מרבית העובדות הנוגעות לפרשה נשוא התובענה ופסק הדין אינן שנויות במחלוקת והן מפורטת בתצהירה של הגב' סיהאם אבו קאעוד, עובדת התובעת (להלן: "סיהאם"), ונספחי תצהירה.
יצוין לעניין האמור כי הוסכם על דעת הצדדים (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון ביום 29.9.02) שתצהירה של סיהאם יתקבל ללא חקירתה הנגדית ורק דברים המהווים "רקע המעשה" שאינם בידיעתה לא יהוו ראיה.
יחד עם זאת, בכל הנוגע לרקע המעשה, הוסכם (שם) כי אמרות הנתבעים במשטרה, שצורפו לתצהירה של סיהאם, תהוונה ראיות בתיק; עוד הוסכם שתצהירו של הנתבע מספר 1 סיני דרעי (להלן: "סיני") וכתב ההגנה של הנתבע דוד אזולאי (להלן: "אזולאי") יהוו גם הם חלק מהראיות בתיק (פרוטוקול הדיון ביום 3.11.03) והוא הדין לעניין דו"ח החקירה שנערך על ידי החוקר איציקובסי מוטי (להלן: "החוקר" ו "דו"ח החוקר" בהתאמה) שהתקבל ללא התנגדות לתוכנו, למעט סעיף 7 לדו"ח החוקר (ראה בראש עמ' 6 וכן בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון ביום 3.3.03).
מכל האמור לעיל מתקבל תיאור רקע הדברים כשהוא מוסכם למעשה על הצדדים וכן מוסכמים סכומי התביעה ומועדי תשלומיהם כפי שאלו שולמו על ידי התובעת, המבקשת את החזרתם מהנתבעים.
עניינו של פסק דין זה הוא בתביעה נגד הנתבע מס' 2, ויצמן דוד (להלן: "הנתבע").
ביום 4.11.97 ארעה תאונת דרכים בה נפגעו שני נוסעים ברכב שנשכר על ידי הנתבע, שהוא בעלים של מסגרייה בטבריה (להלן: "המסגרייה"), ואשר הושכר על ידיו לצורכי ביצוע עבודות המסגרייה כפי שהיה נהוג על ידיו מפעם לפעם (להלן: "הרכב" ו "התאונה" בהתאמה).
בעת התאונה היה הרכב נהוג על ידי סיני והוא נמסר לו על ידי הנתבע מס' 3 עזרד צ'רלי (להלן: "עזרד"); הרכב עצמו נלקח מחברה ההשכרה מספר ימים קודם לכן על ידי עזרד או על ידי הנתבע מס' 4, אזולאי דני (להלן: "אזולאי") שגם הוא עובד של הנתבע במסגרייה וככל הנראה שימש כמנהל עבודה אצל הנתבע ומכל מקום היה העובד הבכיר של הנתבע.
בעת התאונה לא היה לסיני רשיון נהיגה ועל כן היה הרכב חסר ביטוח או שלאירוע לא היה כיסוי ביטוחי ועל כן פיצתה התובעת את הנפגעים בגין נזקיהם הנובעים מהתאונה, כפי חובתה על פי סעיף 12 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").
התביעה היא להחזר התשלומים ששולמו על ידי התובעת כפי זכותה לפי סעיפים 9 ו 7(6) לחוק הפלת"ד (ראה סעיף 1 לסיכומי טענות התובעת ותחילת הפרק "דיון" בסיכומי טענות הנתבע)..
השאלה היחידה שהועמדה על כן במחלוקת היא שאלת הרשות שניתנה או לא ניתנה על ידי הנתבע, כבעלים של המסגרייה, לסיני לנהוג ברכב (ראה סעיף 5 לסיכומי טענות התובעת ותחילת הפרק הנ"ל בסיכומי טענות הנתבע).
שאלה זו נחלקת לשתיים: בפן העובדתי עומדת עמדת הנתבע שהוא לא מכיר את סיני כלל (למעט הכרות כללית מכך שהוא חבר של עזרד) וכי הוא הרשה רק לאזולאי ו/או עזרד לנהוג ברכב; לעניין זה יש לציין שויצמן לא היה בטבריה בעת קרות האירוע מכך שהוא נהג לשהות במהלך כל שבוע העבודה באילת לצורך "ביצוע פרוייקטים" שטיבם לא הוסבר ולא נודע, ואין לכך משמעות.
עוד יאמר, ועניין זה מביא לבחינת הפן המשפטי של המחלוקת, כי מקובל גם על התובעת שהנתבע לא אישר לסיני באופן מפורש לנהוג ברכב, אלא שלגישתה בנסיבות המקרה יש לראות אותו כמי שמתיר לו את השימוש מכללא, ודי בכך על מנת להקים את אחריותו לשיבוב הכספים לתובעת.
לטעמי, לא הוכחה דיה עובדת היותו של סיני עובד במסגרייה, עניין המוכחש כמובן על ידי הנתבע. אמנם עדות הנתבע זקוקה לסיוע בנסיבות המקרה [ סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 ] , ואין מקום לקבלה כמות שהיא ללא סיוע, אך אין הדבר משנה מעשית הואיל ונטל השכנוע על הרשות שניתנה כביכול לסיני מוטלת על התובעת [ ראה קדמי, "על הראיות" חלק ג', עמ' 1508-1511 והלאה; הכוונה כמובן לנטל העיקרי המוטל על התובע להוכחת טענותיו, כפי הסיווג הטרמינולוגי שנקבע על ידי כב' השופטת שטרסברג -כהן, בע"א 6160/99 נתן דרוקמן ואח' נ. בית החולים לניאדו ואח', "דינים" עליון נח' עמ' 960 ].
בכתב הגנתו של אזולאי, מיום 28.2.01 (שהתקבל כאמור כראיה) כותב אזולאי שהוא קבל הוראה מפורשת מהנתבע לשכור את הרכב ולתת אותו לעזרד וסיני, ובכך יש אפילו עדות או ראיה להרשאה מפורשת של הנתבע למתן הרכב לסיני.
אלא שמשקל עדותו של אזולאי שואף לאפס; אזולאי, כמו שאר המעורבים בפרשה אינו עד אמין, בלשון המעטה; גירסתו של אזולאי בכתב ההגנה שלו שונה מזו שנמסרה לחוקר, כפי שהמופיע בפרק ה' לדו"ח החוקר, שם מסר אזולאי שהנתבע אישר רק לו ולעזרד לנהוג בכלי הרכב ששכר הנתבע.
כתב הגנתו הנ"ל של אזולאי "תוקן" על ידיו בכתב הגנה נוסף ששלח לבית המשפט ביום 18.10.01 שבו הוא מבקש מבית המשפט לתקן את כתב ההגנה הקודם ומספר שסיני לא היה מועסק במסגרייה אלא התלווה לעזרד (ביוזמתו של עזרד, ככל הנראה) לעבודתו באותו היום ובסופו של אותו יום השאיר לו עזרד את הרכב.
עזרד, גם הוא עד שאין לסמוך על דבריו; עזרד שינה את גירסאותיו בעת שמסר אותן למשטרה; בראשית, נטל עזרד על עצמו את האחריות לתאונה, הואיל וסיני (אשר בעצמו ברח ממקום התאונה) ביקש ממנו לעשות כך מאחר ולא היה לו רשיון נהיגה; רק בהודאה מאוחרת יותר מסר עזרד את הגירסה, שאין חולקים עליה, שסיני הוא זה שנהג ברכב.
עזרד מסר לחוקר (פרק ו' לדו"ח החוקר) ובגירסתו "האמיתית" במשטרה (נספח טו' לתצהיר סיהאם); שסיני היה עובד במסגרייה ובעיקר, מחליף אותו כנהג!! (יצוין שלטענת כל המעורבים, איש מהם לא ידע על כך שאין לסיני רשיון נהיגה ובין היתר מכך שהיה נוהג להגיע לעבודתו כשהוא נוהג ברכב) אולם כאמור, לדבריו משקל מועט ביותר.
סיני עצמו נהג ברכב ללא רשיון ואף ברח ממקום התאונה והניע את עזרד לשקר; שניהם ביחד הניעו את הנפגעים בתאונה לשקר למשטרה ולמסור גירסה לפיה עזרד היה הנוהג ברכב; כל שלושת הנתבעים הנ"ל היו "קשי איתור".