מבוא
1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו, על פי הנטען, לתובע, בן נעים שמעון, (להלן: "התובע"), יליד 1955, כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה לו ביום 13/6/91, במהלך עבודתו אצל הנתבעת מס' 1, רותם דשנים בע"מ, (להלן: "הנתבעת").
הנתבעת מס' 2, מגדל חברה לביטוח בע"מ, (להלן: "מגדל"), ביטחה את אחריותה של הנתבעת, בפוליסה לביטוח אחריות מעבידים.
2. בפתח ישיבת ההוכחות, הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסכמה דיונית על פיה ינתן, פסק דין, על סמך תצהירי העדות הראשית, מסמכים נוספים אשר הוגשו בהסכמה וסיכומים בכתב, וזאת ללא צורך בחקירת התובע או מי מהעדים.
נסיבות אירוע התאונה ושאלת האחריות
3. התובע, הועסק במועדים הרלבנטיים לאירוע התאונה, כחשמלאי בכיר. במהלך טיפול בתקלה שהתגלתה במערכת המתח הגבוה, התבקש התובע, לבצע בדיקה בכבל הפגום וזאת לאחר שנאמר לו, על ידי הממונה עליו, איליה שמיס, (להלן: "איליה"), כי המקור התקלה, אותר ובודד וכי זרם החשמל, נותק. בעת ביצוע הבדיקה, אירע פיצוץ בכבל ופרצה ממנו אש אשר כתוצאה ממנה, נכווה התובע בפניו ובידו.
4. הנתבעות, אינן חולקות למעשה, בסיכומיהן, על אחריותה של הנתבעת, כמעסיקתו של התובע, לאירוע התאונה וכל שנטען הוא כי בנסיבות העניין, יש להטיל על התובע, אשם תורם.
5. לאחר שעיינתי, בתצהירי התובע והעדים מטעם הנתבעות וכן בדו"ח בדיקת התאונה וסיכום ישיבה בנושא תאונת חשמל, (נספחים א2 ו-א3 לסיכומי התובע), לא ראיתי, טענה כלשהי, לרבות לא בתצהירו של איליה, כי התובע, פעל שלא כשורה או שלא על פי ההנחיות וההוראות שניתנו לו.
גם בדו"ח וועדת הבדיקה, אין כל קביעה, המייחסת לתובע, חוסר זהירות או הפרת הוראה כלשהי ואף נקבע כי איליה, הפעיל שיקול דעת מוטעה בכך שלא הזעיק את התובע, שהיה בעל ניסיון בעבודה במתח גבוה, כבר בשלבים הראשונים של הטיפול בתקלה. לפיכך, משלא הוכח כי התובע, סטה משיטת העבודה, בה הונחה לפעול, אין מקום לחייבו בתרומת רשלנות.
מהות הפגיעה והנכות
6. התובע, נכווה, כאמור, בפניו ובידו הימנית ופונה, לאחר קבלת טיפול ראשוני בשטח, לחדר המיון בבית חולים סורוקה, שם טופל ושוחרר לביתו, עוד באותו יום.
7. תחילה, הוגשה התביעה, לבית המשפט המחוזי כאשר לכתב התביעה, צורף אישור רפואי, שאינו בגדר חוות דעת של מומחה. בהמשך, הוגשה מטעם התובע, חוות דעתה של ד"ר זבולוצקי נדיה, מומחית בתחום רפואת עור, על פיה, לתובע נגרמה כוויה הגורמת לתגובת יתר של אדמומיות ולהיווצרות כוויות שחורות עם החשיפה לשמש וכתוצאה מאותה כוויה, מתקשה התובע, לבצע פעילויות יומיומיות הכרוכות בחשיפה לשמש ונזקק למשחות לריכוך העור ולמקדמי הגנה גבוהים, מפני חשיפה לשמש. יצויין כי ד"ר זבולוצקי, אינה קובעת, בחוות דעתה, נכות צמיתה, כלשהי.
8. מטעם הנתבעות, הוגשה חוות דעתו של פרופ' מלר אשר מצא את פניו של התובע, בעלות הופעה טבעית לחלוטין. פרופ' מלר מציין כי על פניו של התובע, נותרו סימני אקנה וכי הטיפול בתופעה זו, תועד בתיקו הרפואי של התובע. מאידך, מציין פרופ' מלר כי אין כל תיעוד רפואי, בדבר המשך טיפול בכוויות, מעבר לטיפול הראשוני שלאחר התאונה וכי מדובר היה, בכוויה שטחית שלא הותירה כל סימן או נזק לעור פניו של התובע. לפיכך קבע פרופ' מלר כי לתובע, אין כל מגבלה, לרבות לא מגבלה, בחשיפה לשמש או בביצוע פעילות גופנית ולא נותרה כל נכות, בגין התאונה.
9. אין בידי לקבל את טענת התובע כי התמונות שצורפו לתצהירו, בהן נראות פניו כשעליהן, סימנים ברורים של קילוף עור וגלדים של כוויה, צולמו, כנטען בסיכומים, למעלה מעשר שנים לאחר התאונה ויש בהן כדי להצביע, על חומרת פגיעתו של התובע. ראשית, יש לאמר כי על התמונות, עצמן, לא מצויין, תאריך צילומן והתובע, אף לא פירט בתצהירו, מתי צולמו התמונות. ברי כי אם זה היה מצב פניו של התובע, במועד בו נבדק על ידי המומחית מטעמו, חזקה על המומחית שהיתה קובעת נכות בגין הפגיעה האסטטית וכזכור אף המומחית מטעם התובע, לא קבעה כל נכות צמיתה. זאת ועוד, בתמונות, נראים סימני כוויה טריים, לרבות על זרועו, אפו ואוזניו של התובע, לגביהם, אין כל איזכור, בחוות דעתה של ד"ר זבלוצקי, אין זאת אלא שמדובר בתמונות שצולמו, סמוך לאחר התאונה.
עוד יש לציין כי בחנתי את מראה פניו של התובע ועל אף שהתובע התקרב והצביע על אזורי הפגיעה בפניו, לא הבחנתי בצלקות או בשינוי גוון, נראים לעין, כפי שנרשם בעמ' 2 לפרוטוקול ישיבת 16/11/04:
"לאחר שהתובע הצביע על פניו ואף התקרב על מנת להראות לבית המשפט את הצלקות, לא נראות לעין צלקות בולטות או שינוי גוון בולט"
לפיכך, ראיתי להעדיף את חוות דעתו של פרופ' מלר ולקבוע כי לא נותרה לתובע, כל נכות או מגבלה בגין הכוויה בפניו.
10. התובע טוען לנכות נפשית ומסתמך, בעניין זה, על חוות דעתו של ד"ר משה זוהר, מיום 3/7/00 על פיה, התובע, סובל מתגובה נפשית פוסט טראומטית ונכותו הצמיתה, הינה בשיעור של 20%.
מטעם הנתבעות, הוגשה חוות דעתה של ד"ר ציפורה דולב אשר קבעה כי לתובע, לא נותרה כל נכות נפשית.