פסיקת פשרה לגבי גובה הכתובה

לפני בית הדין מונח ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב, מיום י"א באייר תשע"א 15.5.2011. במסקנת פסק הדין נאמר כדלהלן:

על פי כל הנ"ל פוסק ביה"ד:

א.      חוב הכתובה שהתחייב בו הבעל [פלוני] לאשתו [פלונית] בתוקפו עומד, ולפיכך, על מר [פלוני] לשלם לידי [פלונית] את כל סכום הכתובה שהתחייב בו בשעת הנישואין סך של 180,000 ש"ח (מאה ושמונים אלף ש"ח).

ב.      על [פלוני] לשלם סכום זה לידי הזוכה הגב' [פלונית] תוך 90 יום.

ביום כ"ח באייר תשע"א 1.6.2011 החליט בית הדין האזורי כדלהלן:

"אכן, הוברר כי נפלה טעות סופר ע"י ביה"ד. סכום הכתובה הוא אכן 680,000 ש"ח (שש מאות ושמונים אלף ש"ח) ולא 180,000 ש"ח כפי שנכתב בפסק הדין.

בהתאם לאמור לעיל מבהיר ביה"ד ומתקן את פסק הדין כדלהלן:

"חוב הכתובה שהתחייב בו הבעל [פלוני] לאשתו [פלונית] בתוקפו עומד, ולפיכך, על מר [פלוני] לשלם לידי [פלונית] את כל סכום הכתובה שהתחייב בו בשעת הנישואין סך של 680,000 ש"ח (שש מאות ושמונים אלף ש"ח)."

בית הדין שמע את הצדדים ואת ב"כ הצדדים.

המערער טען לפנינו, בין היתר, שההליכים לא מוצו בביה"ד האזורי כדבעי, ואלפי המסרונים שהיו בשעות הקטנות של הלילה, מוכיחים בעליל שלאשה ישנם קשרים רומנטיים עם החשודים ואין פני האשה לשלום בית.

לעומתו טוענת האשה בין היתר שחלקם של המסרונים היו מבוימים היות שהבעל ניצל הזדמנות כשהטעינה הפלא-פון בסלון להשתמש בו ולביים מסרונים כאוות נפשו. וכן שהגישה תביעת גרושין רק כשהבעל בגד בה בעוד שפניה לשלום בית.

לאחר העיון, נראה מפרוטוקולי הדיון שהאשה הפנימה את הגרושין, וכבר בדיון הראשון בעקבות תביעת הבעל לגרושין האשה הסכימה להתגרש, מבלי להעלות אפשרות לשלום בית, וזאת כתגובת לוואי לדרישת הבעל להתגרש, בניגוד למקובל שכאשר רצונה של האשה בשלום בית לפחות עושה מאמצים להחזיר בעלה לחיק המשפחה. נראה אפוא שזה אינו רוצה זה לשלום בית, וניתן ללמוד זאת גם מכך שמרכז הכובד של האשה התמקד בעיקר בצד הכספי בלבד.

כמו כן עיין שו"ת משפטים ישרים חלק א סימן רסב:

שאלה אשה אחת שהיתה בה חולי הצרעת שהוא חולי המדבק אם יוכל בעלה לישא אשה אחרת עליה. וגם אם כופין אותו לגרש וליתן כתובה אם אינו רוצה להתקרב אצלה.

תשובה לפי התקנה ודאי נראה דיכולין ליתן לו רשות שהרי בתקנה האחרונה כתוב שאם יש אונס ניכר לב"ד שאינו יכול לבוא עליה שנותנין לו רשות ואף שהכא באפשרות לבוא עליה מ"מ כיון שאין דרך בני אדם לסבול זה מחמת הנזק המגיע מדיבוקא פשיטא דאין לך אונס גדול מזה וממילא נראה דאין כופין אותו לגרש וליתן כתובה זה נראה לכאורה. אמנם מדברי מור"ם /אה"ע/ ס"ס ק"ז נראה דאף אם היתה האשה נכפית ומאוסה לו אם אינו רוצה ליתן כתובתה ואינו רוצה להיות עמה נק' מורד ע"ש ב"ש וח"מ שכתבו שמשמע כן מדברי מור"ם וא"כ גם בנ"ד אם היא ראויה להשתמש אם אינו רוצה להיות עמה נקרא מורד ואם רוצה לגרשה וליתן לה כתובתה והיא אינה רוצה לקבל גט אז אין כופין להיות עמה. ובאמת שהדבר קשה כמ"ש הב"ש שם ס"ק כ"ז וצ"ע. ומ"מ אם רוצה לפרוע לה ממה שיש לו ולכתוב עליו השאר רשאי כמו שהוכחתי בתשובה אחרת. ועיין בב"י סי' ל"ט שכתב המצורע הוי מום גדול משום שמדבק יעו"ש. ומ"מ נראה דיכולין ליתן לו רשות לישא אחרת ואם תתבענו שיהיה עמה גם כן והוא אינו רוצה אז הדין שיפרע כתובתה כמ"ש. ולהיות שאמר הרב ב"ש שהדבר קשה ראוי לפשר ביניהם פשר מה. וכ"ש במצורע שהו"ל כנדה ואף אם מן הדין מותרת אין דעת כל אדם סובלת אותה ולמה יקרא מורד. ומ"מ צ"ע אם יש לה תוספת ונראה דיש לה כיון שנסתחפה שדהו וכמ"ש מרן /אהע"ז/ סי' קי"ז באשה שרואה דם מחמת תשמיש ויתן הכתובה כולה אלא די"ל דלא חייבוהו אלא בתוספת שמוסיף מדעתו ורצונו אבל תוס' שהוא מנהג ובעל כרחו עושה אותו נראה דלא נהגו כן אלא שלא יגרש חנם. אבל אם מוכרח לגרש מחמת שאומרים לו שיש לו סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא נר' דאדעתא דהכי לא הנהיגו. וכעין זה חלקו הרבנים מהריב"ץ זלה"ה והרב א"ז המשבי"ר זלה"ה דאף דקי"ל בממאנת יש לה תוס' ה"מ בתוס' שמוסיף מרצונו אבל התוס' שבע"כ מצד המנהג אין לה ואפשר דה"ה הכא כיון שמוכרח להוציאה אין לה תוספת וצ"ע וראוי לפשר.

וכן עיין בשות דבר שמואל [עמאר]:

מעשה בראובן ואשתו שנתקשרו בקש"מ שלא ישב עמה בבית כל היום כמנהגו ואם ישב כמנהגו רשאית לילך לבית אביה וחייב הוא לזונה והיא בבית אביה... ואין עליה שום חיוב מדברים שחייבת האשה לבעל ולא ישא א"א עד שיגרשנה בג"פ ושוב עבר על החיוב ותבעתו האשה במזונות ומפני כן רצה לגרש ולא לשלם מזונות והחכם שנידונו לפניו נסתפק בזה אי הוי זה כלל אונס לפוטרו מהתוספת ומבגדי חול ושלח לי אני הצעיר לחוות דעתי בזה וזה מ"ש לדידי חזי לי שלא נכלל זה וכיוצא בו באונסין שזכרו רבותינו בתקנת שנת "מבשר טוב" דמלבד שבתקנה הנז' עצמה לא זכרו כ''א ג' סבות שעליהם יפטר מה תוספת וכו' והם נחשדה וחלתה ושהה עמה י'שנים וכו'' ומדבריהם מוכח שאלו דוקא ולא זולתם כי לא כתבו שם תיבת וכיוצא בזה עוד זאת אפי' אם היו כותבין בפי' וכיוצא אין ראוי להכניס בדבריהם רק אונס שלא הביאה הוא על עצמו אבל זה וכיוצא בו שהוא שהביאו על עצמו מצד שהרגיל קטטות עמה עד שקצרה נפשה בעמלו ובישיבתו כל היום בבית שלא כדרך בני אדם עד שמרדה בו ולא נתרצית לחזור לו כ"א עפ"י תנאים אלו והתנאים מתוקנים כהלכתם ודאי שלא יכנס זה בכלל התקנה הנז'.

ועיין גם בספר הלכה למשה [אלבאז] וספר נופת צופים וספר שאלו לברוך שהביאו תקנה זו, והמעניין שחלקם כתבו שזו תקנה מעין הדין. ונראה לי שההסבר לכך הוא שמאחר שלשיטת מהרשד"ם במקרה ששהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שפטור מהתוספת, היות שהגרושין נכפו עליו לאור הנסיבות, ואדעתא דהכי לא כתב לה תוספת, הוא הדין כל אונס שהוא לא הביאו על עצמו בגרמתו אלא מצד התנהגות האשה או מצד שחלתה בחולי הצרעת שהוא חולי המדבק וכיוצ"ב שיש מקום לפחות לפשר בכתובה מצד דברי המהרשד"ם שעל בסיסה נתקנו התקנות דלעיל שיסודן בדין כאמור.

ולכן גם בנידוננו, ששני הצדדים לא יכולים לחיות בכפיפה אחת לאור הדברים המחשידים של האשה, שכתוצאה מהם היה הבעל אנוס בעזיבת הבית בזמן התהוות הקרע, ואשר בסופו של דבר הגרושין הפכו להיות בלתי נמנעים - יש לפשר בכתובה