,100,000 ש"ח עקב כליאת שווא במעצר למשך כחודשיים וחצי.
התובעים,עובדים זרים, בעלי דרכון אתיופי, שהו בישראל ללא אשרת שהייה ונעצרו על ידי משטרת ההגירה באילת.
התובעים הוחזקו בכלא מעשיהו במשך 84 ימים. נטען כי, במשך 77 ימים, לא הובאו בפני שופט כמתחייב מחוק הכניסה לישראל, הקובע, כי היה צורך להביאם תוך 14 יום מיום מעצרם. בסופו של דבר, שוחררו על פי החלטת בית הדין למשמורת.
טענות התובעים
2. התובעים טוענים כי בוצעו כלפיהם עוולות של כליאת שווא ורשלנות ונגרמו להם נזקים ממוניים ונזקים אחרים, הכוללים פגיעה בנוחות וברווחה גופנית, עגמת נפש, כאב וסבל ופגיעה בזכויות חוקתיות לחירות, לכבוד ולאוטונומיה.
3. נטען כי הפסידו לפחות שכר מינימום בגין עבודה, כ - 3,300 ש"ח בחודש, וכן נזקים אחרים הנובעים ממצבם בעת כליאת השווא: פגיעה בנוחות וברווחה, שלילת החירות וכו', לרבות אי אספקת בגדים חמים בחורף, לאחר שלא נתאפשר להם לאסוף את בגדיהם לאחר המעצר.
4. התובעים מבקשים פיצוי בסך 2,100,000 ש"ח. לפי הטענה, הסכום לפיצוי בעד יום מעצר אינו נמוך מ - 10,000 ש"ח, ועלול להגיע עד 20,000 ש"ח ליום.
נטען כי יש לשמור על זכויותיו של מהגר עבודה ונתין זר. נטען כי מגזר העובדים הזרים הוא הפגיע ביותר מבחינת יכולתו לעמוד על זכויותיו. נטען כי אין לפגוע בחירותו וכבודו של אדם, לרבות עובד זר, לכן מבקשים סך של 15,000 ש"ח ליום מעצר, וסה"כ מליון וחמישים אלף ש"ח לכל תובע.
טענות הנתבעים
5. לטענת נציגת המדינה, התובעים, אזרחי אתיופיה, נכנסו באשרת תייר לשבועיים ונשארו לעבוד בישראל באופן בלתי חוקי. לאחר כארבעה חודשים, נעצרו על ידי משטרת ההגירה, ונערך להם "פרוטוקול שמיעת טענות שוהים בלתי חוקיים", והוצא כנגדם צו משמורת וצו הרחקה, בהתאם לחוק הכניסה למדינת ישראל.
6. מחמת טעות, לא הובאו התובעים בפני בית הדין לביקורת משמורת, בטרם חלפו 14 יום מיום מעצרם. לאחר מכן (בתום 77 ימי מעצר), הוחלט על שחרורם בערבות של 15,000 ש"ח. בהיעדר אפשרות לשלם, הופחת התשלום ל - 5,000 ש"ח, והתובעים שוחררו 7 ימים לאחר החלטת בית הדין, כשהופקדה הערבות בדצמבר.
המדינה אינה חולקת על העובדות, דהיינו, שהוחזקו ללא שננקטו ההליכים הדרושים, ולא הובאו לפני ערכאה שיפוטית במועד, אלא באיחור ניכר.
נטען כי לפי החוק, שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד ליציאתן מהארץ, או הרחקתו, אלא אם שוחרר בערבון כספי. על פי החוק, התקופה המקסימלית למשמורת היא 60 ימים ברציפות, לאחר מכן חייב הממונה על ביקורת הגבולות או בית הדין, להורות על שחרורו בערובה.
7. המדינה מסכימה כי נפלה טעות ולכן יש מקום לפיצוי. המחלוקת מתייחסת למשך הזמן. נטען כי 7 ימים עד לגיוס הערובה והפקדתה, אין לכלול אותם במניין. עוד נטען כי אין מקום לפצות בגין 60 הימים המותרים בחוק להחזקת שוהים בלתי חוקיים במשמורת, ולכן נותרו רק 17 ימים לפיצויי.
עוד נטען כי לאחר שנעצרו, העבירו התובעים פנייה לנציבות האו"ם לפליטים, בבקשה לקבלת מעמד של פליטים. נטען כי במהלך המעצר, נערך ראיון לתובעים, על ידי נציבות האו"ם לפליטים, ואלה לא המליצו על שחרור. המלצה לשחרור מקובלת כאשר ראיון מגלה עילה למתן מעמד של פליט. בסופו של דבר, סירב האו"ם לבקשה.
נטען כי כל עוד היתה הבקשה תלויה ועומדת, לא היתה ברירה, אלא להחזיקם במשמורת, היות שלא שוחררו בערבון כספי.
נטען כי בית הדין לביקורת משמורת, הוא טריבונל עצמאי, בלתי תלוי, ולכן לא היה משחרר את התובעים, שהגישו בקשה לקבלת מעמד של פליטים, גם אילו הובאו בפני בית הדין במועד.
8. באשר לתנאי המעצר, נטען כי תנאי המעצר היו סבירים, ואם היתה בעיה של בגדים, יכלו התובעים לפנות לסוהרים.
באשר לגובה הפיצוי, מסתמכת המדינה על סעיף 8 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר ומאסר), תשמ"ב - 1982, הקובע פיצוי מירבי בשיעור של החלק ה - 25 של השכר החודשי הממוצע במשק. נטען, כי עבור 17 ימים מגיע סך של 280 ש"ל ליום, ובסה"כ 4,760 ש"ח.
המצב הנורמטיבי
9. נשאלת השאלה כיצד יש להתייחס לעובדים זרים, שוהים בלתי חוקיים, אשר נעצרו והוחזקו במשמורת.
הכלל הבסיסי הוא כי יש למנוע פגיעה מיותרת באנשים העובדים במדינת ישראל ושוהים בה שלא כדין. [בג"צ 1911/03
האגודה לזכויות האזרח בישראל ואח' נ. שר האוצר ואח', (דינים עליון, כרך ס"ו 185)].