רקע
1. התובעים והנתבעים הם שכנים בבית דו - משפחתי ברחוב גרשון שופמן 39, חיפה (להלן: "
הבית"). הנתבעים רכשו את דירתם מאחיו של התובע 1 (להלן: "
התובע") ועברו להתגורר בה בחודש יוני 2007 (להלן: "
הדירה").
בשתי הדירות הותקן אח עם ארובה, ושתי הארובות עוברות דרך פיר משותף.
2. לטענת התובעים, פתח הארובה היוצא מדירת הנתבעים מצוי על שטח הגג שבבעלותם הבלעדית של התובעים, תוך הסגת גבול בקניינם. לטענתם, מלכתחילה, כאשר אחיו של התובע התגורר בדירה, ניתנה לו רשות לעשות שימוש בחלק זה של הגג לצורך פתח הארובה שיצא מהדירה ואולם רשות זו הייתה אישית לאח, ללא כל תמורה, ולא ניתנת להעברה. לטענתם, רשות זו בוטלה עוד בשנת 1997 עת הוסכם בינם לבין האח כי בשל אי תקינות הארובה לא יעשה באח שבדירה כל שימוש. עוד לטענתם, הסכמה זו שלא לעשות שימוש הדדי באח הובהרה לנתבעים עת רכשו את דירתם והם נתנו הסכמתם לכך.
3. לטענת התובעים, חרף האמור לעיל, החלו הנתבעים להפעיל את האח שבדירה, וכתוצאה מכך, ובשל אי תקינות הארובה, נכנס לדירת התובעים עשן סמיך הפוגע באופן משמעותי באיכות חייהם. לטענתם, העשן נכנס לדירתם בשל הארובה המשותפת, דרך האח שבסלון דירתם וכן דרך חלון חדר השינה הנמצא בסמוך לפתח הארובה.
לפיכך, לטענתם, הפעלת הארובה גורמת להם למטרד. עוד לטענתם, הנתבעים מפרים חובה חקוקה בהפעלת האח כשהארובה בנויה בניגוד לתקן מחייב.
נוכח כל אלה, הגישו התובעים כנגד הנתבעים את התביעה דנן, למתן צו להריסת הארובה, ולחילופין למתן צו מניעה קבוע כנגד הפעלת האח.
4. הנתבעים טוענים להגנתם כי דין התביעה להידחות בשל העדר סמכות עניינית, הנתונה, לטענתם לבית משפט השלום, שכן הסעד העיקרי הנדרש הוא בעילת המטרד שהינו בסמכות בית משפט השלום.
5. לגוף התביעה, טוענים הנתבעים כי הארובה תקינה, כי היא אינה גורמת כל מטרד, וכי היא הייתה בנויה במצבה כפי שהיא בעת שרכשו את הדירה. עוד לטענתם, הארובה נבנתה עוד בטרם נבנה חדר השינה של התובעים הסמוך לפתח הארובה, ואין לתובעים להלין אלא על עצמם על שבנו את חדרם בסמוך לפתח הארובה.
6. לטענתם, התובע הוא אחיו של הבעלים הקודמים של הדירה והוא זה שערך להם סיור בדירה בטרם רכשו אותה והציג בפניהם מצג כי האח תקין וניתן לשימוש. הנתבעים מכחישים כל הסכמה שלא להשתמש באח, ומדגישים כי בהסכם רכישת הדירה (להלן -"הסכם הרכישה"), אין זכר להסכמה כאמור. עוד לטענתם, התובעים נמנעו למזמן את אחיו של התובע למתן עדות לגבי ההסכמה כביכול משנת 1997 שלא להשתמש בארובה, והדבר פועל לחובתם.
בנוסף, מכחישים הנתבעים את הטענה בדבר הסגת גבול. לטענתם, אף אם אותו שטח גג בו ממוקם פתח הארובה מוצמד לדירת התובעים, הרי זו הצמדה שלא כדין שכן מדובר בשטח גג משותף בפועל, ולחילופין, כי הצמדתו כפופה לזכות שימוש בגג לצורך הצבת פתח הארובה.
עוד טוענים הנתבעים כי טענת התובעים בעניין ביטול הרשות מהווה הרחבת חזית אסורה שכן היא עלתה אך ורק בסיכומים ודי בטעם זה כדי לדחותה. יתרה מכך, לטענתם, לא הוכחה הרשות ותנאיה.
דיון
סמכות עניינית
7. מתן צו להריסת הארובה הינו אחד הסעדים שנתבעו בכתב התביעה. אין מחלוקת כי סעד זה הינו בסמכות בית משפט זה. בנסיבות אלה, קנה בית משפט זה סמכות לדון גם ביתר העניינים העולים מהתביעה והנגררים לסעד העיקרי. ראו:
"משהוגשה התביעה בבקשה להצהרה על זכויות הבעלות או החכירה לדורות במקרקעין, קנה לו בית-המשפט סמכות לדון גם ביתר השאלות הנוגעות לשימוש במקרקעין, ובזכויות האחרות של הצדדים הנוגעות לעיסקה" (ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה פ"ד נא (2) 669, 674 (1997).
יתרה מכך,
"משקנה בית-המשפט את סמכותו בעת הגשת התביעה על-פי כתב-התביעה, מתקיימת סמכות זו עד להכרעה בסכסוך כולו. קביעתו של בית-המשפט, שעל-פיה התובע אינו זכאי לאחד הסעדים שביקש, אין בה כדי לשלול את סמכותו לדון בסכסוך ולתת אותם סעדים שהוא מוסמך היה לתת אילו התקבלה התביעה כולה" (שם).
8. לאור האמור, טענת הנתבעים להיעדר סמכות עניינית - נדחית.
הסגת גבול
9. לטענת התובעים, פתח הארובה נמצא בשטח גג המוצמד לדירתם, ולפיכך הימצאותו שם מהווה הסגת גבול. הנתבעים הכחישו תחילה טענה זו, אך מסיכומיהם עולה כי בסופו של דבר הם מסכימים כי בפועל הוצמד שטח הגג האמור, לדירת התובעים.
10. סעיף 55 (ג) לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 קובע כי לא ניתן להצמיד לדירה חלקים המשמשים את כל בעלי הזכויות בבית המשותף. ראו:
"בעלי הדירות רשאים לקבוע בתקנון, כמשמעותו בסימן ג' לפרק זה (להלן - התקנון), שחלק מסויים של הרכוש המשותף יהיה צמוד לדירה פלונית, ובלבד שלא יקבעו זאת ביחס לחדרי מדרגות, מעליות, מקלטים ומיתקנים המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות"
11. מאחר ואין חולק כי הפיר המשותף בו עוברות ארובות שתי הדירות נבנו טרם רישום הבית כבית משותף, ונוכח הוראת חוק זו, הרי שאף אם חלק הגג בו נמצא פתח הארובה הוצמד לדירת התובעים; הרי שהצמדה זו מתייחסת לאותו שטח גג למעט פתח הארובה עצמו שהינו מתקן המיועד לשמש את כל בעלי הדירות.
12. די באמור לעיל כדי לדחות את טענת התובעים בעניין הסגת גבול כביכול. ואולם, למעלה מן הצורך אוסיף עוד כי התובעת 2 הצהירה מפורשות, במסגרת הבקשה לצו זמני, כי "
הסכמנו לבניית הארובה על שטח הגג הצמוד לדירתנו" (סעיף 21 לתצהיר מיום 6.1.08). הסכמה כאמור אינה יכולה להוות הסכמה לשעה, שכן על בסיס הסכמה זו נבנתה הדירה ובכללה, בניית פתח הארובה על שטח הגג המוצמד. לפיכך, הסכמה זו אינה ניתנת לביטול, גם אם לכאורה קיימת אי תקינות הארובה.
13. זאת ועוד, התובעת 2, בהיותה עורכת דין, הייתה מעורבת ופעילה במשא ומתן לקראת רכישת הדירה, ואף על פי כן, לא נטען על ידה כי היא העמידה את הנתבעים, מראש, על עובדת הצמדת אותו חלק של הגג לדירתה, וכי הם לא יהיו רשאים לעשות שימוש באח עקב הסגת גבול. כל טענתה היא שהובהר לנתבעים כי אין להשתמש בארובה בשל היותה בלתי תקינה; זאת, ותו לא.