1. התובעים הינם בעליה הרשומים של חנות הנמצאת בשד' הנשיא 130 בחיפה (להלן - "החנות"). הנתבעת 1 (להלן - "הנתבעת") היא חברה הרשומה כחוק בישראל והנתבעים 2-3 (להלן, גם "המנהלים"), הם בעליה ומנהליה.
2. אין חולקין כי ביום 7.11.02 נחתם הסכם שכירות בין התובעים מצד אחד, לבין הנתבעת, מצד שני. בגדרו של הסכם שכירות זה שכרה הנתבעת את החנות לתקופה שמיום 1.2.03 וכלה ב- 31.1.05. אין חולקין כי המנהלים חתמו כערבים על מילוי מלוא התחייבויותיה של הנתבעת כלפי התובעים. עורך ההסכם הוא הנתבע 4 (להלן, גם "עו"ד רובין"). בגדרו של הסכם השכירות הוסמך עו"ד רובין לבצע פעילויות שונות, בנאמנות עבור בעלי החוזה.
3. התובעים הגישו תובענה כספית בסדר דין מקוצר על סך 84,347 ש"ח. לשיטתם הפרה הנתבעת את התחייבותה הבסיסית לקבל את החזקה במושכר עד תאריך 1.2.03. עסקינן, איפוא, בהפרה יסודית. לנוכח כל זאת תבעו התובעים לפצותם בפיצוי מוסכם בהתאם להוראות החוזה, השווה לדמי שכירות דו-חודשיים בצירוף מע"מ. לשיטת התובעים הם הצליחו להשכיר את החנות לשוכר חילופי רק ביום 1.8.03. משום כך דרשו בנוסף לפצותם בדמי שכירות במשך חצי שנה, שלא זכו לקבלם, בצירוף מע"מ.
4. כל הנתבעים ביקשו וקיבלו רשות להתגונן. עו"ד רובין חזר וציין כי אין בדעתו ליטול חלק בדיונים ובדעתו לנהוג כפי שיורה לו בית המשפט בבוא השעה. הגנתם של הנתבעת ושל המנהלים ברורה ומובהקת. לטעמם, בעקבות ההסכם מיום 7.11.02 הגיעו בעלי החוזה להסכמה על שינוי תנאי השכירות. הדבר נעשה מספר ימים לפני ה- 18.12.02. כאשר הגיעו הצדדים להסכמה כאמור ניתנו הנחיות טלפוניות לעו"ד רובין לשנות את תנאי החוזה המוסכם, ונקבעה פגישה במשרדו ביום 18.12.02. אכן הפגישה האמורה התקיימה ואולם התובע 1 (להלן - "התובע") נמלך בדעתו ולא הסכים לחתום על נוסח ההסכם המתקן, אף חרף התראתו של עו"ד רובין. וכך, לשיטת הנתבעים, היו אלו התובעים שהפרו את ההסכם. משום כך, כבר ביום 19.12.02 שגרו לתובעים מכתבם בו הודיעו על ביטול חוזה השכירות. כך, לטענתם, הואיל והגם שהבשילה הסכמה לשינוי חוזה השכירות, ואף עו"ד רובין ערך חוזה שכירות מתוקן, נטען לגבי התובעים כי
"סירבתם לחתום והעמדתם תנאים נוספים. התנהגותכם מפרה חוזה ועל כן החלטנו לא לשכור את החנות וזאת מפאת שינוי דעתכם, דבר שאינו מקובל. הנכם רשאים להשכיר את החנות לכל מי שתחפצו" (נספח ג' לכתב התביעה).
5. אכן, קיימת בפניי חליפת מכתבים, אם לפני ה- 18.12.02 ובעיקר לאחר מכן, ובגין חלק מהמכתבים נטען כי אינם אוטנטיים. אין בדעתי להידרש למחלוקת זו כל עיקר. הגנתם של הנתבעים ברורה ומובהקת. לטעמם הפרו התובעים את החוזה מיום 7.11.02, בכך שסירבו לחתום על חוזה שכירות המתקן הוראותיו.
6. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות וקבעתי התיק להוכחות. בפתח ישיבת ההוכחות הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמה דיונית על פיה יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. ואולם הובהר מהו אותו "חומר שבתיק", והוא כלל את תצהיריהם של התובע ומר עופר ירון, הוא הדייר החליף של התובעים, וכן חוות דעתו של רו"ח לוגסי. ככל שעסקינן בעדויות מטעם הנתבעים, סוכם כי חומר הראיות הוא תצהירו של הנתבע 2 (להלן, גם "ורדי"), בשמם של הנתבעת והמנהלים.
7. סיכומי טענות כאמור הונחו בפניי. לאחר מכן, ולבקשת ב"כ התובעים, היתרתי הגשת מחזור שני של הודעה ותגובה. לא נעניתי לניסיונו של ב"כ התובעים מיום 7.10.07, שנעשה ללא נטילת רשות, להגיש הודעה נוספת, ולכאורה לפתוח מחזור שלישי של סיכומים. דחיתי בקשתו של ב"כ התובעים בתיק בש"א 16587/07 לעיין מחדש בהחלטתי זו. הדיון המשפטי אינו רב-שיח שאין לו סוף ואין לו קץ. הנני מתייחס במורת רוח להתנהלות זו.
8. טרם שאדרש לבחינה המשפטית של הסוגיה שבפניי ראוי להשלים מספר נתונים עובדתיים, העולים למקרא תצהיריהם של התובע ושל ורדי. התובע טוען כי לאחר חתימת ההסכם מיום 7.11.02 הוא נערך לחסל את עסקו שבחנות, לקראת הפינוי הצפוי. בחודש דצמבר 2002 פנה אליו ורדי וביקש לשנות מועד קבלת החזקה במושכר הואיל ולאשתו נמצא "גוש בבטן". התובע הסכים לכך בתנאי שסכום הפיצוי המוסכם יוגדל לכדי 7,200 דולר + מע"מ, על מנת להבטיח את מילוי הוראות החוזה בהמשך. כתוצאה מכך ביום 18.12.02 אכן התקיימה פגישה במשרדו של עו"ד רובין. עו"ד רובין ערך תרשומת בגין פגישה זו ובה הוא העלה את חילוקי הדעות וגרסאות הצדדים באשר אליהם. בסופו של דבר לא נחתם כל הסכם מתקן, וממילא נותר על עומדו ההסכם מיום 7.11.02.
התובע טוען כי הוא ניסה להתרות בנתבעים לקיים את ההסכם. הדבר לא הסתייע. כתוצאה מכך דרש את אשר דרש.
9. ורדי מציין כי לנוכח העובדה ש"התעוררה בעיה (משפחתית) אצלי" הוא הציע לדחות את תחילת חוזה השכירות ל- 1.7.03 באותם התנאים. הצעתו נדחתה. כתוצאה מכך המשיכו בעלי החוזה לנהל מגעים ומשאים עד אשר ביום 10.12.02 הושגה הסכמה, הן על דחיית מועד קבלת החזקה ליום 1.7.03, והן על שינויים נוספים. בגדרם סוכם כי הפיצוי המוסכם יעמוד על סכום של 4,000 דולר במקום שני חודשי שכירות, וכי התובע ישתתף בעלויות שונות עבור חיבור חשמל תלת-פאזי, בניית מדרגות לגלריה והשלמת הגלריה, וכי עלויות אלו יקוזזו מדמי השכירות הראשונים.
לנוכח זאת הונחה עו"ד רובין להכין מסמך מתקן, ואכן מסמך זה היה מוכן לחתימה (נספח מב(1) לתצהירו). ואולם במעמד הפגישה חזר בו התובע מן ההסכמה האמורה, חרף התראתו של עו"ד רובין על כך שהוא מסתכן בהפרת חוזה.
10. במוקד הכרעתי ניצב סעיף 14.3 לחוזה השכירות שנחתם, בגדרו הותנה כי
"כל תיקון, שינוי ו/או תוספת לחוזה זה יחייבו את הצדדים רק אם נעשו בכתב ונחתמו על ידי כל הצדדים". זאת ועוד: בגדר סעיף 13.1 לחוזה הנ"ל הותנה כי
"שום ויתור, הנחה, הימנעות מפעולה במועד, או מתן ארכה, לא ייחשבו כויתור של מי מהצדדים על איזה זכות מזכויותיו ולא ישמשו כמניעה לתביעה על ידו, אלא אם נעשה ויתור זה במפורש ובכתב".
11. לכאורה, הנתון האמור מעמיד משוכה גבוהה ביותר בפני הנתבעת והמנהלים. שהרי, לנוכח המשתמע והמתחייב מסעיף 14.3 הנ"ל, גם אם אקבל את מלוא גרסתם במלואה, הדבר לא יושיע. בעלי החוזה היתנו כי שינויים או תיקונים כאמור יהיו ברי-תוקף, בשני תנאים: ראשית, כי
"נעשו בכתב". שנית, אם
"נחתמו על ידי כל הצדדים". משמע, לא התקררה דעתם של בעלי החוזה, וככל שדרישת הכתב יכולה להתפרש אף באשר למסמך שאינו חתום, סותמת את הגולל הדרישה הנוספת לכך שהחוזה המתקן והמשנה, גם ייעשה בכתב, וגם ייחתם.
12. לתניה זו בדעתי לייחס משמעות מפליגה ונכבדה. שהרי עולה הימנה, בשם חופש הצדדים לעצב את החוזה כרצונם, אף את זכותם של בעלי החוזה לשים אזיקים המכבידים על שינוי כאמור, באופן שהוא אינו תלוי בגרסה זו או אחרת, שתתקבל או לא תתקבל על דעתו של שופט פלוני. אין צריך לומר כי הוראה זו היא הוראה הדדית. בפרשה שבפניי היא הולמת בפניהם של הנתבעת והמנהלים. בסיטואציה אחרת היא יכולה הייתה להלום בפניהם של התובעים. וכך, לדוגמה, אם הייתה נטענת הטענה כי בעקבות חתימת החוזה המקורי הגיעו הצדדים להבנה על פיה יועלו דמי השכירות, והיו אלו הנתבעת והמנהלים שהיו מסרבים לחתום על חוזה מתקן כאמור חרף גמירות הדעת שהושגה, ברי שהדין היה לחובת התובעים.
אכן, כב' הנשיא ברק ב-ע"א 719/89
מחצבות חיפה בע"מ נ' חנ-רון בע"מ, פ"ד מו(3) 305, מטעים כי
"בית המשפט אינו מתערב לשנות את חלוקת הסיכונים שהצדדים קבעו ביניהם, גם אם חישוביו של אחד הצדדים לא עלו יפה. בית המשפט מתערב - באחד הכלים המשפטיים הלגיטימיים העומדים לרשותו - כדי להחזיר את האיזון החוזי מקום שהוא התערער בשל התרחשות אירועים שמעבר לסיכונים שהצדדים נטלו על עצמם, ואשר מביאה להתמוטטות המערך החוזי" (סעיף 9). אכן, בפרשה שבפניי, כשם שבפרשה שם,
"הסיכון הכרוך בכך היה ידוע לצדדים מראש, והם החליטו ליטול אותו על עצמם בנסחם את החוזה" (סעיף 10).
13. אכן, לא נעלם ממני כי יכול שהמשוכה העומדת בפני הנתבעים אינה כה גבוהה. וכך, כב' השופט אוקון ב-ת.א. (י-ם) 1228/99
דורי בע"מ נ' מדינת ישראל קובע לגבי המכשול מכוח הוראה על פיה שינוי יכול להיעשות רק בכתב, כי
"אין מדובר במכשול בלתי עביר. אומנם, תניית הצורה הקובעת כי החוזה ישונה בכתב בלבד נתפסה, במשפט המקובל, כבלתי עבירה... זו אינה הגישה המקובלת. עם הזמן הוגמשה ההשקפה בנושא זה, וניתנה האפשרות להוכיח שינוי בעל-פה של הסכם, גם אם הותנה בו כי שינויו ייעשה בכתב בלבד. הטעם לכך הוא ששלילת יכולת החזרה של הצדדים משריון הכתב בצורה בלעדית לשינוי ההסכם עומדת בסתירה לעיקרון חופש החוזים". ואולם, מנגד, גם
"אימוץ קו מחשבה כזה 'עד הסוף' עלול גם הוא לפגוע בחופש החוזים. הוא מעקר יכולת הצדדים לקבוע את צורת ההסכם. הרצון לתת משקל של ממש לדרישת הצורה כפי שגובשה על ידי הצדדים, תוך שמירת החופש לסטות ממנה, הובילה לפתרון אמצע. הגישה לפיה נחסם כוח השינוי המאוחר של המסגרת הצורנית שהוכתבה מראש נדחתה, אך נדרשת ראיה של ממש על מנת שתוכח סטיה כזו" (סעיף 25).
14. משמע, גם אם אלך לקראת הנתבעת והמנהלים ואבחן את המסכת שבפניי, ברי שמערכת שיקוליי חייבת להיות מושפעת באורח מופלג, מדרישת הכתב באשר לשינויו של החוזה. אכן, המסכת שבפניי איננה נשפטת "על קרקע בתולה". לא כל נתון שהיה נשקל על ידי כפי שנשקל, בהעדר הוראה חוזית כאמור, יסייע להתגבר על המשוכה החוזית האמורה. שומה על הנתבעת והמנהלים להרים נטל, והוא נטל כבד, להראות קיומה של "ראיה של ממש". משמע, סתם-ראיה בוודאי לא תספיק.
15. כאשר אני כך שופט את פני הדברים ברי שכפות המאזניים ממשיכות להיות מוטות לזכות התובעים.
16. ראשית, נהיר לחלוטין כי עדות מפתח שאמורה לבוא לעזרם של הנתבעת והמנהלים, היא עדותו של עו"ד רובין. עו"ד רובין הוא נאמן הצדדים ועורך ההסכם המקורי. הוא ישב בישיבה מיום 18.12.02. הוא בוודאי יכול לזרות אור ולהעיד האם, להתרשמותו, הייתה גמירות הדעת, או שמא היו חילוקי דעות שלא הבשילו לכדי גמירות הדעת. עו"ד רובין, איפוא, אמור היה להיות מוזמן לעדות, על ידי הנתבעת והמנהלים. הם לא עשו כן והדבר פועל באופן מובהק לחובתם.