פסיקת הוצאות בשל תביעה מיותרת לשלום-בית

בפני בית הדין מונחת בקשת האישה לחייב את הבעל להחזר הוצאות דיון ומשפט.

רקע עובדתי

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום י"ב ניסן תשס"ג (14.7.2003) ולהם ילד משותף.

ביום כ"ה אדר ב' תשע"ו (4.4.16) הגישו הצדדים לבית הדין הרבני בקשה משותפת לגירושין.

במקביל, ביום י"ח אייר תשע"ו (26.5.16) חתמו הצדדים של הסכם שלום-בית ולחילופין גירושין שהוגש ואושר בבית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון ביום כ' אייר תשע"ו (28.5.16).

ביום ח' סיון תשע"ו (14.6.16) התקיים דיון בעניין בבית הדין הרבני. במהלך הדיון התברר כי הצדדים הגיעו להסכמות רכושיות, חתמו על הסכם גירושין ואף נפתח בהסכמה תיק לאישור הסכם הגירושין. בדיון ביקשו הצדדים מבית הדין לאשר את הסכם הגירושין לאחר שהבעל חזר מתביעתו לשלום-בית. בית הדין אישר את ההסכם מבחינה הלכתית והוחלט לקבוע מועד סידור גט.

ביום כ' סיון תשע"ו (26.6.16) הגיש הבעל בבית הדין הרבני בקשה לשלום-בית ופתח תיק לשם כך. הוחלט להפנות את הצדדים ליחידת הסיוע שע"י בית הדין. שם התקיימה פגישה אחת.

ביום י' אלול תשע"ו (13.9.16) הגיש ב"כ האישה כתב הגנה לתביעתו של הבעל לשלום-בית. בכתב ההגנה מגוללת האישה את טענותיה לסירוב לשלום-בית ולטענתה פתיחת התיק הינה לשם סחיטה בלבד.

בדיון שהתקיים ביום י"ב אלול תשע"ו (15.9.16) חזר בו הבעל מכוונתו לשלום-בית, לטענתו לנוכח גישתה הנחרצת של האישה ולאור ההתפתחויות שאירעו לאחרונה, סמוך ונראה לדיון. הבעל הביע את רצונו לגירושין, ואכן עוד באותו יום התגרשו הצדדים.

הואיל וכך, העלו בדיון ב''כ האישה תביעה לחייב הבעל בהוצאות משפט שנגרמו לאישה ובקנס חריג. לטענתם האישה נאלצה לקחת סיוע משפטי כדי להתגונן בתביעת הבעל לשלום-בית לאחר שהצדדים כבר הגיעו להסכמה לגירושין. עתה התגלה שהבעל אינו מעונין בשלום-בית ורוצה להתגרש. לטענתה, תביעתו לשלום-בית של הבעל הייתה תביעת סרק מן השפה ולחוץ, מטרתה כהמשך לניסיון הסחיטה של הבעל ואינה אלא כדי לחייבה בהוצאות משפט מיותרות.

לעומתה, הבעל בסיכומיו מעלה את התפתחויות האחרונות שאירעו סמוך לדיון. האישה שכרה עו"ד שהכפיש אותו ואת שמו בכתב ההגנה שהוגש רק יומיים לפני הדיון. בכתב ההגנה טענות מופרכות וזדוניות לטענתו השומטות כל בסיס לשלום-בית כן ואמיתי. סיבה זו, היא אשר גרמה לו להחליט לחזור בו מתביעתו לשלום-בית שהוגשה בתום לב ובכנות.

הוחלט כי הצדדים יגישו בכתב את סיכומיהם לתביעה זו, והם הסכימו לפסיקת דיין יחיד.

מקורות הדין

הנה הרא"ש סנהדרין פרק ג סימן מ כתב וז''ל:

מכאן ראיה, מי שנתחייב בדין, אינו משלם לשכנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת. שאם לא כן, מה החשש "יוציא מנה על מנה", אדרבה יוציא ויוציא, ולאחר מכן ישלם הנתבע אף את ההוצאות. אבל אם היה מסרב לבוא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין, היה ר"מ מחייבו לפרוע כל יציאותיו.

וכן למד מגמרא זו הריב"ש בתשובה סימן רכב הביאו מרן הב"י בחושן משפט סימן י"ד:

אבל מה שטוען דון שלמה לדון יהודה הוצאות, כיון שדון יהודה יוצא מחוייב בעת הריב. בזה דעו: שמדין תורתנו, אין היוצא מחוייב בדין, חייב בהוצאות. מדתנן בפרק גט פשוט (קס"ז:) אין כותבין שטרי ברורין, אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנין שכר. ומפרש בגמרא: מאי שטרי ברורין? שטרי טענתא. אלמא: ששכר כתיבת טענות הכתות, על שניהם. ולא אמרו: שיפרע אותם היוצא מבית דין חייב. וכן נמי משמע, מדאמרינן בפרק זה בורר בסופו (ל"א:) גבי שנים שנתעצמו בדין. זה אומר: לדון כאן; וזה אומר: נלך לבית הועד. דאמרינן התם: כופין אותו, ודן בעירו, כי קאמר מלוה: כדי שלא יוציא מאתים על מנה. ואם היה חייב בהוצאות היוצא חייב מב"ד, לאו טעמא הוא, שהרי יפרע האחד ההוצאות, כשיתחייב במנה. אלא שנראה שאין על המחוייב בדין, חיוב ההוצאות, אלא דוקא הוצאות שיעשה, כדי להביאו לדין, אם הוא מסרב. כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא (קי"ב:) דבעי למיתן לספרא, זוזא דפתיחא. ולכן, אין על דון יהודה לפרוע מן הדין, בהוצאות שיעשה דון שלמה. אבל, אם נתחייב ונשתעבד בהן בשטר הקניה, חייב: דתנאי שבממון הוא וקיים.

ובתשובה בסימן תעה מוסיף הריב"ש לבאר את הכללים בדין זה: