כללי וטענות הצדדים
1. תביעת נזיקין בגין אירוע מיום 26.3.03, אשר בו, לטענת התובע, תלמיד בית ספר בן 16, באותו זמן, נפגע באצבעו כתוצאה מטריקת דלת (התובעת 2 היא אימו, אשר תובעת בתור מיטיבה).
2. התובע טוען לרשלנות הנתבעות בכל הקשור לאי תקינותה של דלת הכיתה והשיטה שבה נהגו על מנת לסגור אותה. הנתבעות טוענות לאי הוכחת האירוע ובכל מקרה להעדר חבות מצידן. הנתבעות הגיעו להסדר דיוני, שלפיו, במידה שתיקבע זכאותו של התובע לפיצוי, אזי הנתבעות 1 ו-2 תישאנה ב - 60% מגובה הנזק והנתבעת 3 ב - 40%. הצדדים יחלקו גם שאלת שיעור הפיצוי הראוי במקרה שבו תיקבע חבות, כאמור.
3. מטעם התביעה הוגשו תצהירי התובעים ושניהם אף העידו. מטעם הנתבעות 1 ו-2 זומן לעדות (ללא תצהיר) מר מנחם ברייב (אב הבית באותה תקופה); מטעם הנתבעת 3 הוגשו תצהיריהם של מר רותם זהבי (ממונה בטיחות ארצית במשרד החינוך) ושל מר שלמה אמסלם (מנהל בית הספר באותה תקופה). במהלך ישיבת ההוכחות, יחד עם הגעת הנתבעות להסדר הדיוני הנ"ל, ויתרו הן על העדת העדים מטעמן.
שאלת האחריות
4. התובע, כאמור, למד בבית הספר התיכון ע"ש יגאל אלון ביהוד (להלן: "בית הספר"), ובמועד הנ"ל למד עם חבריו בכיתה "י' בנות", שם נתקיימו חלק משיעורי הכיתה. על פי הנטען בכתב התביעה ובתצהיר עדותו של התובע, דלת הכניסה לכיתה "היתה מקולקלת במשך זמן רב ולא ניתן היה לסגור אותה, היא היתה נפתחת מעצמה במהלך השיעור והיתה גורמת להפרעות בשיעור, לדפיקות ולרעשים. כדי לסגור את דלת הכניסה היה צריך לתחוב נייר בין המשקוף לבין לשונית הדלת ולטרוק את הדלת בחוזקה. כך נהגו בכיתה זו וכך נהגו בכיתות אחרות בביה"ס. המורים היו מבקשים מהתלמידים לסגור את הדלת ע"י תחיבת ניירות וטריקת הדלת. ביום התאונה נאלצתי לגשת ליועצת של ביה"ס, כשחזרתי לכיתה, הורתה לי המורה לאנגלית שלימדה אז את הכיתה לתחוב נייר בין הלשונית לבין המשקוף ולטרוק את הדלת. קיפלתי נייר ותחבתי אותו כנדרש ומישהו שעמד בחוץ טרק את הדלת בחוזקה כדי שהדלת תיסגר. לא הספקתי להרחיק את היד וכתוצאה מכך חלק מהאצבע שלי נקטעה" (סעיפים 4 - 5 לתצהיר).
במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע, כי כך נהגו בביה"ס לסגור את הדלת כעניין שבשגרה ובלשונו "הדלת היתה לא טובה וכל הזמן עשינו את זה" (עמ' 12 לפרוטוקול). כן עמד על כך כי המורה לאנגלית ביקשה ממנו לעשות כן, חרף העובדה שהדבר לא מצוין במכתבה וכן בדוח המקרה, אשר צורפו לתיק מוצגיו (עמ' 14 לפרוטוקול).
בין אם נתבקש התובע, באופן ספציפי, עובר לאירוע, לסגור את הדלת באותה שיטה ובין אם לאו, עדיין עולה מעדותו תיאור מצב לא תקין ובלתי מתקבל על הדעת של תשתית לקויה ו"שיטה" מסוכנת לסגירת דלתות הכיתות. אין גם לבוא בטענות אל התובע עצמו. לא מדובר בשובבות או בהשתוללות, אלא בכורח שנבע ממצב הדלת ומאותה שיטה פסולה, כאמור לעיל.
עדותו של התובע איננה עדות יחידה; הצדדים התייחסו, הן בחקירה נגדית והן בסיכומים, למכתב המורה לאנגלית ולדו"ח המקרה. משני מסמכים אלו ברור כי האירוע אירע כתוצאה מטריקת הדלת תוך כדי הניסיון לסגרה. לתיק הוגש גם תצהיר תשובות לשאלון, חתום על ידי מר אלי פרנקו, אחראי רשומות וביטוח אצל הנתבעת 1. בתשובותיו הוא מאשר כי התובע נפגע בידו ביום 26.3.03 כתוצאה מטריקת דלת הכיתה, שלשונית דלת הכיתה היתה מקולקלת, שדלת הכיתה היתה נפתחת מעצמה ושלא ניתן היה לסגור את דלת הכניסה לכיתה באופן רגיל.
5. אין מחלוקת שמי שמחזיק, מתחזק, מנהל ומפעיל בית ספר, חב חובת זהירות כלפי תלמידי בית הספר, הן שעה שהם נמצאים בהפסקה מחוץ לכיתות הלימוד והן שעה שהם נמצאים בפעילות בתוך הכיתות או בסמוך להן (ראו, למשל, ע"א 310/89
כהן נ' לנטוש, פ"ד מו (1) 402 (1992); ע"א 715/79
דניאלי נ' אורט ישראל נתניה פ"ד לה (2) 764 (1981). לתלמיד עצמו ניתן יהיה לייחס, במקרה מתאים, "אשם תורם", בין היתר בהתחשב בגילו ובדרך התנהגותו; כך, למשל, ניתן יהיה לקבוע "אשם תורם" בנסיבות של הפרתן של הוראות זהירות ברורות שניתנו בבית הספר (ראו ע"א 6111/03
שרוגו נ' בית הספר כנסת יהודה, תק - על 2005 (4), 1450).
בנסיבות המקרה, כפי שהוכחו, חבות הנתבעים ברורה, ואין גם מקום לייחס לתובע "אשם תורם" כלשהו.
הנזק
6. שתי חוות דעת רפואיות הוגשו לתיק. דר' אלישע פרוינד, מומחה בכירורגיה אורתופדית, חיווה דעתו, מטעם התובע, כי "מדובר בנער שנפגע באצבע II יד שמאל, נגרמה קטיעה של ה TIP של הגליל המרוחק. עקב הפגיעה נותרה רגישות נכרת שמקורה ככל הנראה בנוירינומה בצלקת. הפגיעה גורמת להפרעה בתפקוד, מאחר ובמסגרת לימודיו נזקק להקלדה מרובה על מקלדת המחשב - הרגישות הרבה לא מאפשרת שימוש באצבע זו... יש מקום להעניק... נכות בשיעור 5%... על פי סעיף 43 (2) ד. בנכות זו כלולה הפגיעה העצבית".
מטעם ההגנה הוגשה חוות דעתו של דר' ולנטין ז'טלני, מומחה בכירורגיה אורתופדית ובכירורגית כף היד. נכתב בה כי "היום, כשנה ו - 8 חודשים לאחר התאונה, נשאר שינוי קל בצורת קצה האצבע, בגלל קטיעה בצידה החיצוני, עם קיצור של 3 מ"מ באורך הגליל הסופי. כמו כן נשארה לנפגע רגישות קלה בקצה האצבע, מצב שאינו מפריע לאיגרוף היד ולתפיסה העדינה... הצלקת בקצה האצבע כבר אינה נראית לעין והתנועות בכל המפרקים תקינות... בהקשר לחוות דעתו של דר' פרוינד ברצוני לציין, כי סביר להניח, שכאשר הדר' הנכבד בדק את הנפגע, כ - 5 חודשים לאחר התאונה, הרגישות למגע בקצה האצבע היתה רבה יותר והפריעה באופן משמעותי יותר לתפקוד. לכן הקנה דר' פרוינד את מלוא אחוזי הנכות בסעיף הנבחר. סעיף 43 (2) ד... מקנה 5% נכות כאשר קיימת קטיעה של כל הגליל הסופי או של מחציתו. מצב זה אינו קיים אצל הנפגע. לכן הנני מעריך את נכותו של הנפגע... ב - 3% לצמיתות על הקטיעה של קצה האצבע... ללא פגיעה בגליל הגרמי, ועל הרגישות הקלה שנשארה באצבע".
7. התובע מתאר בתצהירו, כי "המצב כיום הוא שחלק מהאצבע השניה ביד שמאל חסר, אני סובל מרגישות חזקה מאוד וכאבים בקצה הגדם. כל מגע ואפילו קל בקצה האצבע גורם לי לרגישות איומה ולכאבים בלתי נסבלים... הציפורן באצבע עקומה, קשה לי מאוד לגזור את הציפורן, כל פעם שאני צריך לגזור אותה זה סבל נוראי. העצבים שלי באצבע חשופים וכל מגע אפילו קל גורם לי לכאבים... קשה לי לסחוב דברים ולהרים דברים כבדים עם היד הפגועה... אני מתקשה מאוד להקליד על המחשב, אני נאלץ להקליד ביד אחת או להקליד ללא האצבע הפגועה..." (סעיפים 14 - 17 לתצהיר).
לאור מצבו זה של התובע, ובהתחשב בחוות הדעת הנ"ל, אני רואה לנכון להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על
4%, לפי הסעיף הנ"ל.
8. באשר להשלכות התפקודיות, ובמיוחד בכל הקשור לאובדן כושר השתכרות - מסתבר כי התובע למד במכינה קדם צבאית וכי הוא מעוניין לשרת בתפקיד קרבי בצה"ל (הוא אף לא דיווח לצבא על הפגיעה האמורה); הוא עובד כיום בבית קפה, "על הבר", במשמרות של 6 - 7 שעות. הנתבעות מציעות, לכל היותר, פיצוי גלובלי של 20,000 ש"ח. התובע, לעומת זאת, מבקש לערוך חישוב אריתמטי על בסיס השכר הממוצע במשק לפי 10% הפסד.
בשים לב לאופי המגבלה, גילו של התובע וכישוריו, אני רואה לנכון לפסוק, אכן, סכום גלובלי בשיעור של
30,000 ש"ח.
9. עבור כאב וסבל, בהתחשב בסוג הפגיעה ובאי הנוחות הרבה עד לעצם היום הזה, אני מעמיד את הפיצוי על סך של
20,000 ש"ח.
10. בגין הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה, העזרה שניתנה על ידי התובעת לבנה והוצאות חוות הדעת, אני רואה לנכון לפסוק סכום גלובלי של
5,000 ש"ח.
לסיכום
11. אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים ביחד סך של
55,000 ש"ח, בצירוף אגרות בית משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% + מע"מ (החיוב מול התובעים הוא ביחד ולחוד, כאמור; ניתן בזאת תוקף להסכמה הדיונית בין הנתבעות, בינן לבין עצמן, כמפורט לעיל; מובן שהנתבעות תוכלנה לשלם לתובעים, כל אחת לפי חלקה).