פסק דין 4371/12

השופט ע' פוגלמן:

          ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ) שחייב את המערער לשלם למשיבה 1 סך של 272,764 ש"ח (ליום 30.11.2003) וכן שכר טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ש"ח, בגין פעולות שביצע במסגרת תפקידו כנאמן בהקפאת הליכים של המשיבה 3, חברת י. זקן ובניו מפעלי בנייה בע"מ (להלן: החברה) ואשר נקבע כי בוצעו בחריגה מההרשאה שהעניק לו בית המשפט.

העובדות הצריכות לעניין

1. ביום 20.2.2003 נתן בית המשפט המחוזי בירושלים צו הקפאת הליכים בעניינה של החברה, אשר עסקה בתחום הבנייה, והייתה באותה עת בעיצומן של עבודות בשני פרויקטים שיכונו "קוטלר" ו"ראובן". ביום 4.3.2003 מונה המערער (להלן גם: הנאמן) כנאמן בהקפאת הליכים של החברה. הנאמן ביקש להפעיל את החברה כעסק חי ולהמשיך בבניית הפרויקטים. ביום 10.4.2003 הגיש הנאמן לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות שבה ביקש, בין היתר, אישור ליטול אשראי מספקים בדרך של הזמנת סחורה הדרושה לביצוע העבודות, וזאת מאחר שלא היה בידי החברה כסף מזומן לשלם בגין הסחורה בעת קבלתה. הנאמן ציין בבקשה כי החברה צפויה לקבל מגורמים אחרים שיקים שמועד פירעונם יחול בעוד כחודשיים, ועל כן ביקש "אישור לביצוע התשלומים הדחויים תוך שהם מובטחים כנגד פירעון השיקים שנתקבלו מהלקוחות כאמור"; וכן שככל שבסופו של דבר החברה לא תוכל לשלם בגין סחורות אלו, הם יסווגו כחובות בדין קדימה. בית המשפט המחוזי ביקש את עמדת כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) לבקשה. ביום 28.4.2003 הגיש הכנ"ר את עמדתו וסבר כי מן הראוי לקבל את בקשת הנאמן. ביום 20.5.2003 נעתר בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא ו' זילר) לבקשה בקובעו: "כמוצע ע"י הכנ"ר".

2. בין החודשים אפריל 2003 לנובמבר 2003 הזמין הנאמן מהמשיבה (והמערערת בערעור שכנגד) מוצרי בטון שונים, בתנאי תשלום של "שוטף 60+". החל מחודש נובמבר 2003 לא כובדו שיקים שקיבל המערער מאתר "קוטלר" בסכום של למעלה מ-1,200,000 ש"ח. חלק מהשיקים חוללו מחמת היעדר כיסוי מספיק, ולגבי חלק ניתנו הוראות ביטול. בעקבות זאת נתן המערער הוראות ביטול ביחס לשיקים מעותדים שמסר לספקים ולנותני שירותים ובהם שיק אחד שנתן למשיבה. לאחר מכן החלו להינתן הוראות ביטול של שיקים שהתקבלו מאתר "ראובן", ובתגובה ביטל המערער שיקים נוספים שנתן לספקים ולנותני שירותים. בכלל זה ביטל המערער שני שיקים מעותדים שנתן למשיבה בגין מוצרי בטון שסיפקה לחברה בחודשים אוגוסט וספטמבר 2003 (שיק על סך 115,298 ש"ח ליום 12.11.2003; ושיק על סך 66,817 ש"ח ליום 15.11.2003). נוסף על כך לא שילמה החברה עבור מוצרי בטון שהזמין המערער וסופקו בחודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2003, בסך כולל של 272,764.65 ש"ח, ואשר עמדו לפירעון מיום 30.11.2003 ועד ליום 30.1.2004. סיכומו של דבר: החברה לא שילמה למשיבה תמורת מוצרים שסיפקה לה מחודש אוגוסט 2003 ועד נובמבר 2003, בסך כולל של 454,879 ש"ח (להלן: החוב).

3. הקפאת ההליכים בעניינה של החברה הוארכה מעת לעת, וביום 18.1.2004 ניתן צו לפירוקה. ביום 1.3.2004 מונה עורך-דין אמיר שושני למפרק זמני של החברה, ובהמשך הפך מינויו קבוע. ביום 4.4.2005 הגישה המשיבה תביעת חוב בדין קדימה, בין היתר בגין סכום החוב. תביעת החוב התקבלה במלואה, אך הסכום לא שולם שכן קופת הפירוק הייתה ריקה.

4. ביום 4.11.2010 הגישה המשיבה לבית המשפט קמא בקשה לחייב את המערער באופן אישי, וכן את הכנ"ר, בתשלום החוב. חיובו של הכנ"ר נתבקש בטענה שהתרשל בתפקידו. נקדים את המאוחר ונציין כי הואיל והתביעה נגד הכנ"ר נדחתה ואין לפנינו ערעור על כך (המשיבה הגישה ערעור אך משכה אותו), אין אנו נדרשים לדון בשאלת חבותו של הכנ"ר, אלא אך בשאלת חבותו האישית של המערער-הנאמן. המשיבה טענה כי הנאמן חרג מההרשאה שקיבל מבית המשפט ליטול אשראי כנגד המחאות מעותדות שנמצאות בידו, ותחת זאת הזמין מוצרי בטון על בסיס הערכותיו לגבי הכנסות עתידיות הצפויות מעבודות שביצעה החברה. המשיבה טענה כי התקשרה עם המערער ביום 1.4.2003, לפני שהגיש לבית המשפט את הבקשה להתיר לו לקבל אשראי מהבנק ומהספקים, ועל כן לא הייתה מודעת לסיכונים החריגים שנטל בשם החברה. המשיבה טענה עוד כי סמכה על כך שהמערער – בעל תפקיד מטעם בית המשפט, המנהל חברה בחדלות פירעון – לא יזמין ממנה סחורה כשאין בידו כסף לשלם עבורה; וכי אם הייתה מודעת להסדר שביקש מבית המשפט, כלל לא הייתה מסכימה להתקשר בהסכם עם החברה. נטען כי המערער הפעיל את החברה באופן גירעוני בניגוד להרשאה שקיבל; הפר את חובת הזהירות כלפי המשיבה; ועליו לשאת בנזקים שנגרמו למשיבה כתוצאה ממעשיו וממחדליו.

5. מנגד טען המערער כי יש לדחות את הבקשה מחמת שיהוי בהגשתה, מחמת מעשה בית דין וכן לגופו של עניין. הוא טען כי חילול השיקים שמסרו לו קוטלר וראובן לא היה צפוי והכשיל את הניסיון להבריא את החברה; וכי לאחר שביטל את השיקים המעותדים שמשכה החברה, הגישו נושים אחרים שלה שתי תביעות לחייבו באופן אישי בגין הנזקים שנגרמו להן. תביעות אלו נדחו, ודחייתן יצרה, כך טען המערער, השתק פלוגתא המונע התדיינות נוספת בטענות שהעלתה המשיבה. לגופו של עניין טען המערער כי לא חרג מההרשאה שנתן לו בית המשפט המחוזי, מאחר שבהתנהלותו יצר הקבלה בין התשלומים הצפויים לספקים לבין התמורה המתקבלת מלקוחות החברה; דאג תמיד שתיוותר יתרה חיובית בחשבון הבנק של החברה; ולא הנפיק למשיבה המחאה לפני שאחז בהמחאה נגדית דחויה שקיבל בפועל לידיו מקוטלר או מראובן. המערער הוסיף וטען כי הגם שלא הייתה לו חובה לגלות למשיבה כי התשלום יבוצע רק לאחר ביצוע תשלום מקביל משני הפרויקטים, הוא הבהיר לנציגי המשיבה כי אלה הם פני הדברים. הכנ"ר, שהתביעה הוגשה גם נגדו, תמך בעמדת המערער ובטענות שהעלה.

6. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 12.9.2011, הבהיר בא כוח המשיבה כי טענתו "לא עוסקת ברשלנות זו אחרת של הנאמן בניהול התיק [...] אלא בטענה אחרת, שנכנסת לחריג המצמצם שהפסיקה רואה בחיוב נאמנים, קרי: חריגה מפורשת מהוראות בית המשפט". המשיבה הצביעה על דו"ח שהגיש המערער ביום 12.2.2004, שממנו עלה כי סך ההתחייבויות של החברה לספקים בתקופת הקפאת ההליכים היה גבוה בכמעט שני מיליון ש"ח מהכנסות החברה באותה עת. מכאן ביקשה המשיבה להסיק כי המערער חרג מההרשאה שניתנה לו, בכך שבמקום להנפיק שיקים לספקים רק כנגד שיקים שנתקבלו אצלו מלקוחות החברה, הוא הזמין סחורה ושירותים מספקים מבלי שהחזיק בידו שיקים מעותדים על חשבון הסחורה והשירותים שהזמין, אלא על בסיס ציפייה לקבל תשלום מהלקוחות בעתיד. מנגד טען המערער כי הדו"ח דווקא מלמד שפעל במסגרת ההרשאה, וכי לסכומים ששולמו לספקים בשיקים שבוטלו בסופו של דבר היה כיסוי מלא בשיקים שהגיעו לידיו מלקוחות החברה. המערער הודה באותו דיון שהזמין סחורה מהספקים בשעה שהשיקים מלקוחות החברה טרם הועברו אליו, אך גרס כי בכך לא חרג מההרשאה אשר עסקה אך בהעברת שיקים לספקים כנגד שיקים מעותדים. המערער הוסיף וטען כי הספקת הסחורה ומתן השירותים קדמו לתשלום של הלקוחות, ולכן אין היגיון בטענת המשיבה כי אסור היה לו להזמין סחורות לפני שיקבל תשלום מלקוחות עבור הסחורה והעבודה שטרם סופקה ובוצעה.