1. התובע, שהינו המעסיק של הניזוק, מבקש לחייב את הנתבעת, המבטחת של הניזוק בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בהחזר דמי הפגיעה בהם נשא בעקבות תאונות דרכים בה היה הניזוק מעורב ביום 29.10.2000
(להלן: "התאונה").
בעקבות הגשת התביעה, שלחה הנתבעת הודעת צד ג' נגד הניזוק.
2. התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מהיר ובהתאם להסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, ואשר קיבלה תוקף של החלטה, פסק הדין בתביעה ניתן לאחר שהצדדים הגישו סיכומי טענותיהם בתביעה, ללא צורך בחקירת עדים.
3. ביום 29.10.2000 היה צד ג', מר נאור תומר
(להלן: "הניזוק"), מעורב בתאונת דרכים ובעקבותיה הוא פנה לחדר המיון בבית חולים שיבא. הניזוק התלונן על כאבי גב וצוואר ובבדיקה בחדר המיון התגלתה אצלו רגישות בעמוד שדרה צווארי וגבי. הניזוק שוחרר מחדר המיון עם המלצה, בין היתר, למנוחה למשך 7 ימים, במהלכם הוא נעדר מעבודתו.
4. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, אולם, הוא לא שילם לניזוק דמי פגיעה עבור תקופת אי-הכושר שנקבעה לו, אלא הפנה אותו למעביד, הוא התובע, בהיותו מעביד מאושר בהתאם לסעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995.
5. התובע נשא בתשלום שכרו של הניזוק במהלך העדרו מהעבודה בעקבות התאונה, מכאן התביעה להשבת הסכומים בהם התחייב בסך של 2,970 ש"ח וזאת בהתאם להוראות סעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי.
6. לטענת הנתבעת, מן הדין לדחות את התביעה על הסף בהעדר נזק גוף אשר נגרם לניזוק בעקבות התאונה, שכן, כעולה מתעודת חדר המיון, לא התגלה ממצא כלשהו בבדיקתו ועל כן לא היה מקום לאשר לו תקופת אי-כושר למשך 7 ימים. הואיל ועילת התביעה מבוססת, בין היתר, על גרימת נזק גוף בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ובהעדר נזק כאמור, דין התביעה להידחות.
לעניין סכום התביעה טענה הנתבעת כי הואיל והתביעה הינה תביעת סוברגציה, לפיה נכנס התובע לנעלי הניזוק, אזי התובע אינו זכאי להיפרע מהנתבעת מעבר לסכומים להם היה זכאי הניזוק לו הגיש תביעתו נגדה בגין תקופת אי-הכושר בה שהה בעקבות התאונה.
לעניין ההודעה נגד צד ג' טענה הנתבעת - המודיעה כי משיקולים כלכליים גרידא היא שילמה לניזוק פיצוי בעקבות אירוע התאונה בסך של 3,300 ש"ח המגלם את מירב הסיכונים בגין התאונה ולצורך כך חתם הניזוק על כתב סילוק
(להלן: "כתב הסילוק") הכולל את כל תביעות המיטיבים, והתובע בכללם, ובמסגרתו התחייב הניזוק לשפות את הנתבעת בגין כל דרישה או תביעה אשר תוגש נגדה לגבי כל סכום בקשר לתאונה. מכאן ההודעה לצד ג', הוא הניזוק.
7. להלן הוראות חוק הביטוח הלאומי הרלוונטיות למחלוקת נשוא התביעה:
"
95. מבוטח שמעבידו משלם דמי ביטוח מופחתים על פי סעיף 343 לא ישולמו לו דמי פגיעה בקשר לפגיעה בעבודה, אך הוא זכאי לתמורת דמי פגיעה ממעבידו.
328. (א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור".
מההוראות כמצוטט לעיל עולה, כי המוסד לביטוח לאומי פטור מתשלום דמי פגיעה לעובד המועסק אצל מעביד מאושר ועל המעביד לשאת בתשלום ראש נזק זה, אולם, באם המקרה בגינו נשא המעביד בתשלום דמי פגיעה עבור העובד שלו, מקים עילה על-פי פקודת הנזיקין או חוק הפלת"ד כנגד צד שלישי, אזי המעביד זכאי לתבוע מאותו צד שלישי את דמי הפגיעה בהם נשא עבור העובד. ויודגש, אין חולק במקרה דנן כי בתובע מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 343 לחוק המוסד לביטוח לאומי ובהתאם לכך הוא מעביד מאושר.
8. טענת הנתבעת כאילו לא נגרם לניזוק נזק גוף בעקבות אירוע התאונה ובהתאם לכך לא היה מקום לקבוע לו תקופת אי-כושר למשך 7 ימים, דינה להידחות על הסף. שני טעמים לדבר:
א. הנזק שנגרם לניזוק בעקבות התאונה, רגישות בעמוד שדרה צווארי ומותני, תועד בתעודת חדר המיון, בה נקבעה לניזוק תקופת אי-הכושר. חזקה כי תעודה זו משקפת נאמנה את מצבו של הניזוק לאחר התאונה, ובהעדר כל אסמכתא סותרת יש לקבל את ממצאיה.
ב. הנתבעת מנועה ומושתקת לטעון כאילו לניזוק לא נגרם נזק כלשהו בעקבות התאונה, וזאת מהטעם הפשוט כי היא היא עצמה הסכימה לשלם לו פיצויים בעקבות אירוע התאונה בהתאם לתביעתו על-פי חוק הפלת"ד. בהסכמתה לשלם פיצויים לניזוק הודתה הנתבעת הלכה למעשה כי נגרם לו נזק גוף בעקבות התאונה ועל כן היא מנועה לחזור בה מהודאתה.
9. במספר רב של פסקי-דין נידונה שאלת איפיון תביעות מסוג דנן ולא אחת נקבע כי אין עסקינן בתביעה עצמאית אלא בתביעת סוברגציה, לפיה, התובע-המעביד נכנס לנעליו של הניזוק-העובד ובהתאם לכך אין הוא זכאי להיפרע מהמזיק או מהמבטחת-הנתבעת במקרה דנן - מעבר לסכומים להם היה זכאי הניזוק להיפרע לו הגיש את התביעה בעצמו.
הבסיס לקביעה זו הוא בעובדה כי בתביעות מסוג זה אין מדובר ביחס דו-צדדי של מיטיב-מזיק אלא ביחס תלת-צדדי של מזיק, ניזוק ומיטיב (לעניין זה ר' פסק דינו של כב' הנשיא ברק ב-
ד"נ 24/81 חונוביץ ואח' נ' כהן ואח', פ"ד לח (1) עמ' 413, בש"א (שלום-חיפה) 3401/05 עיריית חיפה נ' דובק בע"מ (כב' השופט עמית), ת"א 305/05 (שלום-חיפה) אוסם ואח' נ' סהר ציון (כב' השופטת טאובר), ת"א 212221/05 (שלום-חיפה) אינטל נ' אישי ישיר (כב' השופטת נאות פרי), ת"א 20713/05 (שלום-חיפה) הריבוע הכחול נ' ביטוח ישיר (כב' השופט פרידמן).
10. לסיכומי טענות התובע צורפו תלושי השכר של הניזוק אך ורק לחודשים אוקטובר-נובמבר 2000, ואשר במהלכם הוא נעדר מעבודתו בעקבות התאונה. הימנעות התובע מצירוף תלושי השכר לחודשים אשר קדמו לאירוע התאונה מקשה על האבחנה בין רכיבי השכר המשולמים לניזוק באופן קבוע ללא קשר לעבודתו בפועל, לבין רכיבי שכר אחרים אותם משלם המעביד אך ורק כנגד עבודה בפועל. ויודגש, הואיל ועסקינן בתביעת סוברגציה, לפיה המעביד נכנס לנעלי העובד-הניזוק וזכאי לתבוע אך ורק את הנזק אותו היה רשאי האחרון לתובע לו הגיש בעצמו את התביעה, הרי, וכמסקנה מתחייבת, התובע אינו זכאי להיפרע אלא בגין רכיבי השכר המשולמים לעובד כנגד עבודה בפועל.