פסק דין בתביעת לשון הרע סביב מחלוקת אודות מקום קבורתו של ישו

עניינה של התביעה שלפני, בטענת התובעים, כי הנתבע, מר יוסף זיאס (להלן: "הנתבע" או "מר זיאס"), פעל באופן כפייתי נגד שידור סרטיהם וספריו של התובע 1, מר שמחה יעקובוביץ' (להלן: "התובע" או "מר יעקובוביץ'") ושל התובעת 2, חברת ההפקות המצויה בשליטתו (להלן: "התובעת").

התובע, לטענתו, הינו עיתונאי חוקר סופר ויוצר ומביים תוכניות וסרטים דוקומנטריים המשודרים ברחבי העולם, בין היתר באמצעות התובעת 2, בין היתר בערוצי ידועים ומוכרים כמו: Discovery channel , National Geographic,CBC ,BBC, The History channel ועוד.  
התובעים זכו בפרסים בגין עבודותיהם  ובכלל זה  התובע זכה בפרס "אמי" בשלוש שנים (96,97,07) והתובעת זכתה בפסטיבל הסרטים הארכיאולוגים מטעם המוזיאון להיסטוריה בבריסל שבבלגיה.

הנתבע הינו אנתרופולוג אשר עבד ברשות העתיקות ממנה פרש בשנת 1997. הנתבע למד ארכיאולוגיה בדגש על ארכיאולוגיה פרה - היסטורית, אנתרופולוגיה, אנתרופולוגיה פיסית ובלשנות. הגם שהנתבע אינו ארכיאולוג, הרי אין חולק שהוא עבד בצמידות עם ארכיאולוגים ברשות העתיקות, גם אם מקצועו העיקרי היה אנתרופולוגיה פיסית והוא השתתף בחפירות ארכיאולוגיות רבות במסגרת עבודתו ברשות העתיקות.

סרטיו של התובע בשנים האחרונות, עוסקים בנושאים הקשורים לארכיאולוגיה של ראשית ימי הנצרות,  ותיאוריות לגבי התרחשויות של אירועים, הקשורים בין היתר להיסטוריית הנצרות.

עיקר טענות התובעים מופנות כלפי אמירות של מר זיאס בנוגע למספר סרטים דוקומנטריים שהופקו על ידי התובעים, העוסקים כאמור בראשית ימי הנצרות, כגון הסרט הדוקומנטרי שהופק על ידם בשם "מערת הקבורה האבודה של ישו" בהנחיית המפיק ההוליוודי ג'ימס קמרון, בו הועלתה ההשערה כי במערת קבורה שנמצאה בשכונת תלפיות שבירושלים, נקברו ישו ובני משפחתו (להלן: "סרט מערת הקבורה האבודה של ישו" או "הסרט") וכן הסרט שהופק בעקבותיו, בו נחקרה מערת קבורה נוספת המצויה בסמיכות למערה שנטען שהיא מערת הקבורה של ישו, בו הוצגו ממצאים לגביהם נטען כי הם מחזקים את התיאוריה שהוצגה בסרט הראשון (להלן: "סרט ההמשך") וכן כלפי אמירותיו, לגבי הספרים שהוצאו על ידי התובע בעקבות הסרט וסרט ההמשך (להלן: "הספרים").

לטענת התובעים, הנתבע פנה לגורמים רבים הקשורים עם התובעים (כמו רשתות טלוויזיה, ואוניברסיטאות) וכן פרסם מאמרים ברשת האינטרנט נגד הסרטים והספרים של התובעים, כשדבריו אלו של הנתבע כללו השמצות "פרועות" חסרות שחר כמו הגדרת וכינוי התובעים ככאלו, שמטעים במכוון ובזדון את הציבור, מנצלים את השואה לצורך רווחים וככאלו שלמען מטרות אלו: זייפו, רימו, עשו מניפולציות מכוונות.  
לטענת התובעים, התנהלות הנתבע מהווה לשון הרע כקבוע בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק") וגרמה להפרת חוזים עימם, והיא אף עולה כדי שקר מפגיע.    

בכתב התביעה התבקש בית המשפט לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים בסך של 3,500,000 ₪, לאסור עליו לפרסם את המאמרים הפוגעניים הנוגעים לפעילות התובעים וכן להורות לו לפרסם מודעת התנצלות. 

הנתבע, טען מנגד, שהוא מבקש להגן על ערכי המחקר המדעי, והתביעה נועדה להשתיקו.

הנתבע סבור כי גם כוחה העצום של האמונה הדתית הנוצרית נמצא ברקע תובענה זו, והרקע לה הם הניסיונות להשתיקו, כפי שהיה בתביעה שהוגשה בשנת 1925 כנגד ג'ון סקופס במשפט-
  The State of Tennessee V. John Scopes- הידוע כ"משפט הקופים" (סקופס לימד את תורת האבולוציה של דרווין שהיוותה קריאת תיגר על האמונה הנוצרית והיוותה עבירה על חוקי מדינת טנסי שאסרה על הוראת האבולוציה). התובע מוצא דמיון בין שני הליכים אלו כשבשניהם המטרה להשתיק אנשי מחקר מתקדמים, אלא שלהבדיל משם, כאן מנסים התובעים באמצעות ההשפעה העצומה של סיפורי ישוע הנוצרי, להפיק רווחים ובצע כסף מלמעלה ממיליארד מאמיני הנצרות, בעוד הנתבע אינו "מרוויח" ממאבקו להגן על ערכי המחקר המדעי ולו אגורה שחוקה אחת.

הנתבע הודה כי פנה לגורמים שונים והתריע בפניהם על הפגמים המצויים בסרטי התובעים, אולם זאת מאחר שהתובעים פעלו כאמור לטעמו, בחוסר יושרה מתוך מטרה להונות את הציבור, זאת לשם השאת רווחיהם. לטענתו, הוא אחד מקבוצה גדולה של חוקרים, ארכיאולוגים, היסטוריונים, ואנשי מקצוע שונים הסבורים כי יש לפעול בנחרצות כנגד התובעים בשל התנהלותם הפסולה.

לגרסת הנתבע, סרטיהם של התובעים, המוצגים כסרטים דוקומנטריים, מעוותים בכוונת תחילה את הממצאים המדעיים והארכיאולוגים, וכל מטרתו בפרסומיו הייתה לחשוף את המניפולציות בהן עשה התובע שימוש בכדי למנוע את הטעית הציבור ואת השימוש לרעה במדע.

הנתבע סבור כי פרסומיו כלל לא מהווים לשון הרע, ואף אם יקבע כי מדובר בלשון הרע, הרי שקמות לו הן הגנת "אמת בפרסום" והן הגנת "תום הלב". הוא אף סבור, כי אין בסיס לטענה שפעולותיו הובילו להפרת חוזים עם התובעים או כי הן עולות כדי שקר מפגיע.