1. התובע (
להלן: "הבנק") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך 56,863 ש"ח שהצטבר בחשבונה של הנתבעת 1 (
להלן: "החברה"). התביעה הוגשה גם נגד הנתבע 2 (
להלן: "הנתבע"), בעל מניות בחברה, מכח כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום עליו חתם הנתבע ביום 15.1.2003. שותפו של הנתבע, ברק מאיר (
להלן: "ברק") שחתם גם הוא על כתב הערבות, נמצא בהליכי פשט"ר ולכן לא נתבע.
2. החברה לא התגוננה וניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה.
3. הנתבע ביקש רשות להתגונן וטען כי הוסכם באופן "ג'נטלמני" בינו לבין מנהל הבנק כי ערבותו תוגבל למחצית מהאשראי שיינתן לחברה עד לגבול של 60,000 ש"ח. לראייה מפנה הנתבע להודעה לערב מיום 25.12.2002 בה נרשם כי ערבותו לא תעלה על 60% מגובה האשראי. הנתבע טען כי בנסיבות אלה ועל יסוד ההסכם הג'נטלמני, אין לחייבו בסכום העולה על 27,500 ש"ח, משום שחובה של החברה בעת הגשת התביעה היה כ- 55,000 ש"ח. לחלופין, ועל יסוד כתב הערבות מיום 25.12.2002, יש לחייבו בסכום של 33,000 ש"ח המהווה 60% מחובה של החברה בעת שהנתבע הציע לבנק לשלם את חלקו בערבות, ולחלופי חלופין יש לחייבו בסכום של 34,118 ש"ח, המהווה 60% מסכום התביעה.
הנתבע הוסיף וטען כי אין לחייבו בריבית העולה על זו שקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה.
4. במהלך הדיון בבקשת הרשות להגן, הושגה הסכמה לפיה יינתן נגד הנתבע פסק דין ביחס לסכום של 27,500 ש"ח, ואילו לגבי יתרת סכום התביעה תינתן לנתבע רשות להתגונן.
5. נותר איפוא להכריע ביתרת סכום התביעה, קרי, סך של 29,363 ש"ח.
6. מטעם הבנק הוגש תצהיר עדות ראשית של מנהל הסניף, מר מאיר כפיר (
להלן: "מנהל הסניף"). מנהל הסניף טוען כי בחודש דצמבר 2002 החברה ביקשה מהבנק הקצאת אשראי בסך של 30,000 ש"ח. הבנק הסכים לכך וכבטוחה לפרעון האשראי הוחתמו ביום 25.12.2002 מנהלי החברה, הם הנתבע וברק, על ערבות מוגבלת בסכום של 39,000 ש"ח (ראה נספחים ז' וח' לתצהירו).
כשלושה שבועות לאחר מכן ביקשה החברה להגדיל את מסגרת האשראי לסך של 60,000 ש"ח. הפעם התנה מנהל הסניף את מתן מסגרת האשראי בחתימת מנהלי החברה על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום, וכך אכן היה: ביום 15.1.2003 חתמו הנתבע וברק על כתב ערבות בלתי מוגבלת בסכום (נספח ב' לתצהירו של מנהל הסניף).
לדברי מנהל הסניף, לא היו כל הסכמות ג'נטלמניות או הבטחות בעל פה בענין זה.
7. אין חולק כי בעת שהנתבע וברק חתמו על כתב הערבות המוגבל בסכום, ביום 25.12.2002, אימתה פקידת הבנק את חתימתם כנדרש לפי נוהלי הבנק. אין גם חולק כי מסיבה שלא נתחוורה, חתימתם של הנתבע וברק על גבי כתב הערבות נשוא התביעה, שנעשתה ביום 15.1.2003, לא אומתה על ידי פקידת הבנק, וכי מדובר בטעות של הבנק (ראה הודאתו של מנהל הסניף בע' 8 לפרוטוקול). יחד עם זאת, גם הנתבע וגם ברק אינם כופרים בחתימתם על גבי כתב הערבות נשוא התביעה, אך הנתבע טוען כי לא הוסבר לו על מה הוא חותם והוא לא טרח לקרוא את המסמך בטרם חתם עליו.
8. טופס אימות חתימות ערבים נועד לשתי מטרות עיקריות, כעולה מנוסח האישור עליו נדרש לחתום פקיד הבנק: המטרה האחת היא למנוע טענה של זיוף חתימה. המטרה השניה היא לוודא שהערבים קראו בעיון את כתב הערבות והבינו את תוכנו ומשמעותו. במקרה דנן, משלא כפר הנתבע בחתימתו על כתב הערבות, מתייתר הצורך להוכיח את מקוריות חתימתו. יחד עם זאת, אין כל ראייה לכך שהמטרה השניה הושגה, קרי, שפקיד הבנק אכן וידא שהערבים יודעים על מה הם חותמים וכי הבינו את תוכנו ומשמעותו של כתב הערבות.
9. הנתבע טוען בסיכומיו כי מחדל זה של הבנק עומד בניגוד לחובה המוטלת על פקיד הבנק להסביר לערב את טיבה של התחייבותו ויש בו כדי לאמת את טענתו של הנתבע לפיה כלל לא עיין בכתב הערבות בטרם חתם עליו, מתוך סברה מוטעית כי גם הפעם ערבותו מוגבלת בסכום.
כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992 מטילים על הבנק חובת גילוי בכתב כלפי לקוחות וכלפי ערבים. החובה כלפי ערב היא לערוך את הסכם הערבות בכתב וליתן לו "
אפשרות לעיין בהסכם לפני חתימתו" (ראה ס' 3 לכללים). לא מוטלת על הבנק חובה סטטוטורית להוסיף הסבר בעל פה על מה שכתוב ממילא בכתב הערבות. על כן, אי מתן הסבר בעל פה לערב אינו מביא בהכרח לבטלותה של הערבות. הכל תלוי במכלול נסיבות הענין, ובעיקר, בשאלה האם הבנק הטעה את הערב לגבי טיבה של ערבותו. הטעייה כזו יכולה להיות הן במעשה והן במחדל (ראה ס' 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981 הקובע כי "לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח ..."), באשר ישנן נסיבות בהן הצורך בהסבר של פקיד הבנק זועק לשמיים (לשם המחשה, כאשר הבנק מחתים על כתב ערבות אדם עיוור או אדם שאינו יודע קרוא וכתוב או אדם שמראיתו מעידה על כך שאינו יודע על מה הוא חותם). המקרה דנן הוא שונה בתכלית. הנתבע הוא איש עסקים שבא לחתום על ערבות לטובת ניהול עסקיה של חברה אשר בבעלותו. אין המדובר בערב תמים ונבער שאינו מצוי בהלכות העולם ואין לו כל אינטרס בגוף שלטובתו ערב. זוהי ערבות של בעל שליטה, שיש לו אינטרס חומרי מהמעלה הראשונה בחברה הנערבת. ערב כזה אינו זקוק להסבר בעל פה כדי להבין את טיבה של הערבות.
לכך יש להוסיף כי ביום 15.1.2003 הנתבע קיבל טופס הודעה לערב (נספח י"ג לתצהירו של מנהל הסניף) ובו נאמר מפורשות כי הערבות עליה חתם היא ערבות מתמדת ובלתי מוגבלת בסכום.
10. אכן, אסור לבנק להטעות באופן כלשהו גם ערב בר דעת מסוגו של הנתבע, אך השאלה היא האם במקרה דנן הבנק אכן הטעה את הנתבע, מעבר לעובדה שלא נמסר לו הסבר בעל פה לגבי טיבה של הערבות. זוהי שאלה עובדתית, שהתשובה עליה היא שלילית. אין בפניי כל ראייה, ולמעשה אין גם כל טענה, כאילו נאמר לנתבע על ידי מי מנציגי הבנק כי ערבותו מיום 15.1.2003 תהא מוגבלת, כמו הערבות עליה חתם ביום 25.12.2003.
11. אני מוכן להניח כי הנתבע סבר בתום לב כי ערבותו הנוכחית כמוה כערבותו הקודמת, קרי, היא מוגבלת בסכום. אני מוכן אפילו להניח לטובתו כי לו ידע את העובדות כהווייתן, לא היה מסכים לחתום על הערבות (הנחה המוטלת בספק בפני עצמה, לנוכח האינטרס האישי שהיה לנתבע בקבלת האשראי הנוסף, בהיותו בעל מניות בחברה). יחד עם זאת, מדובר עדיין בטעות עצמית של הנתבע, ולא במעשה הטעייה כלשהו מצידו של הבנק. בנסיבות אלה, חלה הוראת ס' 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובעת:
"
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה."
במקרה דנן לא היתה כל סיבה אשר בגינה יניח הבנק שהנתבע, אדם משכיל ואחד מבעלי החברה, יסבור משום מה כי ערבות עליה נכתב באותיות קידוש לבנה כי היא אינה מוגבלת בסכום, היא ערבות שדווקא כן מוגבלת בסכום. מסקנה זו מקבלת חיזוק מעדותו של מנהל הסניף, המהימנה עליי, כי "
עודד [הנתבע- ח.ב.] קפדן גדול ויודע על כל מסמך שהוא חותם, לא משנה אם זה בשוק ההון או ערבויות ולוקח צילומים (לא מתחייב) אבל הוא מסודר לענין, זה מה שאני יכול לומר." (ע' 9 לפרוטוקול)
12. השאלה היא האם ראוי כי בית המשפט יעשה שימוש בשיקול דעתו ויורה על ביטול החוזה, לבקשתו של הנתבע, מחמת טעותו. התשובה לכך היא שלילית. איני רואה כיצד שיקולי צדק מצדיקים מתן פטור לערב שהוא בעל ענין בחברה, מערבותו לחברה, בשל טעות עצמית שלו. בין שאר שיקולי הצדק יש להביא בחשבון את אי הצדק שייגרם לבנק, אשר על יסוד אותה ערבות בלתי מוגבלת נאות להעמיד לחברה אשראי.