מבוא
1. זוהי תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").
2. התובע, יליד 5.8.51, נפגע בתאונת דרכים (שהיא גם תאונת עבודה) ביום 1.1.02, בהיותו בן 50 לערך, שעה שנהג במשאית אשר השימוש בה בוטח על ידי הנתבעות. הנתבעות מודות בכיסוי הביטוחי ובחבות על פי החוק. המחלוקת נסבה על שיעור הנזק.
נכות רפואית
3. מהתיעוד הרפואי שלאחר התאונה ניתן ללמוד, כי התובע טופל בבית החולים "אסף הרופא"; אובחנו אצלו חבלות בכף רגל ימין, בבית החזה, בגב ובצוואר. לאחר קבלת טיפול ראשוני וחבישת הקרסול, שוחרר התובע לביתו. כעבור מספר ימים אושפז התובע. אובחן אצלו חוסר תחושה מוחלט בבהונות ובגב כף הרגל עד איזור הקרסול, ובצילומי רנטגן עלה חשד לשבר פריקה, אשר לא אומת בבדיקת CT. ביום 6.1.02, כעבור 3 ימים אשפוז, שוחרר התובע לביתו בהמלצה למנוחה עם רגל מורמת והמשך מעקב. התובע המשיך במעקב אורטופדי במרפאות החוץ של בית החולים וכן במסגרת קופת החולים, רגלו גובסה ולאחר הסרת הגבס הופנה לטיפולי פיזיותרפיה. הטיפולים התמקדו בעיקר בכף הרגל, אך גם בגב ובצוואר. בדיקת CT הדגימה שבר ישן (משנת 1974) בחוליה L4 ובלט דיסק בין חוליות S1 - L5.
4. התובע נבדק על ידי מומחה בתחום האורטופדי, דר' אבינעם גורדין (להלן: "המומחה" או "דר' גורדין"). לאחר שבדק את התובע, ביום 14.7.03, ערך המומחה חוות דעת, מיום 1.8.03. בפרק הדיון והמסקנות כותב המומחה, בין היתר: "... ממשיך להתלונן על כאבי הגב ועל כאבי כף הרגל וההפרעה התחושתית בה. בדיקת האי אם גי מראה על נזק לעצב הפרונאלי ברגל זו בצורה קלה, במיקום פריפרי, באזור הברך, כך שסביר לקשור ממצא זה לחבלה של הרגל ולא לנזק קודם שבעמוד השדרה. בדיקת הגב מראה על הגבלה בינונית בתנועות ע"ש... אשר ברור שאי אפשר לזקוף את מלוא המגבלה לחובת התאונה משום שבעמוד השדרה הזה הייתה חבלה קודמת, חמורה מזו הנוכחית, אשר הסתיימה בשבר גוף החוליה ובשינויים ניווניים פוסט טראומטיים לאחר מכן. יחד עם זאת מקובלת עלי טענתו של מר שמעוני על כך שההגבלה היום קשה מכפי שהייתה עד כדי קושי בנעילת וחליצת הנעליים. ההגבלה בתנועת ע"ש המתני בצורה בינונית מקנה נכות של 20% לפי סעיף 37 (7) (ב) לתקנות. אך נראה לי שרוב הנזק שגורם להגבלה זו לא נגרם בתאונה ומתוך סך הנכות אני רואה לנכון לזקוף 5% לחובת התאונה הנוכחית. על הנזק העיצבי פרונאלי הקל, המתבטא בהפרעה תחושתית בלבד, הנכות היא 10% לפי סעיף 32 (2) (א) (I) לתקנות. ולכן סך נכותו בגין תאונה זו 14.5% נכות צמיתה". בתשובות מיום 16.1.04 השלים המומחה והוסיף כי "אכן נשמטה הערכת נכות בגין הגבלת התנועות הקלה של ע"ש צוארי והיא מזכה בנכות של 10% לפי תקנה 37 (5) (א). בכך עולה נכותו ל 18.8%". בעקבות פגיעתו של התובע בתאונת דרכים נוספת מיום 24.10.04, שבה נגרם לו שבר באגן, נבדק התובע שוב; המומחה ערך חוות דעת משלימה ביום 2.9.05, וקבע כי פגיעה נוספת זו "... לא הותירה נכות נוספת משום שהשבר התחבר היטב ללא שינוי צורת האגן ובלי הגבלת תנועת הפרקים הסמוכים".
5. המומחה זומן לחקירה נגדית על חוות דעתו. שני הצדדים מבקשים לתקוף חלק ממסקנותיו. לשיטת הנתבעות, היטיב המומחה עם התובע בנכויות שקבע לו בגין הפגיעה העצבית והצווארית והגזים בהערכת הנכות בעמוד השדרה המותני, ואילו לשיטת התובע החמיר עמו המומחה בייחסו לתאונה חלק לא גדול מכלל נכותו בעמוד השדרה המותני, ובכך שלא ייחס לו נכות הולמת בגין הפגיעה בכף הרגל, אשר גורמת לו, לטענתו, צליעה עד עצם היום הזה.
אמנם, "הלכה מושרשת היא, כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ כ"כזה ראה וקדש" את המלצותיו של המומחה הרפואי. ההכרעה הסופית בכל השאלות השנויות במחלוקת, כמו גם בשאלות הרפואיות, שמורה לבית המשפט והוא אינו יכול להתנער מחובה זו. כפי שכבר נאמר, עוד לפני חוק הפיצויים: 'בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה' (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(2) 164, 168). אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. יש לזכור, כי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי. כך, למשל אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174), או כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם); וכן ראו, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך (לא פורסם) פיסקה 5... העובדה שמומחה רפואי נתמנה מכוח סעיף 6א לחוק הפיצויים, אינה הופכת אותו לחסין מביקורת. בידי בית המשפט נתונה הסמכות לפסוק גם בניגוד לקביעת המומחה, שעה שמכלול הראיות, הכולל בחובו גם מסמכים רפואיים בנוגע לסוגיה שבמחלוקת, מצביע על מסקנה שונה מזו אליה הגיע המומחה " (ע"א 3212/03
נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2005 (4), 1724 (2005)).
האם בענייננו התקיים אחד מאותם מקרים אשר מצדיקים סטייה ממסקנותיו של המומחה?
6. אפתח
בעמוד השדרה הצווארי. בעדותו אישר המומחה כי למשך של כארבעה חודשים לאחר התאונה לא מתלונן התובע על בעיות בצוואר (עמ' 19 לפרוטוקול). לכל היותר התלונן התובע ביום 2.1.02 על כאבי צוואר, אך אין תיעוד נוסף בסמוך לאחר מכן. אגב, במהלך הצפייה באולם בקלטת הוידיאו שהוגשה, שבה צולם התובע תוך כדי עבודתו, ציין המומחה שהסיבוב לשמאל טוב, דהיינו שלכל היותר מדובר במגבלה קלה לימין בלבד. עם זאת, עצם העובדה שיש הבדל בין הצדדים "זה גם מקבל משמעות" (עמ' 20 לפרוטוקול). ההתרשמות שלי, הן מהקלטת והן מהתבטאויות המומחה על דוכן העדים, גם אם לא התייחס מפורשות לאחוז הנכות המתאים, הייתה, כי מאחר ומדובר כיום (להבדיל אולי מהמצב בעת הבדיקה) במגבלה לימין בלבד, וגם היא קלה, הרי שיש להעניק רק
5%, מחצית מהאמור בסעיף 37 (5)(א) לתוספת לתקנות. לא ראיתי יסוד מספיק לקבוע כי התובע נמנע להקטין את נזקו בהקשר זה או כי להעדר הטיפול היה קשר ישיר לאי השיפור במצבו.
7. קיומה או העדרה של נכות
עצבית ברגל ימין. בחקירתו, לאחר שהוצגו למומחה תוצאות ה-EMG (ת/21), המדברות על ממצא ברגל שמאל דווקא, אבחנתו של הנוירולוג ת/23 וכן מצבו של התובע, לפיו אובחנו אצלו היעדר תחושה והיעדר החזרים גידיים בשתי הרגליים (ראו גם עדותו שלו בעניין זה, עמ' 7 לפרוטוקול), אמר המומחה כי אין מקום לתת נכות על הפגיעה ברגל ימין (עמ' 17 לפרוטוקול). אין זה סביר לקבוע כי חלה טעות סופר בתוצאות ה-EMG וכי בטעות נרשם רגל שמאל ולא רגל ימין. התובע חולה במחלת עצבים מפושטת, שפגעה הן ברגל ימין והן ברגל שמאל. ראו הרישום בת/23, שם ציינה הנוירולוגית גם את חוסר היציבות בעמידה וגם את ההחזרים הגידיים המוחלשים ואיבחנה במפורש מחלת פולינוירופתיה. חוות דעתו של דר' גלזר (נ/2) מתארת את תוצאות ה-EMG שהדגים ניאורפטיה ונירונופטיה מפושטת ובולטת למדי ואיבחן את התובע כסובל ממחלת פולינוירופתיה. כן עולה מפורשות מחוות דעתו שהוא מצא היעדר תחושה או תחושה ירודה בשליש התחתון של השוקיים
דו צדדי. כן עולה מחוות דעתו, שבגפיים התחתונות דר' גלזר לא מצא כלל החזרים גידיים ומאידך בידיים נמצאו החזרים גידיים מאוד ירודים בצורה סימטרית ב - 2 הגפיים העליונות. וראו, כאמור, את דברי התובע עצמו. עוד יצויין, כי לא הוצג EMG אחר המדבר על נזק לעצב פירונאלי ברגל ימין. מסתבר יותר, אם כך, שהנכות הנוירולוגית אינה קשורה לתאונה, אלא למחלה נוירולוגית של פולינוירופתיה.
8. הנכות
בגב התחתון. כאמור, המומחה מצא אצל התובע 20% נכות, לאור הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה המותני, אך לאור שבר ישן בחוליה L4 ראה לנכון לייחס רק 5% מהנכות לתאונה נשוא התביעה. כאמור, לאחר השבר באגן והבדיקה הנוספת שאותה ערך המומחה לתובע, ציין המומחה בחוות הדעת המשלימה כי "תנועת הגב טובה, עם הגבלה קלה בכיפוף". מעדותו של המומחה ניתן להבין, מחד גיסא, כי אם לפני התאונה היו לתובע 10% נכות, והיום יש לו מגבלה קלה בלבד, אזי את כל הנכות יש לייחס לעבר (עמ' 18 לפרוטוקול), אך, מאידך גיסא, מודה כי לא ביצע כנראה את הבדיקה בהקשר זה באופן דומה לבדיקה הראשונה (עמ' 24 לפרוטוקול). דומה, בכל מקרה, כי המומחה מצא הטבה, ולו מסויימת; לדבריו, התובע הגיע עד אמצע השוק, להבדיל מהמצב הקודם המתואר בחוות הדעת, ולפיו התובע הגיע רק עד מתחת לברך. מן האמור עולה, לכאורה, כי חמשת האחוזים שניתנו לתובע בגין התאונה "מתנדנדים", בשל אותו שיפור ועל רקע הנכות מן העבר. לעומת זאת, מנגד, ישנה בעייתיות לא פשוטה לייחס את כל עשרת אחוזי הנכות בגין המגבלה הקלה ממנה סובל התובע כיום דווקא לאותו שבר מ - 1974; התיעוד הרפואי, שממנו ניתן ללמוד על מגבלות שנבעו משבר זה, דל ביותר, בשים לב לעשרות השנים שחלפו; המומחה מאשר, לאור מיעוט התיעוד או התלונות כי "קרוב לודאי שהוא לא סבל או סבל מעט" (עמ' 26 לפרוטוקול). דומני כי לא ייגרם עוול אם "נקזז" עניינים אלו משני צדי המשוואה, באופן שנותיר את שיעור הנכות, הנובעת מהתאונה, בסעיף זה, על
5%.
9.
המעיכה בכף הרגל. המומחה לא קבע נכות בנושא זה. בחוות דעתו ציין "כף רגל ימין, ללא עיוות צורה או הגבלות בתנועה". נטען על ידי התובע, כי בשל התאונה הוא סובל מצליעה, כפי שניתן היה להבחין גם בקלטת, אלא שייתכן שצליעה זו קשורה לתפקוד לקוי של העצבים בשל מחלת הפולינוירופתיה. במועד הבדיקה הראשונה בידי המומחה, לא נראתה שום צליעה. זו נראתה רק בשלהי הקלטת, כאשר גם בבדיקה השניה, בשנת 2005, "נראה התובע הולך הליכה אטסקית מוזרה, אך הולך היטב על קצות האצבעות והעקבים". אם הצליעה אכן קשורה לתאונה, סביר להניח כי הייתה נצפית כבר בבדיקה הראשונה. יתרה מכך, כאשר התובע נבדק על ידי המוסד לביטוח לאומי (בשנת 2004) ונשאל ממה הוא סובל עקב התאונה, לא ציין דבר לגבי הצליעה. אמנם, התובע התלונן על חוסר תחושה וחוסר יציבות בכף רגל ימין, אך אישר בחקירתו גם חוסר תחושה ברגל שמאל וחוסר יציבות ברגל זו, אפילו אם במידה פחותה. אין בסיס מספק לייחס את הצליעה לתאונה. ניתן לייחסה לחוסר תחושה ברגל או לפגיעה עצבית, אך היא אינה ייחודית לרגל שבה נפגעה בתאונה נשוא התביעה. לא ניתן להתעלם מכך שגם ברגל השניה יש חוסר תחושה, וכך גם בידיים, הכל בקשר עם מחלת העצבים המפושטת של התובע - הפולינוירופתיה. לא ראיתי, לפיכך, שהוכחה תשתית מספקת לסטות מקביעת המומחה בנקודה זו.
10. נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה מסתכמת, על כן, ב - 5% + 5% (עמ"ש צווארי וגב תחתון), ולאחר שקלול עומדת על
9.75%.
"נכות תפקודית"/אובדן כושר השתכרות/הפסדי שכר
11. "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03
אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, תק-על 2005(3), 29, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע. כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות... רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"". (ע"א 3049/93
גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792 (1995), 799 - 800; ההדגשה שלי - א.ז.).
בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו.
כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין
גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, נז', 717 (2000)).
12. נבחן את הראיות בעניינו של התובע. ייאמר מיד, נכותו הרפואית הלא גבוהה, כמפורט לעיל, עולה בקנה אחד עם תפקודו הפיזי הסביר ביותר, כמשתקף בקלטת הוידיאו. ניתן היה להבחין ביכולתו לנהוג נהיגה ממושכת ולעסוק בפריקה של ארונות אמבטיה, כיורים ולוח שיש כבדים ללא מלגזה או אמצעי הרמה אחרים; הוא מבצע קו חלוקה מחלמיש לבאר שבע ואופקים, כ - 8 שעות עבודה, רובן בנהיגה וחלקן בפריקה ונשיאה. דומה שאין בסיס לקבוע כי השפעה הנכות הרפואית חורגת משיעורה.
באשר לעבר - הנתבעות טוענות כי התובע כלל לא הוכיח תקופת אי כושר כלשהי, וכי אין לעשות כן באמצעות אישורי המחלה (מה גם שגם בהם ניתן להצביע על שורה של בעיות). אמנם, המומחה לא התייחס מפורשות לתקופת אי הכושר הסבירה והראויה, אך, עם זאת, פירט את אישורי המחלה ברשימת המסמכים שעמדו לפניו בעת הכנת חוות הדעת, ולא העלה כל הסתייגות בקשר עמם. לפיכך ניתן לקבוע כי תקופת אי הכושר נמשכה עד ליום 31.8.02 (8 חודשים). עם זאת, לא הוכח כי התובע פוטר מחמת התאונה. בנ/53 צוין מפורשות כי הוא פוטר עקב "ארגון מחדש" ולא עקב התאונה ולא הובאה "ראיה לסתור". אין לקבל גם כראיה קביעה כלשהי של ועדה רפואית של לשכת התעסוקה. התובע השתלב במספר עבודות לאחר תקופת אי הכושר ולאחר תקופה נוספת, שבמהלכה קבל דמי אבטלה (התקופה תילקח בחשבון אך מנגד ינוכו דמי האבטלה); דומה, כי חרף מגבלותיו, הן אלו הקשורות לתאונה והן אלו שאינן קשורות לתאונה, מצליח התובע למצוא מקום עבודה ולהתקבל למקומות עבודה חדשים. שכרו החודשי נטו לפני התאונה, בצירוף הפרשה חלקית לפנסיה, עמד אז על כ - 5,900 ש"ח. לאחר שחזר לעבודות שונות, לעיתים נמצאה ירידה בשכר, לעיתים שיפור, לעומת המצב שלפני התאונה. מעת חזרתו לעבודה, לפיכך, ראוי לנקוב בסכום פיצוי גלובלי, תוך התחשבות בשיעור הנכות; בכל מקרה אין המדובר בהפרשים אריתמטיים גדולים.
הייתי מעמיד את הפיצוי בגין העבר על סכום כולל של
120,000 ש"ח, נכון להיום (לפני ניכויים).
13. באשר לעתיד - כאמור, לא מדובר בנכות גבוהה; התובע מתמיד באותו מקום עבודה, בשכר נטו של כ - 5,600 ש"ח בממוצע (ירידה של כ - 15% לעומת המצב מלפני התאונה). עם זאת, מהתלוש של חודש 2/05 ניתן להבין כי המעביד החל להפריש עבורו 350 ש"ח לפנסיה, כך שהירידה הכוללת מתקרבת יותר לסדרי גודל של 10%. התובע טוען כי אם יפלט לשוק העבודה יתקשה למצוא עבודה במומו שההכנסה שבה תשווה לשכרו עובר לתאונה. חשש זה הוא חשש רחוק יחסית. עובדה היא שהתובע מצליח למצוא מקומות עבודה, הן במקומו הנוכחי וכן בעבודה כגרריסט הוא השתכר שכר שאינו נופל בהרבה, אם בכלל, משכרו עובר לתאונה. חרף זאת, יש לקחת חשש זה בחשבון, במיוחד ככל שנוקפות השנים. הנתבעות מציעות פיצוי גלובלי בשיעור שלא יעלה על 40,000 ש"ח. אני מעמידו (תוך התחשבות באלמנט של הפסד פנסיה, בהשוואה לעבר) על סך של
100,000 ש"ח, נכון להיום.
כאב וסבל