פסק דין בתביעה בסדר דין מקוצר שניתן בהעדר התייצבות מהווה מעשה בית דין.

השופטת מ' נאור:

בנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד לקוחו בגין יתרת חוב בחשבון. בקשת הלקוח לרשות להתגונן בטענה כי הוא אינו הבעלים של החשבון נדחתה. ניתן פסק דין לטובת הבנק. כעבור כשש שנים הגיש הלקוח תביעת נזיקין נגד הבנק בגין נזקים שנגרמו לו בשל ייחוס החוב שהצטבר בחשבון שלטענתו אינו בעליו. האם פסק הדין שניתן בתביעה בסדר הדין המקוצר מהווה מעשה בית דין לעניין הבעלות בחשבון והחיוב לפיו? זו השאלה העיקרית העומדת להכרעתנו במסגרת ערעור זה.

1.        לפנינו שלושה ערעורים ובקשת רשות ערעור אחת הנוגעים למערכת היחסים שבין בנק הפועלים לבין הגברת רלה וינשטיין. מדובר בהתדיינות מסועפת שתחילתה באמצע שנות השמונים. לצערנו, ניסיוננו להביא את הצדדים לידי פשרה לא עלו יפה. בין הצדדים התדיינויות נוספות (שפרטיהן אינם ידועים לנו), וסופה של הפרשה - מי ישורנו. העובדות הנוגעות לעניין הן סבוכות, ואנסה לפשט את הצגתן בכך שאתייחס רק לאותן עובדות וטענות שיש בהן לדעתי כדי להכריע את גורל הערעורים.

ההתדיינות הראשונה והתפתחויותיה

2.        תחילת הפרשה לפני למעלה מ-20 שנים. בשנת 1985 תבע הבנק את וינשטיין ואחרים בגין יתרת חובה בחשבון שנוהל בסניף בית הקרנות (להלן: "החשבון"). התביעה (ת"א 797/85) הוגשה בסדר דין מקוצר. וינשטיין הגישה בקשת רשות להתגונן בה טענה, בין השאר, כי אין המדובר בחשבון אישי שלה אלא בחשבון של חברה בייסוד, אולטרהדנט שמה. אולם, בהגיע המועד לחקירה על תצהירה לא התייצבה וינשטיין בבית המשפט. בית המשפט המחוזי (השופטת ב' גילאור) דחה את בקשת הרשות להתגונן. בהחלטתו מיום 24.11.1985 ציין:

"על פני המסמכים שצורפו לתביעה עולה שהבקשה לפתיחת החשבון נחתמה על ידי הנתבעת מס' 1 [וינשטיין - מ.נ.] בערבות הנתבע מס' 3 אם כי צוין בבקשה כי קיימת חב' ביסוד שעבורה ביקשו הנתבעת מס' 1 ואחרים לפתוח את החשבון נשוא התביעה.

לאור כך ניתן לומר כי אין יסוד לטענה כי אין יריבות בין התובעת לבין הנתבעת מס' 1 ומס' 3.

הוא הדין לעניין סכומי התביעה ולא שמעתי טענה כי הנתבעים 1 ו-3 קיבלו דפי בנק וביקשו לסתור אותה או לא קיבלו דפים כאלה לפני הגשת התביעה.

לאור כך, ובהעדר התייצבות של המצהירים להיחקר על תצהירם, אני דוחה הבקשה שהוגשה מטעמם לרשות להתגונן."  

           הבנק נטל פסק דין על סכום התביעה בו ביום. זהו ההליך הראשון בין הצדדים, הליך לגביו אציע לחברי לקבוע כי הוא מקים מניעות או מעשה בית דין החוסמים את ההתדיינות השנייה, התדיינות שהיא פרי יוזמתה של וינשטיין ותחילתה בשנת 1991. 

3.        ואולם, עד שאגיע להתדיינות השנייה, אעמוד כאן, ולו בקצרה, על ההסתעפות של ההתדיינות הראשונה: הבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל של פסק הדין הראשון בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה. במסגרת תיק ההוצאה לפועל (02-01913-86-0) העלתה וינשטיין טענת "פרעתי". הטענה התקבלה באופן חלקי. שני הצדדים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. ערעורו של הבנק נדחה ואילו ערעורה של וינשטיין התקבל באופן חלקי. על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי (השופט ע' גרשון) הגיש הבנק בקשת רשות ערעור. זהו אחד ההליכים שבפנינו (רע"א 2237/06) שגורלו יושפע מהמסקנה אליה הגעתי, כפי שעוד יפורט.

ההתדיינות השנייה

4.        כאמור, בשנת 1991 פתחה וינשטיין בהתדיינות השניה (ת"א 963/91). וינשטיין הגישה נגד הבנק תביעה בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב ניהול כושל של החשבון בבית הקרנות, הוא, כזכור, החשבון שעמד במרכזה של ההתדיינות הראשונה. הלוז של טענותיה הוא כי החשבון האמור לא היה חשבונה שלה אלא של חברת אולטרהדנט וכל הפעולות שעשה הבנק כאילו המדובר היה בחשבונה האישי - נעשו שלא כדין וגרמו לה נזקים. בגין נזקים אלה תבעה וינשטיין פיצוי. הבנק טען מצידו, כי פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה מקים השתק פלוגתא בפני וינשטיין בסוגיית הבעלות בחשבון. בשנת 1993 הגישה וינשטיין "בקשה בדרך המרצה" (בש"א 4393/93) ובה ביקשה, בין היתר, לתקן את כתב תביעתה על ידי הוספת עילה של ביטול פסק הדין ב-ת"א 797/85, הוא פסק הדין בהתדיינות הראשונה, מחמת תרמית. לטענת וינשטיין, הבנק נתן ידו ליצירת מצג שווא כלפיה וכלפי בית המשפט בהתדיינות הראשונה לפיו היא החייבת בחשבון באופן אישי וזאת למרות שהבנק ידע כי החשבון היה במקור של חברת אולטרהדנט. לדבריה, הבנק אף העביר כספים מהחשבון ללא הרשאה. בפעולות אלה, כך טענה וינשטיין, גרם הבנק לקבלת פסק דין כנגדה בתרמית ובחוסר תום לב. בהחלטה בבקשה מיום 18.2.1997 התיר בית המשפט "הגשת כתב תביעה מתוקן, ככל שזה מתייחס לנושא ביטול פסקי הדין בת"א 797/85... בבית המשפט המחוזי בחיפה...". ובהמשך ציין כי "התיקון, בהעדר החלטה אחרת, ייעשה בדרך של צירוף סעיפים 1א'-ד' לכתב הבקשה שהוגש בת"ה 4393/96 [בש"א 4393/93, מ.נ.], לכתב התביעה המתוקן...".

5.        התביעה התקבלה באופן חלקי. לא נעמוד כאן, משום שאין צורך בדבר, על כל קביעותיה של הערכאה הראשונה. החשובה בהן לענייננו היא זו לפיה קיבל בית המשפט המחוזי, על פי מאזן ההסתברויות, את הטענה כי חשבון בית הקרנות היה חשבון של חברה ביסוד (אולטרהדנט). לפיכך, קבע בית המשפט כי וינשטיין אינה חבה בגינו, אלא בגין ערבות (חלקית) שנתנה לחשבון ופסק לה פיצויים. בית המשפט דחה את טענת הבנק לפיה פסק הדין בהתדיינות הראשונה מקים השתק פלוגתא לעניין הבעלות בחשבון. אשר לבקשה לתיקון כתב התביעה על דרך של הוספת עילה של ביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה מחמת תרמית, קבע בית המשפט כי בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 14.1.1997.

6.        הערעורים שלפנינו נוגעים להתדיינות השנייה במישרין. הראשון (ע"א 4483/06) הוא ערעור שהגיש הבנק על פסק דינה של השופטת וסרקרוג. השני (ע"א 5882/06) הוא ערעור שהגישה וינשטיין על פסק הדין האמור, ובמסגרתו הגיש הבנק גם ערעור שכנגד. אם לא די בכך, לפנינו ערעור נוסף (ע"א 4298/07), שלישי במספר, שהגיש הבנק על החלטת הבהרה שניתנה על ידי השופטת וסקרוג ביום 1.4.2007 לבקשת ראש ההוצאה לפועל בעניין אופן שערוך הריבית של הסכום שנפסק בהתדיינות השנייה לטובת וינשטיין. ערעורי הצדדים, כך עלה מהדיונים שהתקיימו בפנינו, עשויים להביא לתוצאות קוטביות לזכות או לחובת אחד מן הצדדים. הסיכונים רבים הם לכל אחד מהצדדים והעמדנו אותם על כך. ניסינו, ללא הצלחה, להביא לפשרה בין הצדדים. נוכח המסקנות אליהן הגעתי ואותן אפרט להלן, אינני רואה צורך לעמוד על מרבית טענות הצדדים, ואזכיר רק בקצרה שאחת מטענותיו של הבנק בערעורו היא שבית המשפט המחוזי בפסק הדין נשוא הערעור שגה בקביעתו כי החשבון לא היה חשבון אישי של וינשטיין. וינשטיין מצידה שבה וטוענת כי החשבון אכן לא היה חשבונה האישי אלא של החברה אולטרהדנט. אשר לבקשתה לביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה טוענת וינשטיין, כי בית המשפט שגה כאשר קבע כי בקשתה זו נדחתה שעה שבפועל הוא התיר לה לתקן את כתב התביעה. הבנק מציין בסיכומיו כי בעניין זה "נראה לכאורה כי הצדק עם המערערת [וינשטיין, מ.נ.]" (פסקה 6 לסיכומי הבנק ב-ע"א 5882/06). אדון תחילה בסעד שעניינו ביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה.

הבקשה לביטול פסק הדין שניתן במסגרת ההתדיינות הראשונה

7.        מעיון בהחלטת בית המשפט המחוזי ב-בש"א 4393/93 מיום 18.2.1997 עולה כי בית המשפט אכן התיר לוינשטיין לתקן את כתב התביעה ונראה כי הקביעה בפסק הדין לפיה בקשה זו נדחתה מקורה בטעות. נוכח הטעות האמורה לא ערך בית המשפט המחוזי דיון בטענת התרמית לגופה. במצב דברים זה, מצאנו לנכון לאפשר לצדדים להגיש השלמת סיכומים לעניין הבקשה לביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה על יסוד טענת התרמית. בסיכומיה הפליגה וינשטיין בטענות גם כנגד פסק הדין שניתן ב-ת"א 1017/85, שהוא הליך בו תבעה חברת "ליסינג הפועלים בע"מ" את וינשטיין ואת שותפה, מר כספי, בגין אי תשלום דמי שכירות בעבור ציוד שהשכירה להם. אלא שמקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום לדון בטענותיה של וינשטיין בעניין פסק דין זה מאחר והתובעת בהליך זה, חברת הפועלים ליסינג בע"מ, אינה צד להליך הנוכחי. אשר לפסק הדין שניתן ב-ת"א 797/85, חוזרת וינשטיין על טענתה לפיה למרות שהבנק ידע היטב כי חברת אולטרהדנט היא בעלת החשבון הוא יצר מצג שווא כלפי בית המשפט כאילו וינשטיין היא בעלת החשבון. לדבריה, החוב נוצר כתוצאה מפעולות מרמה של הבנק בחשבון ודף החשבון שהגיש הבנק לבית המשפט מייצג חיובים בחשבון שנעשו ללא הרשאה והוא בבחינת "ראיה כוזבת".

8.        הבנק מציין, כי וינשטיין אינה טוענת לתרמית בעצם ניהול ההליך ששללה את יכולתה להתגונן כנגד תביעת הבנק ומשכך, אין טענותיה יכולות לשמש בסיס לביטול פסק דין בשל תרמית. לגישת הבנק, וינשטיין טוענת לכל היותר להעלאת "טענה כוזבת" על ידי הבנק, וזו אינה מהווה עילה לביטול פסק דין מחמת תרמית. בהקשר זה טוען הבנק כי אין המדובר בטענה כוזבת באשר עמדת הבנק מבוססת על פרשנות סבירה להסכמות הצדדים. נטען, כי אפילו היתה פרשנות זו מוטעית, אין לראות בה משום תרמית, בין היתר משום שהבנק לא העלה אותה מתוך מודעות לכך שמדובר בטענה כוזבת. הבנק טוען, כי נטל השכנוע המוטל על וינשטיין בבואה לעתור לביטול פסקי הדין המוקדמים מחמת תרמית הוא מוגבר, במיוחד נוכח השיהוי הרב בהגשת תביעתה. לדברי הבנק, וינשטיין מעולם לא טענה כי הבקשה לפתיחת החשבון היתה "ראיה כוזבת" במובן זה שהיא זויפה או לא נחתמה על-ידה. הבנק טוען, כי מעולם לא הסתיר מבית המשפט שדן בתביעתו את העובדה שיש חברה המעורבת בחשבון, הנמצאת, נכון לאותו מועד, ביסוד. הבנק מפנה בהקשר זה להחלטת השופטת גילאור בבקשת וינשטיין לרשות להתגונן שם נקבע מפורשות כי מהבקשה לפתיחת החשבון עולה כי "קיימת חברה בייסוד שעבורה ביקשו הנתבעת 1 [וינשטיין, מ.נ.] ואחרים לפתוח את החשבון נשוא התביעה". לטענת הבנק, משלא מיצתה וינשטיין את זכויותיה בהליך המקורי משנת 1985, אין היא יכולה לעתור לביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה. לגישתו, הימנעותה של וינשטיין מערעור על פסק הדין, כמו גם השיהוי הרב בו הוגשה תביעת וינשטיין, שוללים את זכותה לעתור לביטולו כעת.

9.        לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין להורות על ביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה. פסק הדין בהתדיינות הראשונה הוא חלוט. אמנם, במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, ניתן לתקוף גם פסק דין חלוט, למשל בטענה שהוא הושג במרמה (ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו (טרם פורסם, 19.9.2007) (להלן: עניין גת); ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(3) 1 17-16 (2004)), ואולם המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים. טענתה העיקרית של וינשטיין היא, כאמור, כי הבנק יצר מצג שווא כלפי בית המשפט כאילו היא היתה בעלת החשבון. הבנק אכן טען בפני בית המשפט כי וינשטיין היא בעלת החשבון, אלא שבפני בית המשפט עמדה גם טענתה של וינשטיין במסגרת בקשת הרשות להתגונן כי היא אינה בעלת החשבון. זו היתה, כפי שעוד אראה להלן, המחלוקת העיקרית במסגרת ההתדיינות הראשונה. בית המשפט היה ער לעובדה כי "קיימת חב' ביסוד שעבורה ביקשו הנתבעת מס' 1 [וינשטיין, מ.נ.] ואחרים לפתוח את החשבון נשוא התביעה" (החלטת השופטת גילאור מיום 24.11.1985) ובכל זאת קבע את שקבע. יוצא איפוא, שבפני בית המשפט עמדה, טרם מתן ההחלטה האמורה, התמונה המלאה: מחד גיסא, טענת הבנק המגובה בבקשה לפתיחת החשבון (לגביה לא נטען כי היא זויפה) לפיה וינשטיין היא בעלת החשבון ומאידך גיסא, העובדה כי קיימת חברה ביסוד שעבורה ביקשה וינשטיין לפתוח את החשבון וטענת וינשטיין כי היא לא בעלת החשבון. במצב דברים זה, לא ניתן לומר שהוכח כי מי מהצדדים נקט כלפי בית המשפט במרמה המצדיקה ביטול פסק הדין. עוד ראוי להזכיר כי וינשטיין הגישה את הבקשה לתיקון כתב התביעה (בש"א 4393/93), ובה הבקשה להוספת עילה לביטול פסק הדין, בשיהוי ניכר, כשמונה שנים לאחר מתן פסק הדין, ולפיכך נטל השכנוע המוטל עליה בעניין זה כבד יותר (ראו: החלטתו של חברי השופט א' רובינשטיין ב-רע"א 33/08 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם, 21.5.2008)). אכן וינשטיין נקטה הליכים נגד מי שהיה עורך דינה בהתדיינות הראשונה, אך הליכים אלה אינם עניינו של הבנק.