פסק דין 9060/11

השופט ח' מלצר

1. חברה נטלה הלוואה ואשראים מבנק ולצורך הבטחת החזר החוב חתם מי שהיה בעל המניות העיקרי של אותה חברה על ערבות בעבורה לקיום התחייבויותיה ואף מישכן לאותו צורך לטובת הבנק נכס מקרקעין שהיה בבעלותו בדרך של משכנתא. לימים לא הצליחה החברה לעמוד בהתחייבויותיה, לרבות בהחזר של חובה לבנק, והיא הוכרזה כחדלת פירעון ופורקה. עקב כך הועמד החוב לבנק – לפירעון מיידי. בהקשר זה נעשתה, בין היתר, פניה לבעלים של החברה, שהיה, כאמור ערב לאותו חוב, ונפתחו הליכי מימוש של המשכנתא. בד בבד, הדרדר גם מצבו של הבעלים של החברה והוא הגיע לכדי פשיטת רגל, ובמסגרת הליכי פשיטת הרגל מונה לו – נאמן לצורך כינוס נכסיו וחלוקתם בין כל נושיו. עם מימוש נכס המשכנתא על דרך של מכירתו, ונוכח פירוקה של החברה  – נוצר לבעלים של החברה הפסד הון לצרכי מס בגובה הערבות, ככל שזו מומשה. הוא גם טען להפסדים נוספים. ההפסדים האמורים, ככל שנוצרו – ניתנים לקיזוז – מבחינת דיני המס – גם כנגד רווח ההון הגלום בשבח שנוצר על הנכס ובמקרה שלנו הוברר כי לבעלים לא היתה כל אפשרות אחרת לעשות שימוש בהפסדים האמורים. משנמכר הנכס נמצא עוד כי לאחר תשלום של מלוא מס-השבח מתוך התמורה שהתקבלה בגין המכירה, ככל שמס זה ישולם – הבנק לא יוכל להיפרע כדי כל סכום החוב של החברה כלפיו, שנערב כאמור ע"י הבעלים של החברה.

           הסוגיה שהתעוררה במכלול התמקדה, איפוא, בשאלה מי רשאי ליהנות מהתועלת הכלכלית הצומחת מקיזוז הפסדי החייב שיוכרו ע"י רשויות המס כנגד השבח של הנכס? הבנק, או כלל נושיו הלא מובטחים של הבעלים פושט הרגל (באמצעות הנאמן)? זהו הנושא העומד לליבון בפנינו בגדר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' נחליאלי-חיאט) ב-בש"א 13223/08 (במסגרת תיק פש"ר (ת"א) 1674-05), שהוכתר כהחלטה והכריע לטובת הנאמן.

           אפתח איפוא עתה בתיאור הנתונים הרלבנטיים לבירור הערעור.

תמצית העובדות

2. אברהם וייס (להלן: החייב בפשיטת הרגל, או: החייב, ולעיל גם: הבעלים), חתם על כתב ערבות וכן שיעבד בשנת 2002 את זכויותיו בחנות ומחסן המצויים ברחוב סוקולוב 55 ברמת השרון (הידועים כגוש 6417 חלקה 591 תת-חלקה 2) (לעיל ולהלן: הנכס) – לטובת המערער 1, שהוא בנק (לעיל ולהלן: הבנק), וזאת על מנת להבטיח חיובים ואשראים של חברת טכנוסדר בע"מ (לעיל ולהלן: החברה), שהיתה בבעלותו ואשר לוותה כספים מהבנק לצרכי פעילותה. עסקיה של החברה, וכן עסקיו הפרטיים של החייב כשלו ולפיכך בתאריך 18.01.2005 ניתן צו לפירוק החברה ובתאריך 18.08.2005 הוצא צו לכינוס נכסיו של החייב במסגרת הליכי פשיטת רגל, שנפתחו נגדו. לאחר מכן מונה לחייב נאמן, הוא המשיב 1.

3. הנכס נמכר על-ידי המערער 2, שהוא כונס הנכסים שמונה לצורך מימוש הנכס לטובת הבנק (להלן: הכונס), זאת על-פי צו ראש ההוצאה לפועל מתאריך 25.05.2008. תמורת המכירה עמדה על סך של 1,556,000 ש"ח והוצאה בגינה שומת מס שבח, על פיה השבח שנוצר בעיסקה הסתכם בכ-1,400,390 ש"ח, והמס בגינה, לאחר קבלת השגה מטעם הכונס עמד על סך של 543,337 ש"ח. הכנסה נוספת של קופת הכינוס, בגובה של כ-95,261 ש"ח, נבעה מביטול הסכם מכר קודם של הנכס, זאת על פי הסדר פשרה שנחתם בין הכונס לבין מציעה אחרת, וחילוט סכום מסוים מהתמורה שכבר שולמה במסגרת העסקה שבוטלה.

4. מאחר שלפי סעיף 93 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק מיסוי מקרקעין, או: החוק) – במכר כפוי של זכות במקרקעין (בין היתר בהליכי מימוש משכנתא), מס השבח צריך להיות משולם מתוך תמורת המכירה לפני העברת יתרת התמורה לנושה המובטח – הכונס התבקש לשלם את מס השבח מתוך תמורת המכירה. הוצאות הכינוס השונות (לרבות שכ"ט הכונס) הסתכמו, לטענת הכונס, בסכום של כ-192,700 ש"ח, ולפיכך אם היה הכונס משלם את מס השבח במועד קבלת השומה (לאחר ההשגה) – מבלי לקזז כנגדו את הפסדי ההון של החייב – היה נותר בקופת הכינוס של הנכס (להלן:קופת הכינוס) סכום של כ-915,224 ש"ח [(192,700+543,337) - (95,261+1,556,000)], כאשר החוב של החברה לבנק במועד מימוש הנכס עמד על סך של כ-965,437 ש"ח. יוצא מכך כי על מנת לפרוע במלואו את חובה של החברה לבנק ולשלם את מלוא מס השבח – מיד לאחר מכירת הנכס – היו חסרים בקופת הכינוס, ביום ביצוע עסקת מכר הנכס, כ-50,213 ש"ח (לגביהם הבנק היה נשאר – לכאורה – נושה בלתי מובטח). מאידך גיסא אם הפסדי החייב היו מקוזזים במלואם כנגד השבח וחיוב מס השבח היה מתבטל, כי אז בקופת הכינוס היה נשאר, לאחר ניכוי הוצאות הכינוס ופירעון מלוא חוב החברה לבנק סכום של כ-493,124 ש"ח [(965,437+192,700) - (95,261+1,556,000)].

הערות:

(א)           ציון התוספת "כ" בצד הסכומים נובעת מכך שלא כולם ממודדים ומיוחסים לאותה נקודת זמן.

(ב)           המשיב 1 השיג במקביל להליכים, מושא ערעור זה, על תוקף השעבוד, שנרשם (בתאריך 12.2.2002) לטובת הבנק והשגתו בהקשר זה נדחתה (ראו: בש"א (ת"א) 3223/00). המשיב 1 ערער על ההחלטה האמורה לבית משפט זה ואולם לאחרונה הוא חזר בו מן הערעור ועניין זה הסתיים בהסדר פשרה, שאושר כאן, כאשר למשיב 1 נשמרה הזכות לחזור לבית המשפט המחוזי הנכבד ולברר שם את סוגיית ריבית הפיגורים שבה חויב חשבון החברה ע"י הבנק (וכפועל יוצא מכך גם הערב פושט הרגל  – ראו: פסק הדין ב-ע"א 7451/12, מתאריך 3.7.2014).