1. חברה בשם ריאקטור בע"מ (להלן: "
החברה") שעסקה בעבודות בניה, ניהלה את חשבונה אצל הבנק הנתבע להלן: ("
הבנק"). על החשבון שנפתח בפברואר 2004, הוטלה בנובמבר 2005 הגבלה לפי
חוק
שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981, והחברה חדלה מפעילות כשחובה לבנק עומד על כ-257,000 ש"ח. בדיעבד התברר שמתוך למעלה מ-470 שיקים שנמשכו על חשבון החברה בתקופת פעילותה - 43 מהם הוצגו בחשבונה כשהם חתומים על ידי מורשה חתימה אחד בלבד, במקום על ידי שני מורשי חתימה, כפי שמתחייב מהחלטות החברה וממסמכי פתיחת החשבון. (נספחים א' וא'1 לכתב התביעה).
בוריס בוכמן התובע, אחד משני בעלי המניות בחברה, טיפל בהסדרת חובותיה לבנק ולרשויות המס; שילם חלק מחובות החברה מכספו, וזו המחתה לו את זכויותיה כלפי אחרים בהסכם המחאה מינואר 2006 (נספח ב' לכתב התביעה). בתובענה זו מבקש התובע לחייב את הבנק לפצות אותו בשל נזקים שנגרמו בעטיו של הבנק הן לחברה והן לו ישירות, וסכום הנזק המצטבר לו הוא טוען מסתכם ב- 591,000 ש"ח שאלה רכיביו:
סכום השיקים שכובדו על סמך חתימה של מורשה חתימה אחד - 349,610 ש"ח; סכומים ששולמו לבנק על ידי התובע מכיסו - 56,000 ש"ח; סכומים ששילם לרשויות המס 34,005 ש"ח; חיובי ריבית עמלות ואשראי שלא כדין 10,000 ש"ח; הפסד חוזה ורווח עסקי נטו - 198,910 ש"ח; נזק גלובלי לרבות בשל הפסד מוניטין - 100,000 ש"ח.
2. הציר המרכזי של התובענה הם השיקים שנמשכו על חשבון החברה בחתימת מורשה חתימה - כולם כובדו על ידי הבנק, בכללם גם שיק שסורב ונכלל בהודעת ההגבלה, אך כעבור מספר ימים כובד - והתובע מייחס להתנהלות של הבנק ביחס לשיקים הללו (להלן: "
השיקים החריגים"), לבד מנזק ישיר של חסרון כיס במלוא סכום השיקים הנ"ל גם את השבר שפקד את החברה, ואת כל יתר הנזקים שבעקבותיו. הבנק, שתחילה כפר בכך שהוא כיבד שיקים חתומים בחסר, אינו חולק על כך שהשיקים החריגים, חתומים על ידי מורשה חתימה אחד, וטענתו המרכזית עתה היא, שהשיקים הוצאו למטרות החברה ובזיקה הדוקה לעסקיה, ולא הוכח שעקב כיבודם נגרם נזק כלשהו לחברה. כפי שנראה להלן, בחומר הראיות נמצא תמיכה חלקית בלבד בטענות התובע (רשימת השיקים החריגים מצורפת כנספח ג' להודעת התיקון לכתב התביעה).
3. החברה נוסדה על ידי שלושה. אחד פרש, והשניים שנשארו הם התובע ואדם בשם אלכס שפירא להלן: "
שפירא"). האחרון ניהל את העבודה בשטח - הוא שהיה אחראי על הפועלים ועמד מול קבלני משנה, ספקים ונותני שירותים אחרים. התובע שעבד כשכיר בחברה אחרת, היה אשר על הכספים. כתובת בית מגוריו שימשה גם ככתובת העסק, ודיווחי הבנק נשלחו לביתו. התובע אומר שהוא לא נהג לבדוק את דפי החשבון של החברה אלא היה מעביר אותם מיד עם קבלתם, לרואה החשבון של החברה ולמנהלת החשבונות שעבדה במשרדו (פרוטוקול מ-19.9.07, עמ' 8, 9). הוא ושפירא היו נפגשים אחת לכמה זמן, בודקים את החשבונות ומוציאים שיקים - תמיד לאחר שהוא בדק את היתרה בבנק ולא רק את היתרה: "
בודק לא רק פעם אחת אלא 20 פעמים אני בודק אם מגיע לאנשים כסף או לא" (פרוטוקול מה-19.9.07, עמ' 11). אבל מסתבר שלא כל השיקים הוצאו בפגישות הללו ולאחר בדיקה של התובע.
שפירא נהג להחזיק אצלו פנקסי שיקים של החברה, ומדי פעם היה מוסר שיקים חתומים על ידו בלבד, ומקבל השיק היה אמור לפנות לתובע על מנת שזה יאשר את התשלום על ידי הוספת חתימתו. וכפי שהתובע תיאר זאת:
"שפירא נתן שיקים חתימה אחת, יומיים שלושה לפני שחשב שהעבודה נגמרת, כדי שילכו אלי לקבל עבודה ואני אתן חתימה שני כי בחתימה אחת שלו לא היו נותנים כסף בבנק. צריך חתימה של שנינו. הוא היה בטוח שלא ישלמו בבנק עם חתימה אחת" (שם בעמ' 16).
עד כמה שפירא באמת סמך על כך שהבנק לא יכבד שיקים חתומים בחתימה אחת - לא ברור, משום שבין השיקים ששפירא משך בחתימתו בלבד, היו גם שיקים שנועדו לממן משיכות שלו מהחברה עבור עצמו. עוד התברר שגם התובע חטא במשיכת שיקים חתומים על ידו בלבד, אם כי אצלו כנראה הדבר אירע לעיתים רחוקות (פרוטוקול מ- 19.9.2007, עמ' 32).
4. מכל מקום השיטה הזו, כפי שהתברר, לא הוכיחה את עצמה. מקבלי השיקים לא טרחו לפנות לתובע על מנת שיוסיף את חתימתו על השיקים, והבנק כן כיבד אותם, אם כי לטענת הפקידות שהעידו לבנק, השיקים החריגים כובדו רק לאחר שהפקיד המטפל פנה לתובע ובקשו לאשר את השיק בפקס או להוסיף את חתימתו על צילום השיק, או שניהם. הן גם טוענות, שהתובע נהג לברר את היתרות בחשבון החברה לעיתים קרובות ובשל מצבה המקרטע של החברה, אף היה פונה אליהן ומבקש שהבנק יכבד שיקים שעמדו בסיכון של סירוב בשל מצב החשבון, כך ש"
הוא ידע שיצאו שיקים וביקש ממני לאשר אותם" (עדותה של רבקה אלקובי, פרוטוקול מ-29.11.2007, עמ' 51).
אלא שלהוציא ביחס לשלושה שיקים (האחד סומן נ/3 בתיק מוצגים, השניים האחרים מצורפים כנספחים נ/1 ו-נ/3 לתצהיר הבנק), לא עלה בידי הבנק לתמוך את עדותן של הפקידות ריקי אלקובי וסיגלית לוי בתיעוד כלשהו. שתי העדות מסבירות שתכתובת בין הבנק ללקוח שעניינה אישור שיק מסוים, הוספת חתימה וכיוצא באלה - דרגת חשיבותה פחותה. בסך הכול העניינים מתנהלים מול הלקוח גם על בסיס של אמון, ותיעוד מסוג זה אינו מוכנס לתיק הלקוח אלא נאגר בארגזים בסניף וכעבור זמן נגרס או פשוט "טובע" בערמות הנייר האגורות שם, עד שלא ניתן לאתרו. המעט שבכל זאת אותר נמצא אומנם בתיק הלקוח, אבל רק במקרה ( עדות סיגלית הלוי, פרוטוקול מ-29.11.2007, עמ' 41, 42).
מאחר שמדובר באישורים לשיקים שהחתימה עליהם אינה תקינה - ההסברים הללו של העדות מטעם הבנק לא באמת מסברים את האוזן, וברי שעל סמך העדויות הללו אי אפשר לראות את השיקים החריגים כאילו נחתמו כנדרש על ידי שני מורשי חתימה בחברה. גם נראה לי שהבנק אינו יכול להיבנות מטענת מניעות. מעבר לכך שהלך הרוח בפסיקה כיום, אינו מצדד בהחלת הדוקטרינה של מניעות במקרים מסוג זה - כל השיקים החריגים (להוציא אחד שזמן פרעונו ב-28.12.2004) הם שיקים שנמשכו על חשבון החברה במהלך שנת 2005, שבסופה חדלה החברה לפעול, ויחסית לכמות השיקים שנמשכו על חשבון החברה, כמותם בכל זאת צנועה. לא ניתן אפוא לקבוע שמצד החברה נוצר מצג שיש בו כדי "לשחרר" את הבנק מהחובה להקפיד על נוכחותן של 2 חתימות דווקא. אני אף סבורה שמצבה של החברה בחודשים האחרונים, חייב את הבנק לנקוט במשנה זהירות בעניין זה, לא כל שכן שכך הוא כשהלקוח עומד על סף הגבלת חשבונו, כפי שהיה במקרה זה.
5. ואולם, התובע דורש פיצוי על נזקיו; נזק צריך להוכיח, והנטל להוכיחו רובץ עליו. אמצעי ההוכחה שבהם נקט התובע הם - עדותו שלו וכרטסת הנהלת החשבונות של החברה, וביחס לממצאים העולים מהכרטסת טוען הוא כך: באותם מקרים שבהם לאחר פירעון השיקים החריגים, נותרה יתרת חוב לזכות החברה, היינו מקבל השיקים נותר חייב לחברה כספים "
אין מחלוקת כי שולם לו ביתר, מעבר לחשבוניות אותן סיפק לחברה, ולפיכך מגיעים סכומים אלה במלואם לתובע", ואילו באותם מקרים שבהם מקבל השיקים החריגים עומד ביתרת זכות כלפי החברה, היינו החברה נותרה חייבת לו כספים - הרי אז, אין ללמוד מכך דבר, לבטח לא על ההפך, משום שיתרת הזכות "
נוצרה מהפקת חשבוניות אשר לא אושרו לתשלום על ידי החברה/התובע לפיכך אין ביתרה זו לשלול את זכותו, עפ"י הדין המהותי, בסכומים ששולמו שלא כדין ע"י הבנק" (סעיף 15 לסיכומי התובע). לכן משהעיד התובע שהתשלום לא הגיע למקבל בזמן שבוצע, או בכלל, הוא יצא ידי חובתו, והנטל עובר לבנק להוכיח את ההפך.
אומר כבר עתה, החלק השני של "המשוואה" כפי שהוא מוצג אינו נראה לי. ואשר לחלקה הראשון, שעניינו יתרות החובה שלפי הכרטסת עומדות לזכות החברה - מדובר לטענת התובע ביתרות חובה בסכום של 170,944 ש"ח, וכפי שנראה להלן, הסכום הזה אינו משקף את שטוען לו התובע.
6. קודם כל צריך לציין. אין טענה שכרטסת הנהלת החשבונות של החברה (נספח ג' לתצהיר התובע) משקפת התחשבנות ביחס לאנשים או גופים שקבלו מהחברה סכומים שלא לצורכי פעילותה העסקית, להוציא 2 שיקים שרשומים בחשבונו של שפירא האחד כהלוואה בסכום של 12,000 ש"ח והשני כ"משיכת בעלים" בסכום של 5,000 ש"ח.
ואגב, גם הטענה שהעלה התובע בכתב התביעה ואף בתצהירו לפיה קיימים גם שיקים מזוייפים - התבררה כטענה שאין בה ממש. התובע חזר בו ממנה למעשה בחקירה נגדית בהשיבו על שאלה בעניין זה כך: "
בדקתי, יש לי שתיים, שלוש שאני חושד בהם וזה סכומים קטנים ולא כדאי להתעסק בהם" (פרוטוקול מ-19.9.2007, עמ' 17). ואכן, בסיכומיו אין הוא חוזר עוד לטענת הזיוף.
המסקנה המתבקשת אם כן היא שטענת הבנק כי השיקים החריגים נמסרו למטרות החברה ובקשר עם עסקיה - מוכחת לכאורה מתוך הכרטסת.
שנית, ביחס לספק בשם "עידן מערכות" נאמר בתצהיר ובסיכומים, ששולם לו שיק חריג בסכום של 13,101 ש"ח לפירעון ב-7.10.05, למרות ש"
ספק זה נמצא ביתרת חובה בסך 86,562 ש"ח. הכרטסת מסומנת ג' יב'", ואין ספק שבסכום הכולל של יתרות החובה שבו נקב התובע - 170,944 ש"ח - כלול גם הסכום של 86,562 ש"ח, שהוא לכאורה יתרת חובו של ספק זה לחברה.
עיינתי בכרטסת, וזו מכסה ביחס ל"עידן מתכות" רק את שנת 2004 - השיק הנזכר אינו מופיע בה - ואומנם בשורת הסיכום - לצד המלה: "
חובה" רשום סכום של 86,562.80 ש"ח, אך לצדו רשומה "
זכות" בסכום של 154,913.11 ש"ח, וההפרש הוא לזכות עידן מתכות ולא לחובתה ומסתכם ב- 68,350.31 ש"ח. יוצא אפוא שיתרות החובה של מקבלי שיקים חריגים צריכות לעמוד על כ-84,381 ש"ח, ולא כנטען על סך של 170,944 ש"ח.
7. זאת ועוד, כבר מהפירוט ביחס ל"עידן מתכות" ברור למדי שהתרומה של השיקים החריגים לסכום יתרות החובה, פחותה מהסכום המצטבר של שיקים חריגים שאותם חייבים קיבלו.
כך למשל, "מוסך יורי" נותר חייב לחברה לפי הכרטסת סכום של 1,781 ש"ח, אך הוא קיבל שיקים חריגים בסכום נמוך מזה - 1,317 ש"ח, ושפירא, שאצלו רשומים 3 שיקים חריגים בסכום כולל של 20,514 ש"ח - נותר חייב לחברה לפי הכרטסת 32,020 ש"ח.