רקע
1. בשנת 1997 הגישו התובעים, טליאס סולטנה ועזבון המנוח בן ציון טליאס, כתב תביעה נגד Vנתבעים: 7 עד 7 בע"מ שירותי רפואה ליליים (להלן- 7 עד 7), ד"ר מיכאל קוזל (להלן- ד"ר קוזל) ויהודית פיכמן ושני נתבעים נוספים. הנתבע ד"ר קוזל, שלח הודעת צד שלישי נגד שילוח הראל חברה לביטוח בע"מ, 7 עד 7 ויהודית פיכמן. התביעה המקורית הוגשה לבית המשפט המחוזי על סכום של כ- 4 מיליון ש"ח, אולם לאחר תיקונה הועברה להמשך דיון בפני בית משפט זה.
צד שלישי נוסף, לאה ספיר, נמחקה במהלך ההליך.
2. הרקע לתובענה הינו אירוע שהתרחש ביום 6.8.96 אשר במהלכו נפטר אביהם של משפחת התובעים, בן ציון טליאס (להלן- המנוח). לטענת משפחתו, אחראיים הנתבעים ברשלנות למותו.
3. ניתנו מספר פסקי דין חלקיים וביניהם ביום 26.1.05 פסק דין חלקי נגד הנתבעת 7 עד 7 והנתבעת יהודית פיכמן בגין אי התייצבות. כמו כן, ניתנו פסקי דין חלקי (מותנה) לטובת הנתבע 2, ד"ר קוזל, בהתאם להודעת צד שלישי שהוגשה על ידו נגד צדדים אלה.
4. ביום 4.9.01, קבע המותב הקודם שדן בתיק (כב' השופטת ב' בר-זיו) כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית. הטיפול בהליך הועבר לדיון בפניי ביולי 2004 כאשר רק חלק מתצהירי העדות והראיות האחרות הוגשו קודם לכן. אציין כבר כעת כי לתקופה הארוכה שבין הגשת התביעה לבין סיום הדיון בה היתה השפעה הרסנית על האפשרות לברר את המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים.
גירסאות הצדדים
5. מטעם התובעים הוגש תצהיר עדות ראשית במרץ 2002 (כמעט 6 שנים לאחר המקרה) על ידי גב' סולטאנה טליאס, אלמנתו של המנוח. על פי התצהיר, קודם לפטירתו עבד המנוח כשומר בבית ספר והיה גמלאי של דגון בתי ממגורות בע"מ. הכנסתו הכוללת עמדה על סך של 5,630 ש"ח. ביום 21.5.92, חתם המנוח על הסכם עם 7 עד 7 לאספקת שירותים רפואיים ליליים לו ולמצהירה ובכלל זה קבלת שירותי אמבולנס תמורת תשלום דמי מנוי. במסגרת השירותים הרפואיים הובטח כי שירות האמבולנס מסוגל להגיע לבתי המנויים תוך דקות ספורות לאחר קריאה.
6. המצהירה תיארה את האירוע שהסתיים במות בעלה כדלקמן:
"ביום 6.8.96 קרוב לשעה 20:30 חש בעלי המנוח ברע והתלונן על כאבים, במיוחד בכתף שמאל. מיד התקשרתי למוקד הנתבעת 1 [7 עד 7] והזמנתי רופא בדחיפות לאחר שתיארתי בטלפון את תלונות בעלי, ובמיוחד את כאביו בכתף שמאל. לאחר 30 דקות לערך משטרם הגיע רופא לדירתנו, התקשר בני חיים בשנית למוקד... רק בשעה 21:25 לערך הגיע הנתבע 2 [ד"ר קוזל]... בהגיע הרופא לדירתנו, היה בעלי בהכרה מלאה, ישב בסלון וסיפר לרופא כי הוא מתקשה לנשום וכי הוא חש בכאבים בגופו במיוחד בכתף שמאל. ד"ר קוזל החל לבדוק את בעלי, ושאל את בעלי לעניין כאביו בעת הנשימה, ובעלי השיב כי גם בנשימות קלות- לא רק בעת נשימה עמוקה- הוא חש כאבים. ד"ר קוזל בדק את בעלי באמצעות סטטוסקופ והסביר לו כי הוא מתכוון להזריק לו זריקה נגד כאבים."
7. המצהירה טענה שנבהלה מהודעת הרופא וביקשה מהרופא כי קודם לזריקה יבדוק אם אין בזריקה כדי להזיק לבעלה כיוון שהוא נוטל כדורים נגד עצבים ונגד סכרת קלה. ד"ר קוזל ביקש להראות לו את התרופות ולאחר שבחן אותן, קבע שיש להזריק את הזריקה וכך עשה. מייד לאחר מכן, עזב קוזל את הדירה.
"תוך דקות ספורות מאת עזיבת ד"ר קוזל את דירתנו, ביקש בעלי לעזור לו ולעבור לחדר השינה. כך עשינו ולפתע בעודני בחדר השינה איבד בעלי הכרתו. בני התקשר למוקד הנתבעת 1, סיפר על האירוע וביקש להזמין בדחיפות רופא. ואכן נשלח הנתבע 2 לדירתנו, עם בואו החל להנשים את בעלי המנוח." נטען כי ד"ר קוזל ניסה להתקשר ללא הצלחה למוקד להזמין אמבולנס וביקש מבנם של בני הזוג להמשיך לנסות להשיג את המוקד. כעבור רגעים ארוכים הצליח הבן להתקשר, אולם מזכירת המוקד של 7 עד 7 סירבה לשלוח אמבולנס ואז התקשר הבן למגן דוד אדום והזמין ניידת טיפול נמרץ. בערך בשעה 21:25 החל המנוח להכחיל ולהזיל ריר כאשר ד"ר קוזל המשיך בנסיונות ההחייאה. בשעה 22:00 לערך הופיע צוות מד"א והחל בהנשמת המנוח. ד"ר קוזל הזדהה בפניהם, עזב את הדירה ולא נשאר במהלך הטיפול. הניסיונות של צוות מד"א להחיות את המנוח לא הצליחו והם קבעו את פטירתו.
8. תצהיר נוסף ניתן על ידי הבן, חיים טליאס, גם הוא ממרץ 2002. התצהיר חזר על האירועים שתוארו על ידי האם. באשר לנושא של הזמנת האמבולנס הוסיף הבן כי לאחר שהרופא לא הצליח ליצור קשר עם המוקד של 7 עד 7, הוא הצליח לעשות כן לאחר נסיונות רבים וביקש מהמרכזנית לשלוח בדחיפות לדירה אמבולנס לפי דרישת ד"ר קוזל שעסק בהנשמת המנוח, ברם המזכירה ענתה כי אין זה מתפקידם לשלוח אמבולנס וכי שירות זה אינו נכלל בשירותים שהם מעניקים. יצויין כי לא צויין דבר לגבי פרטי טיפול נוספים או איסוף שאריות מהציוד הרפואי.
9. בתצהיר ראשון מיום 3.11.02 (כמו יתר הראיות, כ- 6 שנים לאחר האירועים) מסר ד"ר קוזל כי סיים את לימודי הרפואה באונברסיטת קרקנדה ב- 1989. לאחר מכן עבד בבית חולים עירוני בעיר קרקנדה בברית המועצות, שם עבר הסמכה כרופא פנימאי בין השנים 1989 ועד ל- 1994. לאחר עלייתו ארצה ביולי 1995 הוא עבר את בחינת ההסמכה של משרד הבריאות. מספטמבר 1995 ועד יולי 1996 התנדב בחדר מיון בבית חולים רמב"ם שם התנסה, בין היתר, בביצוע החייאה. במקביל, החל מדצמבר 1995 עבד אצל 7 עד 7. בעת מתן התצהיר שימש כרופא במשטרת ישראל.
10. עם קבלתו לעבודה אצל 7 עד 7 הוסבר לו שהיא עוסקת במתן שירותים רפואיים למנויים וכי במסגרת תפקידו יידרש להגיע לביקורי בית הכוללים בדיקה בסיסית ומתן טיפול ראשוני של עד ל- 24 שעות. במידה והמצב דורש פינוי לבית חולים, פינוי לא דחוף יבוצע על ידי אמבולנס של החברה ופינוי דחוף - על ידי מד"א.
11. ד"ר קוזל קיבל מ-7 עד 7 תיק רופא עם ציוד בסיסי, ללא מכשיר א.ק.ג.. לדבריו, כאשר נתקבלה קריאה ממנוי המתלונן על סימפטומים המעלים חשש לאירוע קרדיולוגי, או כאשר היה ידוע שמדובר במנוי בעל "הסטוריה" הופנה אליו אחד הצוותים שהיה מצוייד בא.ק.ג. הוא ציין שביום האירוע לא היה ברשותו מכשיר א.ק.ג.:
"ביום 6.8.96 בהיותי במשמרת לילה שהחלה בשעה 19:00 ביצעתי ביקורי חולים על פי רשימה שקבלתי. לאחר שסיימתי הודעתי למוקד וקבלתי הודעה כי עלי להגיע לכתובת המנוח. המוקדנית מסרה לי כי סיבת הקריאה שהמנוי חש ברע. אציין כי היתה זו עוד קריאה שגרתית שעל פניה לא גילתה כל דחיפות ולא נלוו לה פרטים נוספים מיוחדים - אם היתה לי קריאה דחופה הייתי נענה אליה קודם... כאשר נכנסתי לדירה בשעה 21:25 לערך ניגשתי אל המנוח אשר ישב בסלון וצפה בטלויזיה. הוא היה במצב כללי יציב, סיפר שיש לו מהבוקר כאבים בכל הגוף, בעיקר גב תפוס שהחמיר לאחרונה, כאבים במפרקים, כאבים בנשימה בתנועה ובשינוי תנוחה וכן שיעול. לדבריו הוא ישב בקרבת מאוורר שעות מרובות וייתכן שהתקרר כתוצאה מכך. אכן היתה זו אנמנזה סבירה".
12. קוזל ציין שבבדיקה נמצא המנוח במצב כללי יציב ללא סימני מצוקה נשימתית, ללא חיוורון חום או הזעה, לחץ דם ודופק תקינים, כניסת אויר לריאות תקינה ללא חרחורים וללא צפצופים, קולות לב סדירים ללא אושה. בבדיקה לא נמצא כל ממצא למעט רגישות במישוש שרירי גופו: בגב ידיים שרירי החזה ובין צלעות. ד"ר קוזל ציין ששאל את המנוח אם יש לו הסטוריה של בעיות לב, מחלת ריאות, כליות וכולי והוא השיב שמלבד סכרת קלה וכאבי גב אינו סובל ממחלה אחרת. ד"ר קוזל ציין שלמרות שהתמונה היתה של התקררות שרירים מאחר והמנוח התלונן, בין היתר, על כאבים בחזה הוא ביקש ממנו לנשום עמוק
"ושאלתי אותו אם הכאבים מתגברים עם נשימה עמוקה והוא ענה שכן." ד"ר קוזל ביקש ממנו להרים ידיים ושאל אותו אם הכאב מתגבר והמנוח השיב בחיוב.
"משכך, הסקתי שמדובר בהתקררות שרירים - חשיפה למאוורר או מזגן.... לא היתה שום אינדיקציה של בעית לב או ריאות. מאחר והמנוח סבל מכאבים החלטתי לתת לו משכך כאבים. לשם כך בררתי עם המנוח את ההסטוריה הרפואית הרלוונטית שלו. שאלתי את המנוח אם הוא לוקח תרופות באופן קבוע והאם יש לו רגישות יתר לתרופות. הוא ענה שהוא לוקח כדורים לסכרת ולא ידוע לו על רגישות יתר לתרופות." לאור כך החליט ד"ר קוזל להזריק חומר משכך כאבים ומרפה שרירים מסוג וולטרן,
"שכן אין לו תופעות לוואי חמורות ואין לו תגובה נגד למחלות רקע." ד"ר קוזל טען שהוא הסביר למנוח את הטיפול וכאשר אשתו שאלה אם העובדה שהמנוח נוטל כדורים נגד סכרת לא יכולה להשפיע הוא השיב בשלילה.
"לאחר מכן לקחתי מתיקי הרפואי מזרק ואמפולה ונתתי לו זריקה של 75 מ"מ וולטרן בשריר הישבן.".
13. לדברי ד"ר קוזל ארך כל התהליך כ- 15 דקות. לאחר הזריקה הוא המתין כרבע שעה נוספת ושוחח על הא ודא עם המשפחה. כאשר נכח שאין תגובה חריגה וכי חל שיפור במצב המנוח, הוא עזב כאשר השאיר אצלו שני כדורי אופטלגין. הוא המליץ למנוח לגשת למחרת לרופא. מתוך מחשבה שניה הוא הזמין מהמוקד מכשיר א.ק.ג. כדי להיות בטוח ב- 100% והוא נשאר ליד הרכב בהמתנה לא.ק.ג.. לאחר 3 דקות קיבל הודעה מהמוקדנית שהמנוח התעלף. לדבריו, הוא אמר לה מיד שתזמין אמבולנס מד"א ושהוא חוזר לבית הוא מצא את המנוח מחוסר הכרה על המיטה ללא דופק וללא נשימה. הוא החל לבצע פעולות החייאה. לטענתו, למנוח היו הפרשות מהפה וכן היה רטוב מזיעה ולכן כדי לסלק את ההפרשות ולהחזיק את הלסת התחתונה ולפתוח את דרכי הנשימה הוא השתמש בבד. הוא דחה את הטענה כאילו הנשים את המנוח דרך בד הפיג'מה. לאחר מכן הגיע רופא וצוות מד"א וד"ר קוזל חזר למוקד החברה ודיווח בטלפון על האירוע למנהלת החברה. לטענתו, פעל באופן סביר ואין קשר בין מותו של המנוח לבין הטיפול.
14. תצהיר עדות ניתן על ידי ד"ר ויקטור ים, ששימש כרופא מד"א בניידת טיפול נמרץ. הוא תיאר שבמועד האירוע בשעה 22:05 (בהתאם לדו"ח מד"א) הגיע הצוות לבית המנוח טליאס.
"הוכנסנו לחדר פנימי קטן, שם היה ד"ר קוזל עוסק בפעילות החייאה, הנשמה מפה לפה וכן עיסוי לב. פרשנו את הציוד. ד"ר קוזל המשיך בפעולות ההחייאה. ביקשתי ממנו להפסיק את פעולות ההחייאה והוא הפסיק. חיברנו מוניטור וראינו שהלב לא פועל. בדקנו אישונים, הם היו מורחבים וקבעתי מוות. תוך כדי חיבור המוניטור שוחחתי עם ד"ר קוזל וקבלתי אינפומרציה על החולה. לאחר קביעת המוות שוחחתי עם ד"ר קוזל בפרוזדור. אני נכנסתי לחדר האוכל עם המשפחה ואמרתי שהמנוח נפטר ובאותו מעמד מלאתי דו"ח נט"ן והודעת פטירה." ד"ר ים ציין במפורש שהטענה של המשפחה של עזיבת ד"ר קוזל אינה נכונה וכי הוא עזב רק לאחר קביעת המוות. צויין בנוסף בתצהיר כי
"ד"ר קוזל לא היה בפניקה ופעל בצורה מסודרת."
15. הבן חיים טליאס נתן תצהיר נוסף ביום 13.12.02 בעקבות המצגים בתצהירו של ד"ר קוזל ולאור האמור בחוות הדעת של ד"ר מאיר לגבי החומר שהזריק ד"ר קוזל למנוח (ראו להלן). הוא טען כי בתום האירוע מצא שני חפצים בעלי משמעות בסלון:
"בערב האירוע ו/או למחרת, נמצאה מעטפת זריקה ובקבוק אופטלגין בחדר הסלון של בית הורי במקום שבו הזריק ד"ר קוזל למנוח - על פי הסברו - 'זריקה נגד כאבים'. על הבקבוק הנ"ל רשום באנגלית 'אופטלגין' ...". הבן טען כי האמפולה והמעטפה של הזריקה נמצאות בידיו וכי יגישן כראיה בעת הדיון. הוא הבהיר כי האמור בתצהירו היווה את המקור לאינפורמציה שנמסרה לד"ר גולדהמר לצורך כתיבת חוות דעתו.