מבוא
1. בפניי תביעה לתשלום סך של 125,300 ש"ח בגין חמישה שיקים שמשך הנתבע 1, אליהו ליאור (
להלן: "ליאור") לפקודת הנתבע 2, בנימין עוזי (
להלן: "עוזי"), אשר סיחר אותם לבנק התובע (
להלן: "הבנק") במסגרת עסקת ניכיון. השיקים חוללו באי פרעון בהגיע זמן פרעונם, בעקבות הוראת ביטול של ליאור, ומכאן התביעה, שהוגשה בסדר דין מקוצר. עוזי לא ביקש רשות להתגונן והבנק נטל נגדו פסק דין בהעדר הגנה. ליאור ביקש וקיבל רשות להתגונן, בטענה לפיה עסקת היסוד בינו לבין עוזי בוטלה בהסכמה, וכפועל יוצא מן הביטול, החזיר עוזי לליאור את השיקים שהיו בחזקת הבנק.
2. ואלה השיקים שבמחלוקת (
להלן: "השיקים"):
(א) שיק ע"ס 32,500 שהופקד לנכיון ביום 4.7.2002 וזמן פרעונו המיועד היה 10.11.2002.
(ב) שיק ע"ס 23,750 שהופקד לנכיון ביום 17.9.2002 וזמן פרעונו המיועד היה 10.1.2003.
(ג) שיק ע"ס 23,750 שהופקד לנכיון ביום 17.9.2002 וזמן פרעונו המיועד היה 30.1.2003.
(ד) שיק ע"ס 17,000 שהופקד לנכיון ביום 30.10.2002 וזמן פרעונו המיועד היה 1.1.2003.
(ה) שיק ע"ס 17,000 שהופקד לנכיון ביום 30.10.2002 וזמן פרעונו המיועד היה 1.2.2003.
3. עסקת היסוד בין ליאור ועוזי היתה רכישת רכב על ידי ליאור, תמורת תשלום שבוצע באמצעות השיקים. לאחר שליאור גילה פגם נסתר ברכב, הוא הגיע להסכמה עם עוזי בדבר ביטול העסקה, והשבת השיקים לידיו.
4. אין חולק כי עוזי החזיר לליאור את השיקים לאחר שהיו כבר בחזקתו של הבנק, אך הנסיבות בהן הגיעו השיקים מהבנק חזרה לידיו של עוזי, הן לב המחלוקת בתיק זה.
5. השאלות המרכזיות הטעונות הכרעה הן האם תיתכן אחיזה כשורה בשיק גם מבלי להחזיק בו פיזית, והאם הבנק החזיר ביודעין את השיקים לידיו של עוזי, כטענתו של ליאור, או שמא עוזי נטל שלא כדין את השיקים מידיהם של פקידי הבנק, כטענתו של הבנק.
אחיזה כשורה בלא חזקה פיזית בשטר
6. הגם שבדרך כלל לא תיתכן אחיזה בשטר בכלל, ואחיזה כשורה בפרט, בלא חזקה פיזית בשטר, הרי שפקודת השטרות הכירה באפשרות של הגשת תביעה על פי שטר שאבד. וכך קובע ס' 70 לפקודה:
"
בכל תובענה או הליך על פי שטר, יכול בית המשפט או שופט לצוות שאיבוד השטר לא ישמש טענה, ובלבד שניתן שיפוי, להנחת דעתו של בית המשפט או של השופט, כלפי תביעותיו של כל אדם אחר על פי השטר הנדון."
על כן, נפסק בע"א 2374/97
ווזאנה יעל נ' רשות הדואר
פ"ד נה(1), 843 ,עמ' 863-864:
"
הקושי העומד בפני בנק הדואר הוא אבדן השיק. קושי זה אינו מונע תביעה על פי השיק תוך מתן שיפוי מתאים כנגד הסיכון של כפל תביעה - אם סיכון כזה קיים במקרה שלפנינו (ראו סעיף 70 לפקודת השטרות [נוסח חדש])."
פשיטא שאם השטר נגנב מידי האוחז, רשאי בית המשפט לקבוע כי אובדן השטר לא ישמש טענת הגנה בפיו של מושך השטר, ובלבד שניתן שיפוי לטובת מושך השטר. מטרתו של השיפוי היא למנוע מצב שבו מושך השטר ייתבע פעמיים בגין אותו שטר: פעם אחת, בידי מי שאחז בשטר ואיבד אותו, ובפעם השניה, בידי מי שהשטר הגיע לידיו לאחר שאבד לאוחז. במקרה דנן אין כל צורך בהתחייבות לשיפוי, שכן אין חולק כי השיקים הוחזרו לידיו של ליאור, וממילא אין הוא חשוף לתביעה נוספת כלשהי בגינם. אין כל יסוד לטענתו של ליאור בסיכומיו, לפיה הוא זכאי לשיפוי. השיפוי נועד להגן על המושך אך ורק מפני תביעה כפולה בגין השטר, ולא לפצות אותו בגין נזקים שגרם לו האוחז או הנפרע.
שאלה דומה להפליא התעוררה בענין רע"א 174/88
ג'יהאד ג'מיל יונס נ' אהרון מרגלית, עו"ד
תק-על 88(2), 1233 ,עמ' 1236. שם אחז המשיב בשיק שמשך המערער לפקודת צד ג', אדם בשם קמינר, אשר הסב אותו לזכות המשיב. לימים מסר המשיב את השיק לידיו של קמינר על מנת שיגבה אותו מידיו של המערער, אלא שהמערער נטל את השיק מידיו של קמינר וסירב לשלם את תמורתו. בית משפט השלום דחה את תביעתו של המשיב משום שהשיק יצא מחזקתו וחזר לחזקתו של המערער. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי המשיב רשאי לתבוע את המערער בגין השיק למרות שזה כבר חזר לחזקתו של המערער. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור וקבע:
"
במערכת הנסיבות העובדתית שנוצרה רואים כאילו המשיב הוא שפנה למבקש, וכי המבקש נטל את השטר ממנו בין בגדר לקיחה ללא רשות או בין בשל ביטול העיסקה בינו לבין קמינר, ענין שאינו רלבנטי כלל בנסיבות כאלה מבחינת האוחז כשורה אליו הוסב השיק. המשיב היה אוחז כשורה כפי שעולה מן הממצאים ובתור שכזה לא יכול היה המבקש להעלות כלפיו טענת הגנה אשר יש לו כלפי קמינר. הווה אומר, טענת היעדר תמורה או כישלון התמורה אותה יכול היה המבקש להעלות כלפי קמינר, אין להעלותה כלפי אוחז כשורה (קרי המשיב). יוזכר כאן כי אף לגירסת המבקש לא הגיע אליו השטר עקב תשלום התמורה אלא עקב ביטול העיסקה בינו לבין קמינר, וענין זה אינו נוגע לאוחז כשורה."