מבוא וטענות הצדדים
1. לפניי תובענה שטרית על שטר-חוב מיום 5.6.00, שעשתה הנתבעת 1, בערבותו האישית של מנהלה, הנתבע 2, לזכות התובעת. השטר ניתן מראש, במהלך יחסיהם העסקיים של הצדדים דאז, 'על החלק'. בעקבות חדילת העסקאות הללו, ונוכח יתרת החוב של הנתבעת בכרטסת של התובעת - מילאה התובעת בשטר את סכום היתרה האמורה, בסך 353,500 ש"ח, ואת תאריך הפירעון 30.4.04.
2. הנתבעים טוענים כי אינם חייבים דבר לתובעת, משום שיתרת החוב קוזזה כלהלן: סך כ-260,000 ש"ח נפרעו באמצעות 2 שיקים ע"ס 22,850 אירו כל-אחד, ליום 30.11.03 וליום 31.12.03, משוכים על לקוח של הנתבעת בספרד (להלן: 'השיקים הספרדיים'); סך 90,000 ש"ח נזקפו לחובת הנתבעים בגין סחורה שהתובעת סיפקה בעודף, ועל כן הנתבעים אינם חבים בגינה; וסך 30,000 ש"ח היו אמורים להיות מקוזזים כפיצוי מוסכם בגין הפסדים שנגרמו לנתבעים עקב טעויות של התובעת בביצוע העסקה שבהקשרה סופקה הסחורה העודפת הנזכרת.
3. התובעת טוענת כי השיקים הספרדיים, כמו גם שיקים במטבע ישראלי שניתנו תמורתם, לא נפרעו; כי הסכום של 90,000 לא קוזז משום שהנתבעים לא השיבו את הסחורה העודפת לתובעת; וכי בגין חלק נוסף של שווי הסחורה העודפת, בסך 30,000 ש"ח, לא חויבו הנתבעים מלכתחילה - בתור פיצוי מוסכם כאמור.
4. עקב החובה והאינטרס הציבורי לחסוך במשאב הציבורי של זמן שיפוטי - דנתי באותן טענות וראיות שמצאתי כמשמעותיות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.
5. עקב שינוי בסידור העבודה של בית המשפט, נוצר אצלי עומס עבודה חריג, שגרר עיכוב בכתיבת פסקי הדין. התנצלותי המערכתית לפני הצדדים.
דיון והכרעה
כללי
6. עסקינן בתובענה שטרית בין צדדים קרובים. לפיכך, דין החיוב השטרי כדין חיוב חוזי, עם מאפיינים שטריים ייחודיים הנובעים מאומד דעת הצדדים; לרבות בדבר החזקות השטריות ונטלי הראיה. בהתאם לכך, מתפרש החיוב לפי עקרון תום הלב החוזי [רע"א 2443/98
ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, מיום 5.9.99].
7. השטר נמסר לתובעת 'על החלק', כביטחון לחיובי הנתבעים כלפיה במסגרת עסקיהם. כלומר, מדובר בשטר לביטחון, שניתן עם תנאי במסירה כי הוא ימולא ויוצג לפירעון בהתאם לחובם של הנתבעים כלפי התובעת.
8. לפיכך נהנית התובעת מחזקה שטרית כי היא זכאית להיפרע מן הנתבעים את סכום השטר, שאותו מילאה לפי גרסתה-שלה בדבר חובם של הנתבעים. אולם, הנתבעים עשויים להוכיח כי לאמתו-של-דבר - סכום חובם לתובעת, בגין עסקות-היסוד, נמוך מן הנקוב בשטר; ואם יצליחו בכך - תקום להם הגנה מול החיוב השטרי.
9. מהות טענת ההגנה השטרית של הנתבעים היא, אפוא, כי לא התקיים התנאי במסירה; במובן זה שאין לנתבעים חוב כלפי התובעת כנקוב בשטר.
10. לא מן הנמנע כי הגנה כאמור תתקבל באופן חלקי; לאמור: לא מן הנמנע כי ייקבע שיש לנתבעים חוב כלפי התובעת, אך לא בסכום הנקוב בשטר אלא בסכום אחר, נמוך יותר.
11. מחלוקת כאמור אמורה להתברר, אפוא, בדרך של בחינת עסקת-היסוד. יש לבחון את חובם הנכון של הנתבעים לתובעת, ככל שקיים כזה. הבחינה תיעשה תוך שהתובעת נהנית מן החזקות השטריות; שהרי זו הייתה תכליתו של מסירת השטר לידיה.
12. להלן ייבחנו, אפוא, 3 טענותיהם של הנתבעים כנגד קביעת התובעת בדבר חובם.
השיקים הספרדיים
13. התובעת טוענת [בתצהיר מאת מנהלה דאז אחיעם דבוש הלוי (להלן: 'דבוש'), סעיף 14] כי נתקלה בקושי בפדיית השיקים הספרדיים, ולפיכך המירה אותם בשיקים אחרים של גורם מקורב לנתבעים, מרדכי שעיה (להלן: 'שעיה') ו/או חברות בשליטתו [צילומי השיקים צורפו כ-נ/1] (בתצהיר התובעת שובש שם המצהיר. ראו התיקון בפרוטוקול מיום 16.9.07, עמ' 1). דא-עקא, שהשיקים הללו חוללו באי-פירעון; כעולה מן הכרטסת של התובעת [נספח ב' לתצהיר התובעת; נספח ו'1 לתצהיר הנתבעים].
14. שעיה העיד במשפט מטעם הנתבעים. בתצהירו [בסעיפים 6-7] ובחקירתו [פרוטוקול, בעמ' 6] אישר כי קיבל מדבוש את השיקים הספרדיים, והמירם באמצעי-תשלום אחר. אמנם, לגרסתו [סעיף 7 בתצהירו; פרוטוקול עמ' 7] לא היו אלה השיקים הנטענים [שפורטו ב-ת/1 ושצילומיהם צורפו כ- נ/1]; משום שלסברתו לא סביר היה להחליף את השיקים הספרדיים המזומנים בשיקים מעותדים למועד רחוק, כשיקים הללו. אולם, דבוש נתן טעם סביר לעניין זה [בתצהירו, סעיף 15; ובחקירתו, פרוטוקול עמ' 23], באומרו כי הסכים לפרישה כאמור בלית ברירה, משום שעדיף שיק דחוי שייפרע על שיקים מזומנים שאינם ניתנים לפדיון, או שאין להם כיסוי.
15. אין מחלוקת, אפוא, בין הצדדים כי השיקים הספרדיים לא נפדו על ידי התובעת. גרסת התובעת, כי השיקים הללו הומרו בשיקים נ/1 אשר חוללו, נתמכת בקבלה ת/1. הנתבעים לא הצביעו על אמצעי-תשלום אחר אשר נמסר לתובעת, לפירעון יתרת החוב המוסכמת שלהם כלפיה, ואשר נפרע.
16. יוזכר כי נטל הראיה בעניין זה רובץ על הנתבעים; הן משום שמדובר בהגנה מול תובענה שטרית, הנסמכת על חזקת התמורה; והן משום שמדובר בטענת 'הודאה-והדחה': הנתבעים הודו בחוב המקורי לפי הכרטסת [עדות הנתבע 2 בפרוטוקול, עמ' 10], אך טענו לפירעון.
17. לאור המקובץ אני דוחה את טענת הנתבעים כי פרעו לתובעת סכום השווה לסכומם של השיקים הספרדיים.
החיוב בגין הסחורה העודפת
18. לגרסת דבוש [בתצהירו, סעיפים 9, 11 ו-12] - הסחורה העודפת הייתה למעשה סחורה שהנתבעים רכשו מן התובעת, והסיכון לאי-מכירתה היה עליהם; אלא שהתובעת הסכימה לקבלה בחזרה מידי הנתבעים, ולזכותם בגינה בסך 90,000 ש"ח, אם תוחזר לישראל. משלא הוחזרה, חבים הנתבעים במחירה.
19. אולם, גרסה זו אינה עומדת במבחן הביקורת; כפי שיבואר להלן.