פתח דבר
1. למן שנות ה- 70 מחזיקים התובע 1 - מר אברהם נפתלי שריבר ז"ל (להלן: "
התובע"), ואחותו - התובעת 2 - גב' יפה פינס (להלן: "
התובעת"), כל אחד בנפרד, ב- 20% ממניותיה של הנתבעת 2 - מחסני ערובה ארצישראליים (בניין 1953) בע"מ (להלן: "
מחסני ערובה" או "
החברה"); החל משנת 1999, הנתבעת 1 - גב' שרית לוין (להלן: "
הנתבעת"), משמשת כמנהלת החברה ומחזיקה לבדה ב- 60% הנותרים מהון מניותיה.
הנתבעת, אם כן, היא בעלת השליטה במחסני ערובה - בהתאם להגדרה שבסעיף 1 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח- 1968, ובסעיפים 1 ו- 268 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "
חוק החברות"), ואילו התובע והתובעת (שיכונו יחדיו להלן: "
התובעים") הם בעלי מניות המיעוט בחברה.
התובעים טוענים כי מחסני ערובה, בלא ידיעתם וממילא בלא אישורם, התקשרה בהסכם עם חברת רבשיר בע"מ - חברה פרטית בבעלותם של הנתבעת ובני משפחתה (להלן: "
חברת הניהול"), לקבלת שירותי ניהול לנכס שמחסני ערובה היא בעלת הזכויות בו, בתמורה לתשלום דמי ניהול לחברת הניהול בשיעור מופרז ובלא כל יחס לעבודה הכרוכה בניהול הנכס וזו שבוצעה בפועל, תוך קיפוח ועושק זכויותיהם של התובעים שהם כאמור מיעוט בחברה. לגרסתם,
בשנות המס 1992 עד 1999, למעשה הוברחו בדרך זו כספים של מחסני ערובה לכיסם הפרטי של הנתבעת ובני משפחתה. לפיכך, לטענתם של התובעים, הסכם הניהול בטל מעיקרו ועל הנתבעת ומחסני ערובה (שיכונו יחדיו להלן: "
הנתבעות")
לשלם לתובעים את חלקם ברווחיה של החברה אשר נגזלו מהם כאמור, ועל כן הם עותרים לפיצוי בשיעור של 40% ממלוא דמי הניהול ששולמו לחברת הניהול בתקופה זו, כשיעור אחזקתם של התובעים בחברה, ולחלופין לפיצוי בשיעור של 40% מההפרש בין דמי הניהול הראויים שקבע המומחה כהגדרתו להלן לבין דמי הניהול ששולמו בפועל.
יש להבהיר כי לטענתם של התובעים, אחריותה של הנתבעת כלפיהם נובעת מהיותה בעלת השליטה במחסני ערובה במועד הגשת התובענה והיורשת של מי שהיו בעלי השליטה בחברה במועד ההתקשרות בהסכם הניהול; ואילו אחריותה של מחסני ערובה כלפיהם נובעת מאחריותם של נושאי משרה בה להתקשרותה בהסכם הניהול - והדברים יובהרו בהמשך.
רקע עובדתי
2. מחסני ערובה היא חברה פרטית שהתאגדה בשנת 1953, במטרה להחזיק בנכס שנמצא בחלקה 42 בגוש 7053 בתל אביב ונחכר על ידה מעיריית תל אביב בחכירה לדורות (לעיל ולהלן: "
הנכס"). את רווחיה מפיקה מחסני ערובה מהשכרת חלקים מהנכס שבחזקתה לשימוש מסחרי, ועל כן על פי הוראת סעיף 64 לפקודת מס הכנסה היא מהווה "חברת בית" - קרי, הכנסתה של החברה נחשבת כהכנסתם של בעלי המניות בה לצורך תשלום מס הכנסה (ראו סעיף 4 לתצהיר התובעת).
במועד הקמתה היתה מחסני ערובה בבעלות אביהם המנוח של התובעים - מר זוסמן שריבר ז"ל (להלן: "
זוסמן"), ואחיהם המנוח של התובעים - מר דב רבשיר ז"ל (להלן: "
מר רבשיר"), בחלקים שווים.
3. בשנת 1970, או בסמוך לפני כן, נפטר זוסמן. באותה עת התובע העתיק זה מכבר את מקום מגוריו אל מחוץ לישראל, ומר רבשיר והתובעת מונו כמנהלים זמניים של עזבונו של זוסמן המנוח (ת.ע. 779/70).
על פי צוואה שהותיר לאחר פטירתו, זוסמן הוריש את חלקו בחברה (50%) לשלושת ילדיו - התובע, התובעת ומר רבשיר - בחלקים שווים. ביום 22/2/70 ערכו מר רבשיר והתובעת הסכם לחלוקה מחדש של המניות שהוריש זוסמן להם ולתובע, וקבעו כי מר רבשיר יעביר חלק מהמניות שירש הן לתובע והן לתובעת - באופן שבסופו של יום
מר רבשיר יחזיק ב- 60% מהון המניות המוקצות של מחסני ערובה, וכל אחד מן התובעים יחזיק ב- 20% מהון מניות זה (להלן: "
הסכם חלוקת המניות"; צורף כנספח א2 לתצהירה של התובעת). מר רבשיר והתובעת אף הסכימו כי יביאו לשינוי הרכב מניות היסוד של מחסני ערובה, באופן שיכיל 12 מניות יסוד מסוג א שיוקצו למר רבשיר, 4 מניות יסוד מסוג ב שיוקצו לתובעת, ו- 4 מניות יסוד מסוג ג שיוקצו לתובע; תוך שהוסיפו וקבעו כי כל סוג של מניות יסוד יעניק לבעליו זכות למנות מטעמו מנהל אחד בחברה. עם זאת, נקבע כי
בכל מקרה חייב להתמנות למחסני ערובה מנהל מטעם בעלי המניות מסוג א, ורק הוא יהא רשאי לפעול ולהחליט לבדו בענייני החברה ולחתום לבדו בשם החברה - מלבד בנוגע למספר פעולות שפורטו בהסכם חלוקת המניות ונקבע לגביהן שהן מצריכות את אישורו וחתימתו של מנהל נוסף (ראו סעיף 4 להסכם חלוקת המניות).
ביום 12/7/70 החליטה האסיפה הכללית של מחסני ערובה כי עד לאישורו כדין ולביצועו של הסכם חלוקת המניות, מניותיו של זוסמן יירשמו במרשם החברות בבעלותם של מר רבשיר והתובעת - ששימשו במועד זה כמנהלי עזבונו כאמור. כמו כן הוחלט באסיפה על מינויים של מר רבשיר והתובעת למנהלי החברה, ובהתאם להוראות הסכם חלוקת המניות ניתנה למר רבשיר הרשאת חתימה בשם מחסני ערובה (פרוטוקול האסיפה צורף כנספח ב לתצהירה של הנתבעת). ביום 27/11/70 אושר מינויים של התובעת ושל מר רבשיר למנהלי החברה גם באסיפה כללית מיוחדת של בעלי המניות במחסני ערובה, ובכלל זה אושרה אף ההרשאה שניתנה למר רבשיר לחתום בשם החברה (פרוטוקול האסיפה המיוחדת צורף כנספח ג לתצהירה של הנתבעת).
בשלב מאוחר יותר מונה עורך הדין עמינדב קוסובסקי-שחור למנהל עזבונו של זוסמן המנוח (להלן: "
מנהל העיזבון"), וביום 27/10/87 אושר לבסוף הסכם חלוקת המניות על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ש' סירוטה) (ה"מ 1153/87; ההחלטה צורפה כנספח ד לתצהירה של הנתבעת). משכך, בישיבת הדירקטוריון של מחסני ערובה שנערכה ביום 15/8/88 הוחלט להעביר את המניות שהיו בבעלותו של זוסמן לשלושת ילדיו, בהתאם להוראות הסכם חלוקת המניות, תוך שנקבע כי במידה שהתובע לא יחתום על המסמכים הדרושים להעברת חלקו במניות אלה על שמו מפאת שהותו בחו"ל - אזי הן יוחזקו עבורו בנאמנות על ידי מנהל העיזבון (פרוטוקול ישיבת הדירקטוריון צורף כנספח ה לתצהירה של הנתבעת). יוער כי מניותיו של התובע אכן הוחזקו בנאמנות על ידי מנהל העיזבון עד ליום 24/2/98, שאז הם הועברו לבעלותו של התובע (הודעה לרשם החברות על העברת הבעלות במניות צורפה כנספח ג4 לכתב התביעה המתוקן).
4. אין מחלוקת כי למרות החלטותיהם של האסיפה הכללית ושל הדירקטוריון על מינויים של מר רבשיר והתובעת למנהלי מחסני ערובה, הרי שבפועל מעולם לא נטלה התובעת כל חלק בניהול של החברה.
במהלך שנות ה- 70 ובתחילת שנות ה- 80 מר רבשיר בלבד פעל כמנהלה של מחסני ערובה. בשנת 1984 לקה בבריאותו, ואשתו, שולמית רבשיר (להלן: "
גב' רבשיר"), החלה לסייע בידו בניהול החברה (ראו סעיף 10 לתצהיר הנתבעת וסעיף 9 לתצהיר התובעת) - עד שבשנת 1994 העביר מר רבשיר את כל מניותיו במחסני ערובה לידיה (הודעה לרשם החברות על העברת המניות צורפה כנספח ב1 לתצהירה של התובעת). יוזכר כי על פי הסכם חלוקת המניות, משהיתה גב' רבשיר לבעלת מניות היסוד מסוג א של מחסני ערובה הרי שהיא היתה אף למורשית חתימה יחידה במרבית ענייניה של החברה.
ביום 5/2/98 נפטר מר רבשיר, וגב' רבשיר לא האריכה ימים אחריו וביום 7/1/99 נפטרה אף היא. את מניותיה של גב' רבשיר במחסני ערובה ירשה על פי צוואה הנתבעת - שהיא ביתם היחידה של בני הזוג רבשיר (ראו סעיף 12 לתצהיר הנתבעת, וכן הודעה לרשם החברות על העברת מניותיה של גב' רבשיר לנתבעת שצורפה כנספח ב2 לתצהירה של התובעת).
ביום 1/6/99 אף מונתה הנתבעת למנהלת מטעם בעלי מניות היסוד מסוג א במחסני ערובה וממילא אף למורשית חתימה מטעמה (הודעה לרשם החברות על המינוי צורפה כנספח ב3 לתצהירה של התובעת) - ובתפקיד זה היא מוסיפה להחזיק עד היום.
החל משנת 1980, או בסמוך לפני כן, משמש מר משה איגר כרואה החשבון של מחסני ערובה (להלן: "
רו"ח איגר"; ראו עדותו בעמ' 22 לפרוטוקול, ש' 22-25).
לטענתם של התובעים, החל משנת 1984 - שאז החלה גב' רבשיר לקחת חלק בניהול מחסני ערובה - ועד למועד הגשת התובענה דנן, ענייני החברה נוהלו תוך פגיעה בזכויותיהם כבעלי מניות המיעוט בה, תוך התעלמות ממינויה של התובעת כמנהלת בחברה וללא דיווח נאות ומתן אפשרות בקרה למי מהתובעים. בכלל זאת, מציינים התובעים, בתקופה האמורה לא נמסר להם כל דיווח ביחס לענייניה הכספיים של מחסני ערובה - פרט למאזן שנתי של החברה ובלא כל פירוט, ואף הוסתר מהם מידע רלוונטי ביחס להוצאות החברה ולהסכמים בהם התקשרה להשכרת חלקים בנכס (ראו סעיפים 9-10 לתצהירה של התובעת). התובעים מדגישים כי החל מראשית שנות ה- 90' הם פנו בעניין זה בכתב לעורך הדין של החברה, לרו"ח איגר, לגב' רבשיר ובהמשך אף לנתבעת, אך ללא הואיל - מרביתן של הפניות הללו לא נענו כלל ומקצתן נענו באופן מתחמק (תכתובת בנדון צורפה כנספחים ה1-ה6, ח2, ט, י1-י5, יא, יב1-יב2 ו- טו-יז לתצהיר התובעת). התוצאה היתה שהתובעים נותרו בעלטה בכל הנוגע להתנהלות ענייניה של מחסני ערובה, כך לטענתם.
תמצית טענות הצדדים
5. ביום 2/7/97 כינסה גב' רבשיר, ששימשה בפועל במועד זה כמנהלת מחסני ערובה מטעם בעלי מניות היסוד מסוג א, אסיפה כללית של בעלי המניות בחברה - על מנת לאשר את מאזן החברה לשנת 1996.
לטענתם של התובעים, במהלכה של אסיפה זו נודע להם לראשונה כי מחסני ערובה התקשרה עם חברת הניהול כחמש שנים קודם לכן בהסכם לקבלת שירותים לניהול הנכס (להלן: "
הסכם הניהול"). התובעים מדגישים כי רק במועד זה התחוור להם גם שחברת הניהול הוקמה על ידי בני הזוג רבשיר, הנתבעת ובן זוגה, והיא בבעלותם המלאה - ועל כן הסכם הניהול מהווה עסקה בין חברה לבין בעלי עניין בה, שלא אושרה כדין על ידי התובעים (ראו סעיף 32 ו- 34 לתצהיר התובעת; תדפיסי פרטי חברת הניהול מימים 11/12/97 ו- 18/8/99 צורפו כנספחים יח2-יח3 לתצהיר התובעת).
יתירה מזאת, לגרסתם של התובעים, על פי הסכם הניהול שילמה מחסני ערובה לחברת הניהול דמי ניהול בשיעור מופקע ביחס לעבודה שביצעה בפועל - כך שלמעשה במהלך שנות המס 1992-1999 הבריחו בני הזוג רבשיר בדרך זו, ולאחר מכן גם הנתבעת, כספים ממחסני ערובה לחברת הניהול - שהיתה כאמור בבעלותם הפרטית. משעשו כן, כך לטענת התובעים, הפרו השלושה את חובות האמון בהן הם חבו במועדים שונים כלפי התובעים מתוקף היותם בעלי השליטה ומנהלי החברה; עשקו וקיפחו את זכויותיהם של התובעים שהינם בעלי מניות המיעוט בחברה; עשו שימוש חסר תום לב בכוח השליטה במחסני ערובה בניגוד להוראת סעיף 192 לחוק החברות; והתעשרו שלא כדין על חשבונם של התובעים. כמו כן, התובעים טוענים כי הסכם הניהול אינו חוקי מאחר שלמרות שהוא מהווה עסקה בין חברה לבין בעלי עניין בה הוא לא אושר כדין - ולכן דינו בטלות.
6. הנתבעות מצידן, הגם שאינן מציינות כך באופן מפורש, אינן מכחישות למעשה כי מחסני ערובה התקשרה עם חברת הניהול בהסכם הניהול וכי התקשרות זו אמנם מהווה עסקה שבין חברה לבין בעלי עניין בה - אלא שלטענתן של הנתבעות לא מן הנמנע כי ההתקשרות אושרה כדין על ידי התובעים, אלא שבני הזוג רבשיר אינם בין החיים ואין באפשרותם להעיד בדבר אישור עסקה זו או להציג מסמכים רלוונטיים לעניין. לחלופין, מכיוון שמחסני ערובה היא חברה קטנה שנתונה בבעלות משפחתית, לטענתן של הנתבעות בהחלט ייתכן כי הסכם הניהול אושר על ידי התובעים באופן בלתי פורמאלי - תוך כדי שיחה עם מר רבשיר וללא תיעוד בכתובים. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי לא בכדי הגישו התובעים את התובענה דנן במועד שעשו כן, אלא שהם ביקשו לנצל לטובתם את העובדה שבני הזוג רבשיר נפטרו זה מכבר על מנת שהנתבעות לא יוכלו להתגונן מפני טענותיהם כראוי.