פסלות דיין עקב דעה מוקדמת

הוגשה בפנינו תביעה להפחתת מזונות ע"י האב וזאת מאחר והבנים הם סרבנים ואינם מעוניינים ליצור עם אביהם קשר כל שהוא.

ביה"ד שמע את הצדדים בארוכה ופסק שאכן הילדים הם סרבני קשר וזאת גם בסיוע של האם, ועל כן, ביה"ד האזורי ביטל את חיוב המזונות וזאת למפרע. על פס"ד זה הוגש ערעור וכב' ביה"ד הגדול קיבל את הערעור מאחר ולא היתה חוו"ד מלאה בפני ביה"ד שנכתבה ע"י גורם מקצועי בעניין הקשר של האב עם ילדיו אשר אינו מתקיים, ובשל מי הרעה הזאת.

כמו כן, כב' ביה"ד הגדול העביר את הדיון להרכב אחר וזאת ע"פ בקשת המערערים, אולם ההרכב (הרכב א') שנתבקש לדון לא נענה לבקשת כב' ביה"ד הגדול ושוב ביה"ד הגדול החזיר את התיק להרכבנו וטעמו מאחר וההרכב הראשון (ב') שדן נתפרק ובהרכב החדש יש שני דיינים חדשים מלבד דיין אחד שהיה בהרכב הקודם (הח"מ) שעתה משמש כאב"ד בהרכב זה.

עתה עותר בפנינו ב"כ האשה כי מאחר והאב"ד כבר ישב בדין ואמר את דעתו הרי קרוב לודאי שלא יחזור בו ואף בידו להשפיע גם על דעת חבריו בהרכב בהיותו כאב"ד.

עתירה זו הוגשה גם לכב' ביה"ד הגדול ועתה הוא מעלה אותה בפנינו.

הנה ידועה מחלוקת הפוסקים בעניין עדים אי אמרינן "עביד אינש לאחזוקי דבוריה" בש"ע חו"מ (סי' לג סעיף יב) כתב רמ"א בשם בעל העיטור בהגה: "מיהו נפסק הדין כשהיה קרוב לא יוכל לחזור ולתבעו אח"כ בעדות זו שנתרחק דהואיל ונפסק הדין נפסק".

ובש"ך סק"ט כתב לחלוק על הרמ"א וכתב דאין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא, אלא כוונת בעל העיטור לומר כשהעד העיד מתחילה בבית דין כשהיה קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע מקורבתו ונפסל ופסקו הדין לא יוכל אח"כ לתבעו עוד בעד זה אחר שנתרחק שבוודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהיה שקרן וכן משמע מדברי בעל העיטור וז"ל: והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדי ואשתכח דקרוב הוא ואיפסל ופסקו לדינא ובתר כמה יומי נתרחק דאי הוי מסהיד ההיא שעתא כשר הוי מסתבר כיון דאיפסק ההוא דינא ולא סתר דינא דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה. עכ"ל.

א"כ ס"ל לש"ך דבעדים אמרינן עביד אינש לאחזוקי בדיבוריה, ו"בתומים" סק"ח כתב דדברי הש"ך תלוים בפלוגתא דרמ"ה ומהר"מ ארוך בעדים שהעידו שלא בפני בעל דין למ"ד דלא מהני שלא בפני בע"ד אי יכולים לחזור ולהעיד בבי"ד בפני בעל דין ולדעת רמ"ה כפי שהביאו המחברים אינם יכולים להעיד וכן הסכים מהרש"ל בתשובה סי' יא בפשיטות והטעם דעביד לחזק דבריו הראשונים ואם כן אף בזו יש לומר כן אבל לדעת מהר"מ ארוך דיכולים לחזור ולהעיד ולא אמרינן דיהו מחזיקים דבריהם אף בזו לא אמרינן כן וכן מצאתי להדיא בתשובת הרמ"א סי' פו דכתב דלסברת מהר"מ ארוך עדים שהעידו כשהיו נוגעים בעדותן וחזרו להעיד כשנסתלקו מנגיעתן דכשר ולא אמרינן דעבידי לחזק את דבריהם..."

אולם, ב"קצות" סק"ב חלק על הש"ך לגמרי וכתב "וכבר כתבנו בזה בסי' כח סק"ז ע"ש ראיות .. ועוד הביא שם ראיות מדברי הרא"ש בתשובה (כלל ס סי' י') והנתיבות סק"א במשפט האורים וס"ק יא במשפט הכהנים וכתב דדוקא במקום דהגדתן לא כלום הוא ואין עוברים איסור בהגדת שקר לא שייך לומר עביד איניש לאחזוקי דיבוריה. והעיטור והש"ך מיירי כשלא ידעו בשעה שהעידו שהן קרוב או פסול ואין להם התנצלות לומר ששיקרו מחמת שאין בעדותן ממש דהא לא ידעו מזה שפיר אמרינן עביד איניש לאחזוקיה דיבוריה וגם אפילו ידעו העדים בקורבתן רק שיודעים העדים שהבית  דין אינם יודעים מקורבתן ויסמכו עליהם ובתביעה שהעידו אדעתא דהכי שבית דין יסמכו עליה משום הכי אמרינן דעבידי לאחזוקי דיבורייהו דאי יודו ששיקרו יהיו נחשדין בעיני הבריות כמעידין עדות שקר שהרי אדעתא דעדות העידו.

הנה מחלוקת זו דוקא בעדים והשאלה בפנינו היא לגבי בית הדין האם גם בדיינים אמרינן עבידי לאחזוקי בדיבוריה.

בשו"ת "מהרלב"ח" בקונ' הסמיכה כתב אל חכמי צפת אחר שפסקו שם לחדש את הסמיכה כתב להם וז"ל :

".... ולא לבד אותה ההסכמה שהסכימו לשעבר אינה קיימת מטעם רוב אלא אפי' שעתה ירצו לשאת ולתת עמנו בדין ולשמוע טענותינו ולהודיע לנו ראיותיהם אם בעינינו יראה שאינם ראיות לקיים סברתם וגם הם לא יחזרו בהם ויסכימו לדעתם הראשונ' אין הסכמתם קיימת מטעם רוב וזה שעתה כבר הם נוגעים בדין הזה והם קרובים אצל עצמם דכסיפא להו מילתא למהדר ממאי דהסכימו בראשונה ולא יקבלו שום טענה לחזור בהם ודמיא הא מילתא למאי דאיתמר ביבמות פר' הערל דעל מאי דקאמר התם עליה דההוא קרא ועמשא בן איש ושמו יתרא וכו' כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמוני' מואבי ולא מואבית הקשו ומי מהימן והא אמר ר' אבא אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו וה"נ פריך בדוכתי אחריני וכתבו עלה בתוס' בשם ר"ת דהיינו דוק' היכי דהוא עצמו נוגע בדבר כגון עמשא שהי' צריך לאותה הורא' משמע מכאן דכל היכא דצריך החכם לאות' הורא' שהוא מור' לא מהימן. ה"נ רבני צפת תבנה ותכונן במהר' בימינו הרי הם צריכין לקיים דברי הוראתם הראשונה ואפי' אי הוי אמרי מימרא בשם אחד לא היו מהימני כל שכן כשיאמרו שלא נרא' בעיניה' טענתינו בדין דאין הסכמתם קיימת מטעם רוב דמשום דהדבר נוגע להם עצמ' לא ירא' להם לעולם שהדין הוא כנגדם וליכא למימר דלא דמי האי לנידון דידן דדוקא בכל הנהו חשיד הת"ח במאי דקאמר ולא מהימנינן ליה משום דההוא מילתא נוגע לכשרות ופסלות דגופיה אבל בנדון דידן דליכא כשרות ופסלות כלל אלא יקרא דחיי דלא לכספו הנהו רבני צפת במאי דהדרי בהו ליכא למיחש בהא ולמחשדינהו דילמא אמרי מאי דלא סבירא להו דאדרבא יקרא אית להו היכא דהדרי בהו דמקיימי בנפשייהו מתני' דמודה על האמת וכדאשכח' בגיטין פרק השולח ברבה בר רב הונא דדרש דרש' והיא כשם שהמקדש חצי אשה וכו' כך חצי' שפחה וכו' והקש' עליו רב חסדא והדר אוקי רב' בר רב הונא אמור' עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידיך אין אדם עומד על ד"ת אלא אם כן נכשל בהם תחלה ודרש כדרב חסדא וכן נמי בפרק יש נוחלין אשכחן ברבא כה"ג דדרש רבא שתי נשים שילדו ב' זכרים במחבא כותבין הרשא' ז' לז' אמר ליה רב פפא לרבא והא שלח רבין וכו' והדר אוקי רבא אמורא עלי' ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי וכו'. גם בזבחים פרק דם חטאת איכא דכותיה כרבא דדרש מותר לכבס מנעל בשבת אמר ליה רב פפא לרבא וכו' הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי וכו' ושם פרש"י יותר וזה לשונו אמר ליה רב פפא לאחר שישב לו התורגמן הדר אוקי באות' שעה חזר ואמר לתורגמן עמוד והשמע לרבים שאני חוזר בי ממה שדרשתי עד כאן לשונו משמע דליכא למיחש דלא ליהדר ביה החכם ממאי דקאמר משום זילותא דידי' לא היא דאיכא מילי דדינא בריר בהו טובא ובהנהו איפשר דליהדר בי' החכם כהנהו דרב' בר רב הונא ודרבא.  ואיכא מילי אחריני דדינא לא פסיקא כולי האי בהו והחכם לא ליהדר ממאי דקאמר ולאו משום דחשיד דעביד הכי בכונה אלא דמשום דהורה בראשונה נראה לו שהדין כמו שפסק ואם לא הי' פוסק כן בראשונ' קודם שמעו דברי שכנגדו היה מודה לו וה"נ אית לן למיחש בנדון דידן בחכמי צפת תבנה ותכונן במהרה בימינו דאע"ג דלא חשידי דלימרו בכונה מאי דלא סבירא להו מכל מקום איפשר שיראה להם עתה שהדין הוא כפי מה שנראה להם קודם. 

ומביא שם ראיות ומסיים וז"ל: כללא דמילתא דחכמי צפת קרובים הם אצל עצמם בדין הזה והסכמתם אפילו אחר שיראו ראיותינו אם יסכימו שלא דברינו אינה קיימת מטעם רוב.

גם בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' עט) הסכים לדעת מהרלב"ח וז"ל :

ולתת עמהם מסתברא שאינן נמנין עמהם ואין דעתם מכרעת שנוגעים בדבר הם שבוש' היא להם אם יפסק הדין עכשיו הפך דבריהם שיאמרו שטעו בדין בתחילה ואלו האחרים הצילום מהשגיא' והשבוש ודמיא להא דאמרינן בפ"ב דכתובות דאמר רב הונא אמ' רב ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על א' מהם עד שלא חתמו מעידין עליו וחות' משחתמו אין מעידין עליו וחותם ופרש"י משחתמו הוה ליה נוגעים בעדות שגנאי להם שישבו עם פסול בדין ע"כ כל שכן בענין טעות ושגיאה שגנאי גדול הוא ויהיו מחזרין כל טצדקי דמצו למעבד לעשות סניגרון לדבריהם הראשונים ומצינו בעובדא דרב עיליש דאשכחי' רב' דהוה דאין דינא ואהדריה אכסיף רב עיליש קרי עליה רבא אני ה' בעתה אחישנה רצה רבא להפיס דעתו ממה שנתבייש שלא יאמרו אלמלא בא רבא הרי היה נכשל בהוראה זו ואמר לא טעית פעם אחרת והפעם הזאת הזמינני ה' שלא תכשל ואם לענין עדות מקרי נוגע כ"ש לענין דיינות דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון ואע"פ שיש לתוספות שיטה אחרת באותה שמועה מ"מ הדין של רש"י אמת לא נחלקו עליו אלא מכח פרכא אחריתי וזו היתה תשובה של הרב מהר"י לוי ן' חביב בענין הסמיכה שהוכיח שמאחר שרבני צפת תוב"ב גלו דעתם והסכימו עליה טועים הם בדבר וכסיפא להו מילתא למהדר ממה שהסכימו בראשונה ואף הרב מהר"י בירב ז"ל לא היה טעמו שם אלא מפני שאותו הענין אינה הוראה כי לא היה צריך משא ומתן ולא חיקור דין אלא הסכמה ביניהם לברר א' מהם שהיה סמוך ומאחר שנברר האיש ההוא על פי הרוב הרי הוא סמוך יהיה בדעתו של הרמב"ם ז"ל או לא יהיה אבל אם היה הסכמת הרוב לענין הדין אם יכשר או לא יכשר מודה הוא שמי שאמר תחילה שיכשר לא יעלה אח"כ למנין וכמו שבאר דבר זה שם....." עכ"ל.

גם בשו"ת מהרשד"ם (חחו"מ סי' ב) ס"ל כמהרלב"ח וז"ל :

".... אמנם נר' לע"ד שאני מגמגם בדבר אחר שהדיין עשה פסק על שאלת בע"ד א' איך ישמע עתה הבעל דין הב' שהרי הוא נוגע בדבר ולהיות כי בקש מעלת כבוד תורתך ממני איך אני דוחה הראיה מהרמב"ן ז"ל שכתב בפסקו מועתק מלשון הר"ן ז"ל סוף פרק האומר ואני אומר שאם כוונת מעכ"ת לומר שכמו שבענין השכר אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד מקבלין הימנו וכן לענין דין כי זה אמת ודאי כפי הנלע"ד מ"מ בחכם שפסק וגלה דעתו בדין אח' מה חזרה שייך בו דבשלמא לענין ממון ההסתלקות יכול להתברר אמנם בענין כזה לא שייך הסתלקות ואיני מבין להשוות העניינים זה לזה כלל ולכן נראה שמי שפסק דין על ענין אין לו להיות דיין ואפי' בשותפות עם אחר כי הוא נוגע בדבר וכן ראיתי למורי כמוהר"ר לוי בן חביב זלה"ה שכתב על ענין מחלוקת הסמיכה שנפל בינו ובין כמוהר"ר יעקב בירב זצ"ל וז"ל..." עכ"ל.

אולם בשו"ת חכם צבי (סימן קלא) חולק וס"ל כמהר"י בירב וז"ל :

וראיתי להרב מהר"ר יעקב בי רב הובאו דבריו בתשו' מהרלנ"ח בפסק הסמיכה שכ' בפשיטות דאף שהסכימו חכמים בדבר מה וחתמו עליו כשרים הם לדון באותו הענין עצמו והתימא הגדול על מהרלב"ח שרצה לומר הפך זה וז"ל שם ועוד יצא מזה הפירוש שהבין בעל מגלה השנית שמי שהורה בדין הלכה למעשה ובא לפני חכם אחר זה הדין ויש מחלוקת בינו ובין חכם אחר זה שכבר הורה פסול לאותו ענין רח"ל מהאי דעתא נמצאו כל הדיינין פסולין לכל דין שכבר עשו מעשה ולא יכנסו למנין לאותו הדין עכ"ד והם חזקים כראי מוצק ראויים למי שאמרן דאלת"ה אילו כל הגאונים וכל פוסקי הלכות והרבנים הגדולים בעלי שאלות ותשובות המפורסמות בעולם פה אתנו חיים היו פסולין לדון בדינים שבאו מבוארים בספריהם וחלילה להעלות כזה על הדעת ואף מהרלב"ח החולק בנ"ד ההוא היינו משום שעשו רבני צפת מעשה כמבואר שם והורו הוראה גמורה דתו כסיפא להו מילתא..". ע"כ