1. אבינועם טובים (להלן
"טובים") היה בעל 50% מזכויות הבעלות במחסן אליו צמודות 33 חניות ברחוב ז'בוטינסקי 4 פינת רח' ביאליק ברמת גן, הידוע כגוש 6127 חלקה 891 תת חלקה 49 40/681 (להלן:
"החניות"). בשנת 2001 רכש דורון מורגן (להלן
"התובע") את מלוא זכויות הבעלות. שלי ובועז לוי הם אב ובתו (להלן:
"האב" או
"בועז לוי"). האב (הנתבע 3) היה בעל 50% מהזכויות בחניות עד שמכרן בשנת 1993. האב קיבל מעיריית רמת גן היתר להתקנת שלטי פרסום חוצות על מעקות מעטפת הבניין ברח' ז'בוטינסקי 4 (להלן "
הבית המשותף"), התקשר עם רפיד שילוט מאיר חוצות בע"מ (להלן "
רפיד") בהסכם להתקנת פרסום חוצות, וקיבל ממנה תשלום בסך 14,000$ בגין כל שנת פרסום.
2. טובים טוען כי העירייה נתנה את ההיתר בהסתמכה על הבטחת האב להעניק חניית חינם לדיירי הבית המשותף, למרות שלא היה בעל הזכויות בחניות - ובכך התעשר על חשבון הבעלים.
3. התביעה הוגשה, בעילה של עשיית עושר, בסכום של 544,664 ש"ח בגין דמי הפרסום לשנים 1995-2002 . תביעה נוספת, לשנים מאוחרות יותר, הוגשה בשנת 2004. (ת"א 45876/04).
בקופת בית המשפט מופקדים דמי הפרסום לשנת 2004 . אין מחלוקת כי החל מאותה שנה לא ניתנו היתרים נוספים ואין הצדדים מפיקים הכנסות משילוט במעקות.
תמצית טענות התובעים
4. האב היה הבעלים של מחצית מהזכויות בחניות, יחד עם מר כהן לוי. ביום 16.11.89 מכרו האב וכהן לוי את מחצית זכויותיהם לטובים וביום 14.1.93 מכר האב את חלקו הנותר במקרקעין לחגי כהן. חגי כהן רכש באותו מעמד גם את חלקו של טובים, ובכך הפך לבעלים במלוא הזכויות. לטענת טובים, ביטל ב- 11.5.94 את ההסכם עם חגי כהן בשל הפרתו. לפיכך, לשיטתו, היה הבעלים של מחצית מהחניות, בעוד שהמחצית האחרת נותרה של חגי כהן.
5. כהן חגי משכן את זכויותיו לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ. משלא עמד בתשלומי המשכנתא מימש הבנק את זכויותיו ע"פ שטר המשכנתא בתיק ההוצאה לפועל שמספרו 01-95394-97-3, בו מונה עו"ד בניהו לאבל לכונס נכסים על זכויותיו של חגי כהן.
6. בתאריך 12.9.01 רכש טובים בנאמנות עבור התובע את זכויות בנק לאומי בחנויות. המחאת הזכויות קיבלה תוקף של פסק דין (ה"פ 317/00) ביום 12.11.01.
בהסכם שבין כונס הנכסים לטובים הוסכם גם כי מכירת הזכויות לחגי כהן בטלה מעיקרא.
7. ב - 11.12.01 רכש התובע את מלוא הזכויות הקנייניות בחניות, והן נרשמו על שמו ביום 17.1.06, לאחר שסילק חובות (מס שבח ומיסי עירייה) קודמים.
8. לטענת התובעים, בעקבות ההתרחשויות המשפטיות שהתנהלו סביב החניות, הפכו אלה להפקר, ודיירי הבית המשותף נהגו להשתמש בהן כבחניותיהם הפרטיות. רפיד אף התקינה שלטי חוצות על המעטפת החיצונית של הבית המשותף. טובים דרש ממנה להסיר את השלטים ואז נודע לו כי רפיד משלמת לנתבעים או למי מהם, דמי שכירות בגין הצבת השילוט בסכום השווה ל 14,000$ לשנה.
9. בירור נוסף שערך טובים העלה כי האב קיבל מעיריית רמת גן היתר לשילוט על גבי מעקות מעטפת הבית המשותף. לשיטתו, העניקה העירייה את ההיתר לאב כנגד התחייבותו ליתן חניית חינם לדיירי הבית המשותף אשר סבלו אותה עת ממצוקת חניה, לאחר שהתחזה לבעל הזכויות בחניות אלו.
טובים טוען כי האב השתמש בזכויות בנכס לא לו, כדי להתקשר עם רפיד ובכך התעשרו, הוא ובתו על חשבונם של התובעים.
לשיטתם של האחרונים, הם זכאים לדמי השבה בסכום ההתעשרות.
10. התובעים טוענים כי על פי תקנון הבית המשותף הוקנתה לבנק דיסקונט, השוכן באותו בניין, זכות בלעדית להצבת שלטי פרסום על המעקות המצויים מעל שטח הבנק בלבד. לגבי יתר המעקות, לרבות אלו הפונים צפונה ומזרחה, (נשוא תובענה זו), ניתנה לבנק הזכות להתקין עליהם שלטי פרסום ללא תשלום. לשיטתם, אין לבנק זכות שימוש
ייחודית במעקות אלו, שלגביהם ניתן היתר העירייה.
11. כנגד רפיד טענו התובעים כי שילמה תמורת זכויות הפרסום מבלי לבדוק מיהם הבעלים. כן נטען כי הסיגה גבול ועשתה שימוש בחניות לצורך הנחת שלטי החוצות. רפיד אף המשיכה בהתקשרותה עם האב ובתו למרות דרישת טובים לסילוק ידה ולהסרת שלטי החוצות. התובעים טוענים כי רפיד התרשלה כלפיהם בכך שהתעלמה מפניותיהם ואף המשיכה לשלם לאב ובתו בגין זכויות הפרסום, עד סוף שנת 2004.
12. התובע קיבל היתר לשילוט לשנת 2004 ועותר כי בית המשפט יורה על חילוט הסכום שהפקידה רפיד בקופת בית המשפט בגין שנה זו - לידיו.
תמצית טענות רפיד
13. רפיד התקשרה עם האב לאחר שרישיון הפרסום הוצג בפניה ובכך ראתה תימוכין לזכויותיו בנכס. ביום 11.1.01 הצהירה לפניה בתו, כי היא הבעלים הבלעדיים של הזכויות להצבת שילוט החוצות והזכויות הוסבו אליה. חוזה זה היווה המשך לחוזים הקודמים שנכרתו בין הצדדים ב - 10 שנים שקדמו לו.
14. רפיד טענה כי אינה צד למחלוקת שבין התובעים לנתבעים האחרים. לשיטתה, גם אם ייקבע כי לתובעים זכות השילוט במעקות, עליהם להיפרע מהאב ומבתו ולא ממנה, ששלמה כספים על פי הסכם.
15. עוד טענה רפיד כי זכות השילוט הינה של בנק דיסקונט ו/או של דיירי הבית המשותף ואין התובעים בעלי זכות זו. כן טענה לשיהוי בהגשת התביעה.