מבוא
1. בפניי תביעתה של פרחיה חביב (
להלן: "התובעת") לסעד הצהרתי לפיו המשכון שנרשם על דירתה מבוטל, וכן לתשלום פיצויים בסך של 223,000 ש"ח. לחלופין, ולמקרה שהתביעה לסעד הצהרתי לא תתקבל, והמשכון יוותר על כנו, עותרת התובעת לפיצוי בסך של 663,000 ש"ח.
2. התביעה מכוונת נגד ארבעה נתבעים: נגד הנתבעת 1, הלה הנדסה ואדריכלות בע"מ (
להלן: "הלה הנדסה"), שהיא חברה בבעלותם של הנתבע 2, רפי אלאלוף (
להלן: "רפי"), ושל הנתבע 3, חיים הלה (
להלן: "חיים"); נגד רפי וחיים; ונגד הנתבע 4, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (
להלן: "הבנק").
3. המשכון על דירתה של התובעת נרשם לשם הבטחת חובותיה של הלה הנדסה כלפי הבנק, והנסיבות בהן הושגה הסכמתה של התובעת לחתימה על שטר המשכון עומדות בבסיס המחלוקת שבין בעלי הדין.
4. בעקבות הגשת התביעה, שלחו הלה הנדסה ורפי, הודעה לצד שלישי המכוונת נגד חיים, שותפו לשעבר של רפי בהלה הנדסה. חיים מצידו הגיש תביעה שכנגד כלפי רפי והלה הנדסה, וכן כנגד חברה נוספת, הלה הנדסה בנייה וייזום (1998) בע"מ וכן נגד הבנק. אציין כבר עתה כי אין כמעט קשר ענייני בין התביעה העיקרית לבין ההליכים הנוספים שנפתחו בין הנתבעים לבין עצמם, דבר שסיבך וסירבל את המשפט שלא לצורך, בכל שלביו, כולל בשלב הסיכומים.
5. נדון תחילה בתביעה העיקרית שהיא לב ליבו של הסכסוך, וזאת תוך הבחנה בין עילות התביעה כלפי הנתבעים השונים. לאחר מכן נדון בסכסוכי המשנה שבין הנתבעים לבין עצמם.
טענות התובעת בענין החתימה על שטר המשכון
6. ביום 9.11.1995 חתמה התובעת בסניף אשדוד של הבנק על שטר משכון ללא הגבלה בסכום, להבטחת כל חוב של הלה הנדסה כלפי הבנק. המשכון נרשם על דירה בראש העין, המצוייה בבעלותה של התובעת (לא הדירה בה היא מתגוררת). שטר המשכון נושא אמנם תאריך של יום 16.11.1995, אך חתימתה של התובעת אומתה ביום 9.11.1995 ומכאן שמועד זה הוא ככל הנראה המועד בו נחתם השטר. החתימה נעשתה בפני פקידת הבנק, גב' חנה לסרי (
להלן: "לסרי").
7. התובעת טוענת כי חתימתה על שטר המשכון הושגה בדרכי תרמית, מצידו של רפי. זה האחרון החל להעסיק בהלה הנדסה את שני בניה התאומים של התובעת, עוזי ואילן (
להלן: "התאומים"), ואילן אף הפך עד מהרה ליד ימינו של רפי. על רקע זה נוצרו קשרי ידידות ואמון בין רפי מצד אחד, לבין התובעת והתאומים מצד שני. לטענתה של התובעת, רפי הפך לבן בית בדירתה ברמת גן ואף נהג לישון אצלה כאשר לא היה לו מקום מגורים אחר. רפי הבטיח לתובעת כי בכוונתו לשלב את התאומים בעסקי הלה הנדסה וכי צפוייה להם הצלחה בתחום הנדל"ן. התובעת, שהתאלמנה לפני שנים רבות, נתנה ברפי אמון מלא, מה גם ששותפו של רפי לעסקים, חיים, הוא גיסה של התובעת (הבעל של אחותה).
8. על רקע הקרבה שנוצרה ביניהם, כך טוענת התובעת, ביקש ממנה רפי לחתום על מסמכים שונים הנוגעים לדירה בראש העין (
להלן: "הנכס" או "הדירה בראש העין"). הוא הבטיח לה כי אין בכוונתו לשעבד את הנכס באופן מיידי, אלא הכוונה היא אך ורק לערוך את כל ההכנות הטכניות הדרושות כדי שניתן יהיה לשעבד את הנכס תוך פרק זמן קצר בעתיד, אם הדבר יידרש לצורך פרוייקט מקרקעין שבו ישתלבו התאומים, ובכפוף לכך שתינתן הסכמתה לשעבוד בפועל. כדי לשכנע אותה לחתום על המסמכים, הבטיח לה רפי כי הדבר יסייע להלה הנדסה ולתאומים לעשות חייל בעסקי הנדל"ן. התובעת טוענת כי אותה שעה לא היתה בקו הבריאות ואף היתה נתונה במשבר אישי חריף נוכח מחלה קשה שפקדה את בתה.
9. התובעת טוענת כי רפי ביקש ממנה שתגיע לסניף אשדוד של הבנק, שם הוכנו המסמכים לחתימתה. מי שהסיע אותה לבנק היה בנה אילן. בדרך פגשו התובעת ואילן את רפי, שהנחה אותם לא לשאול את פקידי הבנק שאלות כלשהן, אלא רק לחתום על המסמכים הדרושים. התובעת מתארת בתצהירה כיצד הגיעה לבנק, ניגשה מיד לפקידת הבנק לסרי, שהחתימה אותה על טפסים מוכנים מבלי להסביר לה דבר וחצי דבר ומבלי שתטרח אפילו לוודא את זהותה. כמו כן, לא נמסרו לה העתקים מהמסמכים עליהם חתמה.
10. התובעת כלל לא ידעה כי הנכס שועבד בפועל לטובת הבנק עד אשר החליטה בשנת 1999 למכור את הדירה בראש העין. כאשר גילתה לתדהמתה כי הנכס משועבד, היא באה בתרעומת אל חיים גיסה, אשר כלל לא ידע על כל הפרשה. רפי מצידו הבטיח להסיר את השעבוד תוך שבוע- שבועיים ואף אמר לאילן כי התובעת יכולה לחתום על החוזה למכירת הדירה שכן הוא עצמו ידאג שהמשכון יוסר במהרה. על יסוד הבטחה זו של רפי, חתמה התובעת ביום 2.5.2000 על חוזה למכירת הדירה בראש העין, עם גב' עליזה סהר, אלא שההבטחה של רפי לא קויימה והשעבוד לא הוסר. בשלב זה נוצר קרע בין התובעת והתאומים לבין רפי.
11. במקביל נוצר קרע בין רפי לחיים, והם החליטו לפרק את השותפות ביניהם. על רקע זה נחתם ביום 15.11.2000 הסכם הפרדות בין השניים (
להלן: "הסכם ההפרדות"). בגדרו של הסכם זה התחייב רפי להסיר את השעבוד מהנכס עד ליום 15.11.2001. גם התחייבות זו לא קויימה.
12. ביום 25.6.2002 הגישה עליזה סהר, רוכשת הדירה בראש העין, תביעה כספית נגד התובעת על סך של 121,298 ש"ח בשל אי הסרת השעבוד על הדירה (ת.א. 4342/02). ביום 22.12.2004 ניתן בתיק זה פסק דין לפשרה לפיו חוייבה התובעת לשלם לעליזה סהר פיצוי בסך של 50,000 ש"ח (ראה מוצג ת/3).
13. התובעת ביררה עם הבנק באילו תנאים הבנק יהיה מוכן להסיר את המשכון על הדירה בראש העין ונאמר לה ביום 25.11.2002 כי השעבוד יוסר כנגד תשלום בסך 440,000 ש"ח, משום שעל יסוד השעבוד הרובץ על הדירה, הבנק הנפיק ערבות בנקאית לטובת צד שלישי, שרבט יוזמים ובונים (1989) בע"מ (
להלן: "חברת שרבט"), לבקשתה של הלה הנדסה.
14. על יסוד כל האמור לעיל, טוענת התובעת כי יש להצהיר על בטלות המשכון שרשם הבנק על הדירה בראש העין, וכן יש לחייב את הנתבעים כולם לשלם לה את הסכומים הבאים: סך של 440,000 ש"ח לצורך הסרת המשכון (אם לא יינתן סעד הצהרתי בדבר בטלותו); סך של 121,298 ש"ח כשיפוי בגין תביעתה של גב' סהר; סך של 100,000 ש"ח כפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בשל מעשי ההטעייה שבוצעו כלפיה.
15. יוער כבר כאן כי לנוכח העובדה שתביעתה של עליזה סהר הסתיימה בפסק דין שחייב את התובעת לשלם פיצוי בסך של 50,000 ש"ח בלבד, ברי כי אין כיום כל הצדקה לעמוד על התביעה המקורית בראש נזק זה לפיצוי בסך של 121,298 ש"ח.
טענותיו של רפי בענין החתימה על שטר המשכון
16. רפי טוען כי התביעה נגדו היא קנוניה שנרקמה בין התובעת, התאומים ושותפו לשעבר חיים, שעשו יד אחת נגדו כדי לנגח אותו ולחלץ ממנו כסף שאינו מגיע לתובעת.