1. התובעת מסרה לנתבע 10,000$ במסגרת של שני הסכמים, אשר צורפו לתיק.
בהסכם הראשון דובר על פתיחת קיוסק במשותף ע"י הצדדים, כאשר התובעת לא תהיה פעילה. במעמד ההסכם הראשון שילמה 5,000$ לנתבע. כמו כן נכתב כי תקבל 7,000$ עם פרישתה ולא לפני תום 6 חודשים.
2. לאחר כחודש נחתם הסכם נוסף. שולמו 5,000$ נוספים וסוכם בנוסף כי התובעת תקבל כל חודש 2,000 ש"ח ללא כל תנאי.
3. לאחר פחות מ- 4 חודשים של פעילות נסגר הקיוסק ונותרו חובות לספקים שונים.
4. התובעת מבקשת לקבל את הסכום ששילמה, 10,000$, ואילו הנתבע טוען כי הסכום נבלע בקיוסק ואין להשיבו. יש חובות לספקים, ובכל מקרה שילם 8,000 ש"ח לבנה של הנתבעת.
כמו כן, טוען הנתבע כי בנה של הנתבעת היה בקיוסק במשך מספר חודשים עד שעזב ובתקופה זו משך כספים וסיגריות בסכומים משמעותיים.
5. עיון בהסכם הראשון מיום 17.2.2002 מראה כי הצדדים התחייבו להיות שותפים בקיוסק. הנתבע התחייב כי התובעת תקבל, אם תרצה לפרוש, 7,000$ מתוך 10,000$ שתשלם.
6. בהסכם השני שבמעמדו שולמו 5,000$ נוספים. בהסכם זה התחייב הנתבע "למסור סכום חודשי של לפחות 2,000 ש"ח באופן קבוע מבלי להתחשב בגורמים נוספים" (עזרא רג'ואן, הבן של סועד).
עוד נאמר כי "כל חוב שהצטבר לחובת עזרא רג'ואן אין להוריד מהסכום הנ"ל".
7. קריאת שני ההסכמים מראה כי הצדדים או לפחות התובעת היו סבורים כי הקיוסק ישא רווחים נאים. יש לקרוא את שני ההסכמים יחד, אם כי ברור שההסכם המאוחר מוסיף על ההסכם המוקדם, ואיננו גורע ממנו.
8. התובעת טוענת להפרה יסודית ומבקשת החזר של 10,000$ וכן התשלומים החודשיים. השאלה היא האם החזר בסך 7,000$ הוא הסכם שיש להחזיר או שהסכום הוא 10,000$, כפי שטוענת התובעת.
לטעמי, הסכום לא נשתנה: בהסכם המאוחר לא נאמר שההחזר הכולל יהיה שונה מהמוסכם בהסכם הראשון. כל שנאמר הוא שהתובעת תקבל 2,000 ש"ח כל חודש. סכום זה לא הוגבל בזמן. אילו המשיך הקיוסק לפעול למשך תקופה ארוכה, יתכן שהיה צורך לשלם ללא הגבלה בזמן, או לפחות עד פירעון 10,000$ עם או בלי ריבית, אלא שהעסק קרס לאחר פחות מ- 4 חודשים ומכאן שבוודאי חל האמור בהסכם הראשון, דהיינו החזר של 7,000$.
9. בהסכם השני נאמר בצורה מפורשת כי אין להוריד חוב שנצטבר לחובת הבן. מכאן שאין לקבל את הטענות של הנתבע המתייחסות לבן, לסכומים לסיגריות וכו'. כמו כן לא הוכחו טענות אלה.
מן הטענות ברור כי הבן עזב את הקיוסק עוד לפני שנסגר, כנראה על רקע סכסוך עם הנתבע, ומכאן שבשלב סגירת הקיוסק כל שנותר הוא החוב כלפי התובעת. הטענה כאילו שולמו 8,000 ש"ח לבן עבור האם, אין בה כדי להועיל לנתבע, היות שנאמר בהסכם השני כי תהיה הפרדה בין האם לבן, והכסף ישולם לאם בכל מקרה. כמו כן לא הוכח שסכומי כסף אכן שולמו לבן.
בוודאי, על רקע הסכסוך בין הנתבע לבן, לפי הטענה הבן עזב לאחר חודשיים, מוטלת בספק הטענה כאילו הנתבע המשיך לשלם לבן לאחר שעזב.
10. הנתבע טוען כי ההסכם נעשה בינו לבין הבן, ואילו האם הוכנסה משיקולי מס ושיקולים שלא לחשוף את הבן מול הרשויות השונות. טענות אלה נותרו בגדר טענות סתמיות. בכל מקרה, משבחרו הצדדים לעצב את מערכת ההסכמים ביניהם באופן מסוים, אין סיבה לסטות מן ההסכמים. ההסכמים, כפי שנעשו, לא היו נטולי היגיון.
אם היו שיקולים נוספים ברקע, אין בהם כדי לבטל את החובה להחזיר את הכספים שניתנו.
הכלל הרגיל הוא שהסכמים נעשים כדי שיכובדו, והסכמים יש לקיים. אמנם יש חריגים כגון הסכם למראית עין או שניתן לעלות טענות שיסבירו מדוע אין לקיים את המוסכם, אולם הכלל הבסיסי הוא שהסכמים יש לכבד. במקרה זה, לא נעשו הסכמים למראית עין אלא ההסכמים היו ממשיים. הטענות מתייחסות בעיקר לנושאים שהם מעבר להסכמים, או פרשנות של ההסכמים. כל הטענות הנ"ל דורשות הוכחה ברמת שכנוע מספקת. במקרה זה, נותרו הטענות כטענות סתמיות ובלתי משכנעות.
לדוגמא סייגים המתייחסים לרווחים מהקיוסק אינם מצויים בהסכם.