1. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, כתוצאה מהתרשלות בניתוח שבוצע על ידי הנתבע 2 (להלן: "
הנתבע") בבית החולים שבבעלות הנתבעת 1.
רקע
2. התובעת ילידת 1955, נשואה ואם לארבעה ילדים, כיום כולם בגירים.
התובעת בוגרת 8 כיתות לימוד, לדבריה, אינה יודעת קרוא וכתוב. במשך שנים ארוכות עבדה כפועלת במפעל ובעבודות ניקיון וסיעוד, כולן עבודות הדורשות מאמץ פיזי ניכר.
3. בשנת 1985, לכל המאוחר, החלה התובעת מתלוננת על כאבי גב אשר הפריעו לה בעבודתה. תלונות אלה, לרבות הקרנה של כאב לרגליים, חזרו ונשנו לאורך השנים עד לשנת 1990, אז התלוננה התובעת על החמרה במצבה, בין היתר, בשל אירוע נפילה שארע לה. בפנייתה לחדר מיון נמצאה עקמת (מסמך 23 בחוצץ 4).
התובעת טופלה בקופת חולים אך מצבה הוחמר ובחודש אוקטובר 1991 היא פנתה לחדר מיון עקב כאבים עזים ואובחנה כסובלת מפריצת דיסק (מסמך 22 בחוצץ 4).
לאחר שהרופאים התרשמו כי הטיפול התרופתי והשמרני אינו מועיל לתובעת, אשר אף התלוננה בשלב מסוים על תחושת שיתוק (מסמך 18 בחוצץ 4), היא הופנתה לאשפוז לצורך בירור מצב עמוד השדרה.
בבדיקתה נמצאו ממצאים המעידים על פריצה של דיסק בינחולייתי, דיסקים בולטים בעמוד השדרה, וכן היצרות של תעלת עמוד השדרה. ממצאים אלה העידו על לחץ שמופעל על שורשי העצבים בעמוד השדרה, לחץ שהוא הגורם לכאב ולפגיעה התפקודית ברגלי התובעת. לפיכך המליץ הרופא המטפל לתובעת לעבור ניתוח לכריתת הדיסקים החולניים ובדרך זו לשחרר את הלחץ המופעל על שורשי העצבים.
4. הניתוח תוכנן לכריתה של 5 דיסקים בין החוליות L1- L5 ("דיסקקטומיה") והוא בוצע ביום 12.3.92 (להלן: "
הניתוח" או "
הניתוח הראשון"). באותו מועד הייתה התובעת בת 37 שנים בלבד.
בפועל, נכרתו במהלך הניתוח 4 דיסקים בלבד (בין חוליות L2 ל - L5), אך בנוסף בוצעה בחוליות L3 עד L5 למינקטומיה רחבה - כריתה של החלק האחורי של החוליות הנקרא "למינה".
נקדים את המאוחר ונספר כי עצם ההחלטה על ביצוע הניתוח, וכן הרחבתו לביצוע למינקטומיה רחבה, הם שעומדים במרכז הדיון בפנינו.
5. הניתוח לא היטיב את מצבה של התובעת והיא הוסיפה לסבול מכאבים קשים, בעקבותיהם הופנתה למחלקה האורטופדית ולמחלקת השיקום של בית החולים הדסה ומכון פלימן, לצורך קבלת טיפולי שיקום וטיפולים להקלה בכאבים שהפכו לכאבים כרוניים. בנוסף אובחנה פריצת דיסק נוספת בדיסק הבינחוליתי L1-2 (שלא נותח בניתוח הראשון) והיא טופלה בדיסק זה בניתוח נוסף שבוצע ביום 26.5.99 (להלן: "
הניתוח השני").
6. חרף הטיפולים הרבים, מצבה של התובעת לאורך השנים לא השתפר, אלא הידרדר וכיום היא סובלת מצליעה ("צליעה סירוגית" לפי חוות דעת מטעמה) ונאלצת להיעזר בקביים, היא סובלת מכאבים כרוניים קשים, אינה יכולה להתכופף, היא חוגרת חגורת גב במשך שעות היום וסובלת מחולשה בשרירי הגפיים.
התובעת לא חזרה לעבוד מאז הניתוח, והיא מקבלת קצבת נכות מלאה מאת המוסד לביטוח לאומי בשל נכותה, וכן קצבת שירותים מיוחדים.
טענות התובעת
7. לטענת התובעת, מצבה הקשה כיום הוא תוצאה ישירה מאי יציבות עמוד השדרה שנגרמה לה בשל ההתערבות הניתוחית, ובעיקר בשל הניתוח המורחב שבוצע בה. לטענתה, מצבה הרפואי עובר לניתוח לא היה כזה שהצדיק את הפנייתה לניתוח, ועל הנתבעים היה להמשיך את הטיפול השמרני. עוד לטענתה, אף אם הייתה הצדקה לביצוע ניתוח, הרי שלא הייתה הצדקה להרחיבו מעבר לניתוח מצומצם לכריתת הדיסק הפרוץ בלבד. לפיכך, לטענתה, הנתבעים התרשלו בעצם ההפניה לניתוח, ובביצוע הלמינקטומיה הרחבה. עוד לטענתה, קיימת הצדקה להעברת נטל ההוכחה להיעדר התרשלות לכתפי הנתבעים שלא ניהלו רישומים נאותים.
8. עוד טוענת התובעת כי היא לא נתנה הסכמה מדעת לניתוח ו/או להרחבתו. לטענתה, היא הסכימה לביצוע הניתוח המצומצם רק לאחר שהוסבר לה כי סיכויי ההצלחה גבוהים מאוד והיא לא הייתה מסכימה לניתוח אם הייתה מבינה את הסיכונים הכרוכים בו. מכל מקום, לטענתה, היא בוודאי לא נתנה הסכמתה לניתוח המורחב.
9. לטענת התובעת, כתוצאה מהתרשלות הנתבעים היא הפכה מאישה עובדת המשתכרת למחייתה, אשר מדי פעם סבלה מכאבים, לאישה נכה שאינה מסוגלת לעבוד ונסמכת על עזרת הזולת לצורך תפקוד בחיי היום-יום. בנוסף, לטענתה נוכח מצבה, סובלת היא מנכות נפשית. התובעת צרפה לתביעתה חוות דעת רפואיות לפיהן הוערכו נכויותיה כדלקמן: נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 58% משוקלל, ונכות נפשית צמיתה בשיעור של 30%.
התובעת עתרה לפיצוי בגין אובדן מלא של כושר השתכרות, עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ואביזרים להם היא זקוקה, ניידות, וכן כאב וסבל ופיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. התובעת העמידה בסיכומיה את נזקיה על סך של 6,048,809 ש"ח.