פס"ד תביעות אישה לקבלת כתובה ומזונות מן העיזבון, וכן תביעת המנוח לתשלום דמי שימוש אשר הגיש נגד האישה בעודו בחיים

התובעת והמנוח היו בני זוג לשעבר, שהיו בהליכי גירושין (להלן: "האישה" ו"המנוח" בהתאמה). במהלך ההליכים המשפטיים, המנוח הלך לבית עולמו. הנתבעת 2 היא אחות של המנוח, גיסתה לשעבר של התובעת (להלן: "אחות המנוח"), והזוכה הבלעדית על פי צוואתו.

יש להכריע בהליכים בין האישה לבין אחות המנוח בנוגע לעיזבון המנוח, בהם תביעות האישה לקבלת כתובה ומזונות מן העיזבון, וכן תביעת המנוח לתשלום דמי שימוש אשר הגיש בעודו בחיים, בגין שימוש האישה בחלקו בבית שהיה בבעלותם.

תחילתם של ההליכים שבפני בהגשת תביעה לפירוק שיתוף בית הצדדים בxxxx (להלן: "הבית") שהוגשה בתמ"ש 7879-10-17 על ידי המנוח כנגד האישה.

במועד הגשת תביעה בשנת 2017, מתוך שלושת ילדי הצדדים, שניים כבר היו בגירים וגילו של הצעיר היה כ-15 שנים.

כתב התביעה לפירוק שיתוף נוסח באופן קצר ותמציתי ובו עתר המנוח למכור את הבית המשותף של הצדדים ולחלק את תמורתו באופן שווה בין הצדדים.

בכתב ההגנה ביקשה האישה לדחות את פירוק השיתוף בחמש שנים ממועד הגירושין, אולם גם עתרה להשהיית הדיון בפירוק השיתוף עד לבירור התובענות שהוגשו בבית הדין הרבני בxxxx; תביעה לשלום בית ומדור ספציפי.

ביום 03.04.2019 הגיש המנוח תביעה לדמי שימוש בתמ"ש 8496-04-19, שכן ביום 21.05.2018 ניתן פסק דין בתביעה לפירוק השיתוף בבית המשותף. בפסק הדין נקבע כי יש לקבל את התביעה ולפרק את השיתוף בבית במכירה חופשית, ובאי כוח הצדדים מונו ככונסי נכסים ככל ויעלה הצורך.

ביום 01.05.19 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בערעור שהגישה האישה על פסק הדין לפירוק השיתוף, והערעור נדחה בהסכמת הצדדים.

ביום 13.06.19, כאשר הצדדים היו בעיצומו של הליך הכינוס, בחלוף למעלה משנה מאז ניתן פסק הדין, הודיעה האישה לבית המשפט כי אינה מעוניינת שבא כוחה עו"ד ד' ימשיך לייצג אותה לרבות בהליך הכינוס, עקב חילוקי דעות ביניהם. ביום 19.06.19 עו"ד ד' הבהיר כי חילוקי הדעות נוצרו בין היתר עקב סירובה של האישה לשתף פעולה עם הליך המכירה, לרבות סירובה לאפשר לשמאי להיכנס לנכס.

בית המשפט נעתר לבקשת האישה לשחרר את עו"ד ד' מייצוגה בהליכים המשפטיים, אך דחה את בקשתה לבטל את מינויו ככונס נכסים. בית המשפט שוכנע כי עו"ד ד' ביחד עם ב"כ אחות המנוח עו"ד עדני, פעלו במשותף ע"פ הסמכויות שהוקנו להם ככונסי נכסים, והביאו לקידום הליך מכירת הנכס כנדרש, ולא נמצא כל טעם מוצדק לבטל את מינויו.

בסיומו של הליך הכינוס, ביום 31.10.19 הודיעה אחות המנוח כי ביום 05.10.19 המנוח הלך לעולמו עקב תאונת דרכים, וכי המנוח השאיר אחריו צוואה מיום 24.10.18, לפיה האחות היא היורשת היחידה לעיזבונו.

כחודש וחצי אחרי, ביום 26.11.2019 הוגשו על ידי האישה תביעת כתובה מהעיזבון ובה עתרה לחייב את העיזבון בתשלום כ-1,800,000 ₪, שהינו סך כתובתה של האישה, וכן תביעה למזונות מהעיזבון, וביום 22.09.2020 הגישה בקשה דחופה למינוי מנהל עיזבון.

ביום 01.09.20 ניתן צו עיקול זמני לבקשת האישה, על התמורה ממכירת הבית שהועברה לכונסי הנכסים, עד לסך של 1,300,000 ₪. בדיון מיום 31.10.22 הודיע ב"כ אחות המנוח וכונס הנכסים כי בעיזבון ישנו סך של 1,156,031 ₪ שעוקלו על ידי האישה ונמצאים בחשבון נאמנות של כונסי הנכסים (עמ' 13, ש' 28-27).

בדיון מיום 02.02.21 הצדדים הגיעו להסכמות שקיבלו תוקף של החלטה שיפוטית, לפיהן בין השאר, האישה תפנה את הבית עם הפקדת התמורה בידי הכונסים בתוך שבעה ימים; יינתן צו לקיום צוואה המנוח לאחר שתוגש בקשה מוסכמת; חוב המזונות בהוצל"פ ישולם בתוך שלושה ימים ועם קבלת הסכום האישה תפעל לסגירת התיק בהוצל"פ; ועוד.

ביום 12.04.21 האישה פינתה את בית הצדדים.

ביום 03.02.2021 הוגשה בקשה בהסכמה לצו קיום צוואת המנוח. לאחר בירורים שנתבקשו על ידי ב"כ היועמ"ש במשרד האפוטרופוס הכללי עקב תיקי ירושה פתוחים בבית הדין הרבני ואצל הרשם לענייני ירושה, ביום 06.06.21 ניתן צו לקיום צוואת המנוח בת"ע 8089-02-21. בין לבין הגישו הצדדים במשותף בקשות בעניין עסקת המכר של בית הצדדים.

בסיום הדיון האחרון מיום 31.10.22, בית המשפט הציע כי מתוך הסכום שנמצא בנאמנות, תשלם אחותו של המנוח סך של 280,000 ₪ לשני ילדיו של המנוח ובכך יסתיימו ההליכים בין הצדדים. האחות הסכימה ואילו האישה סירבה להצעה. לפיכך יש להכריע בהליכים שנותרו.

התביעה לדמי שימוש - תמ"ש 8496-04-19

ביום 03.04.19 עוד בחייו, הגיש המנוח תביעה כספית לתשלום דמי השימוש בחלקו בבית הצדדים ועשיית עושר שאינו במשפט על ידי האישה, בגין השימוש שעשתה האישה בחלקו בבית בתקופה שבה לא התגורר בו, החל מהיום שעזב את הבית בחודש 03/2018 ועד למועד פינויה מהבית.

בכתב התביעה נטען כי ביום 07.03.18 המנוח נאלץ לעזוב את בית הצדדים עקב איומים חוזרים ונשנים של האישה. דמי השימוש הוערכו על ידו בסך של כ-8,000 ₪ לחודש, ובהתאמה 4,000 ₪ חלקו. בנוסף נטען כי האישה מנהלת עסק של גן ילדים בבית, ללא תשלום חלקו.

בכתב ההגנה טענה האישה, כי המנוח עזב את הבית עקב התנהלותו האלימה. האישה הפנתה להליך צו הגנה שהגישה נגדו, בו ניתן צו כי הצדדים לא יפריעו אחד לשני בתוך הבית, ונקבע כי הוא ילון בחדר נפרד בבית. בנוסף האישה טענה כנגד פעולות והתחייבויות כספיות שביצע המנוח שיש לחייבו בהן.

לגופו של עניין, האישה טענה כי אינה עושה שימוש בחלקו, אלא בחלקה שלה, לרבות הצהרון הפועל בבית בחדר אחד נפרד, בהסכמת הצדדים במשך שנים. לטענתה היא לא מנעה ממנו להיכנס לבית בכל רגע נתון ולעשות כרצונו, בתנאי שלא יפריע לצהרון ויפגע בפרנסה. מכל מקום, לטענתה הסכומים הנטענים בגין דמי שכירות אינם מבוססים.

הבסיס לחיוב שותף במקרקעין בתשלום דמי שימוש ליתר השותפים קבוע בסעיפים 31(א) ו- 33 בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969: "31(א). ... רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר... 33. שותף שהשתמש במקרקעין משותפים, חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

אמנם הצדדים לא הספיקו להתגרש, אולם ביום 11.06.18 ניתנה החלטה על ידי בית הדין הרבני האזורי לאחר שהושגו הסכמות בדיון, לפיה "הצדדים יתגרשו זמ"ז כהסכמתם". בנוסף בוטל הצו למדור ספציפי שניתן קודם לכן (נספח ה' לתצהיר אחות המנוח מיום 26.04.22).

לא זו אף זו, ביום 14.01.19 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור שהגישה האישה, ואף קבע כי התביעה לשלום בית שהגישה האישה אינה כנה ואמתית, אלא נועדה לאפשר לאישה את המשך המגורים בבית המשותף, ולמנוע את פירוק השיתוף על ידי בית המשפט לענייני משפחה (נספח ו' לתצהיר אחות המנוח מיום 26.04.22).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הן בכתבי הטענות והן כפי שנשמעו בדיונים בעוד המנוח היה בחיים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

לטענת המנוח, החיוב הכספי בגין דמי השימוש בבית הצדדים נוצר ממועד שעזב את הבית בחודש 03/2018. עם זאת, רק בחודש 04/2019 הגיש את התביעה לקבלת דמי שימוש כנגד האישה, כשנה לאחר שניתן פסק הדין לפירוק השיתוף בבית הצדדים בחודש 05/2018.

ביחס לתקופה הראשונה מיום עזיבת המנוח את בית המגורים ועד להגשת תביעה לדמי שימוש, מצאתי כי המנוח לא זכאי לדמי שימוש הואיל והוא עזב את דירת המגורים מרצונו. ככלל, בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. אין הוא הופך באחת את בן הזוג האחר ל"שוכר בעל כורחו" (בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 9.4.2006 [פורסם בנבו]; ע"מ (מחוזי ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל(נבו 13.10.2002)).

עם זאת, לצד קביעה זו הכירה ההלכה הפסוקה בכך שגם כאשר אחד מבני הזוג עוזב את הבית המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר, אין בכך כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו "מעתה ועד עולם" (ר' ע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני[פורסם בנבו]).

נהיר כי, ממועד הגשת התביעה לדמי שימוש, מגורי האישה בדירה לא היו בהסכמתו ומכאן שקמה לו עילת תביעה לדמי שימוש ראויים ממועד הגשת התביעה בחודש 04/2019. לפיכך נקבע כי על האישה לשלם דמי שימוש ראויים עבור מגוריה הייחודיים בבית המגורים המשותף ממועד זה ועד למועד פינויה מהבית.

כאמור, המנוח הלך לעולמו ביום 05.10.19. אולם לאחר שניתן צו קיום צוואה, אחותו של המנוח המשיכה את התובענה בנעלי המנוח.

אני מורה כי עיזבון המנוח זכאי לדמי שימוש ראויים בגין שימושה של האישה בבית במשך השנתיים שחלפו ממועד הגשת התביעה לקבלת דמי שימוש בחודש 04/2019 ועד למועד שפינתה האישה את הבית בחודש 04/2021. נותר לקבוע אפוא את שיעור דמי השימוש.

ביום 21.02.22 בית המשפט מינה מומחית לקבלת חוות דעת שמאית להערכת שווי דמי השכירות החודשיים בבית בתקופה שמיום 07.03.18 עזיבת המנוח את הבית ועד ליום 12.04.21 בו פינתה האישה את הבית.

ביום 15.05.22 הוגשה חוות הדעת השמאית, לפיה אומדן דמי השכירות הראויים לאחר בחינת מכלול הגורמים והשיקולים, הוערך כדלקמן: בשנת 2018 – 5,800 ₪; בשנת 2019 – 6,200 ₪; בשנת 2020 – 6,500 ₪; בשנת 2021 – 6,700 ₪.

חוות דעת השמאית לא נסתרה ולפיכך אני מקבלת את חוות הדעת ומעמידה את דמי השימוש הראויים למנוח בהתאם לחוות הדעת, כדלקמן: 04/19-12/19 – 9 חודשים X 6,200 = 55,800 ₪; 01/20-12/20 – 12 חודשים X 6,500 = 78,000 ₪; 01/21-04/21 – 4 חודשים X 6,700 = 26,800 ₪. סה"כ 160,600 ₪. כלומר, סה"כ דמי השימוש המגיעים לעיזבון המנוח עומדים על מחצית מהסכום האמור, קרי בסך של 80,300 ₪.

מאחר והשמאות נערכה בשנת 2022 בגין השנים 2018-2021 ולא לפי המועד בו יחל תשלום דמי השימוש בשנת 2019, לפנים משורת הדין אני מורה כי לסכומים שנקבעו לא יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין.

התביעה לכתובה מן העיזבון - תמ"ש 61776-11-19

האישה והמנוח, נישאו זל"ז כדמו"י ביום 23.11.1994. במעמד נישואיהם חתם המנוח על שטר כתובה, במסגרתו נקבע סכום כתובתה של האישה בסך של 1,800,000 ₪ (להלן: "הכתובה").

המנוח כאמור נפטר בתאריך 05.10.19, והותיר אחריו צוואה בעדים בה הוריש את כל נכסיו לאחותו, תוך הדרת האישה וילדיהם המשותפים. הצוואה קוימה בצו קיום צוואה שניתן ביום 06.06.21, בהסכמת הצדדים.

לטענת האישה היא משוכנעת כי בעלה המנוח הוסת בחייו על ידי אחותו, וכי היא הסיבה לקרע שנוצר בין האישה לבין בעלה המנוח. בנסיבות בהן האישה הודרה לחלוטין מעיזבון המנוח, לטענתה היא זכאית לפרוע את כתובתה במלואה מן העיזבון ע"פ הדין העברי המעוגן בחוק הירושה.

לטענת אחות המנוח, האישה אינה זכאית לכתובה. האישה היא זו שהחלה את ההליכים המשפטיים כנגד המנוח, עתרה להרחיק את המנוח מבית הצדדים בהליך צו הגנה, ובהמשך במסגרת דיון בבית הדין הרבני, בו האישה התפרצה וקיללה את המנוח. בית הדין הרבני הפנה את האישה לכך כי ע"פ חוות דעת מטעמו נמצא כי אין סיכוי לשלום בית. לאחר הדיון אף ניתנה החלטה על כי הצדדים יתגרשו כהסכמתם. מכל מקום אין מדובר בסכום סביר ע"פ דיני הירושה.

באמצעות שטר הכתובה מתחייב הבעל כלפי אשתו בחיובים שונים כמו חיובי מדור מזונות ועוד המתייחסים לתקופת הנישואין. חלק אחר – עיקר הכתובה, תוספת כתובה, נדוניא ותוספת נדוניא – מתגבשים רק עם פקיעתם של הנישואין בגירושין או בפטירת הבעל (ב' אדלר ספר הנשואין כהלכתם (כרך א, תשמ"ה) רע"ח-שנ"ה; ב' צ' שרשבסקי דיני משפחה(1993) 96-89).

בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון בבע"מ 9692/02 פלונית נ' פלוני, סב(3) 29 (2007) (להלן: "עניין פלונית"), התייחסה כב' השופטת ארבל לשתי התכליות המרכזיות של הכתובה על פי ההלכה היהודית: ראשית, לחזק את יציבותו של מוסד הנישואין. כאשר הגירושין כרוכים בהשלכות ממוניות, בני הזוג שוקלים את צעדיהם ביתר זהירות. מסיבה זו תיקנו חכמים כתובה לאשה "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (תלמוד בבלי כתובות, נ"ד ע"א). שנית, להבטיח את עתידה של האישה לאחר הגיע הנישואין לקיצם, ובפרט במטרה להקל עליה להתחתן מחדש, "כדי שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה" (תלמוד ירושלמי כתובות פ"ט ה"ז).

זכותה של האישה לגבות את כתובתה מוגנת בין היתר בחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). כך קובע סעיף 11(ג) הוראות בדבר זכות הירושה של בן-זוג: " המגיע לבן-זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון".

סעיף 104(א)(3) לחוק הירושה, קובע: "החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו ולא נתבטלו במותו (בחוק זה – חובות המוריש) לרבות המגיע לאשתו על פי כתובה במידה שסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר".

הפסיקה מגדירה את סכום הכתובה בבחינת חוב הרובץ על הבעל, ואחרי מותו - על עזבונו, והבעל אינו יכול להשתמט מהתחייבותו על-פי שטר כתובה או לעקוף התחייבות זו על ידי עריכת צוואה או באופן אחר, כפי שאינו יכול להשתמט מתשלום חוב על ידי עריכת צוואה או באופן אחר (ראו ע"א 293/72 פילוסוף, עו"ד נ' "תעוז" קופת-תגמולים לשכירים בע"מ ליד בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד כז(2) 541)).

המשפט הישראלי הכיר במתן תוקף ממשי לחוב הכתובה, וקבע כי יש להתייחס אליו כיתר החובות, שכן מדובר על חיוב משפטי תקף לכל דבר ועניין, ומשכך יש ליצוק תוכן לאותו חיוב משפטי ולא להותירו כאילו נמוג האופן שבו ניתן ליצוק לו תוכן (בע"מ 9606/11עזבון המנוח פלוני נ' פלוני(נבו 20.05.2013).

בענייננו, בחודש 09/2017 האישה הגישה תביעות לשלום בית ומזונות לבית הדין הרבני, מבלי לעתור לקבלת כתובתה. הצדדים כאמור לא הספיקו להתגרש, ובפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 11.06.18 לא תועד דיון בנוגע לשאלת זכאות האישה לכתובה.

אף בהחלטה שניתנה על ידי בית הדין הרבני לאחר שהסתיים הדיון, ולפיה "הצדדים יתגרשו זמ"ז כהסכמתם", לא הייתה התייחסות לשאלת זכאות האישה לכתובה (נספח ה' לתצהיר אחות המנוח מיום 26.04.22).

בפסק דין שניתן בערעור שהגישה האישה לבית הדין הרבני הגדול, ואשר נדחה ביום 14.01.19 (נספח ו' לתצהיר אחות המנוח מיום 26.04.22), נקבע כי התביעה לשלום בית שהגישה האישה אינה כנה ואמתית. האישה אף הופנתה להגיש תביעות ולהציג את טענותיה הרכושיות "ובכלל זה תביעת הכתובה, וכבוד בית הדין האזורי ייתן את הכרעתו לפי שיקול דעתו".

בית הדין הרבני הגדול התייחס להתנהלות האישה: "לא נימנע מלומר, שלא טוב עשתה המערערת, שבמקום להציג את תביעתה האמתית, שעיקרה כלכלית, עטפה אותה בתביעה לשלום בית ...", וכן קבע כי אין בדחיית הערעור משום נקיטת עמדה, בין היתר, "באשר לשאלת זכאותה לתשלום הכתובה, ככל שיוגשו תביעות אלו על ידי המערערת".

חרף האמור, האישה לא הגישה את התביעה לכתובתה בבית הדין הרבני, ורק בחודש 11/2019, כחודש לאחר שהמנוח נפטר, עתרה היא לבית משפט זה לקבלת כתובתה מעיזבון המנוח.

למעלה משנה לאחר שהוברר ונקבע באופן חד משמעי בבית הדין הרבני כי תביעתה של האישה לשלום בית לא הייתה כנה ואמתית, כי אין סיכוי לשלום בית, וכי הצדדים יתגרשו בהתאם להסכמתם, ורק לאחר מות המנוח, האישה פנתה לבית המשפט בתביעה לכתובה מן העיזבון.

על אף שהאישה הופנתה על ידי בית הדין להגיש תביעות רכוש, לרבות בעניין כתובתה, היא לא עשתה זאת כאמור, אלא הגישה את התביעה לבית משפט זה רק לאחר פטירתו של המנוח, כאשר לא ניתן לקבל את גרסתו בנוגע לאי זכאותה של האישה לכתובתה על פי העילות הרלוונטיות בדין העברי.

כך למשל, כאשר האישה נשאלה בחקירתה הנגדית האם היא זו שהתחילה את הליך הגירושין, השיבה בצורה מתחמקת ומתחכמת, בחסות באת כוחה אשר מיד התנגדה לשאלה, על אף שמדובר בשאלה פשוטה ורלוונטית למחלוקת, ולא בכדי (29.05.22, עמ' 14 ש' 25-15).

כך היה גם בהמשך כאשר נשאלה שאלות עובדתיות פשוטות, ובית המשפט אף נאלץ להתערב ולבקש מהאישה לענות בפשטות. בהמשך כאשר נשאלה האם היא הגישה את הבקשה לסגור את תיק היישוב סכסוך, השיבה לעו"ד הצד שכנגד: "אני לא מסוגלת לענות לך" (עמ' 15 ש' 1 עד עמ' 18 ש' 11).

התרשמתי כי התנהלות האישה לוקה בחוסר ניקיון כפיים, כאשר ניסתה להטעות את בית הדין הרבני ואת בית המשפט באשר למצב היחסים בינה לבין המנוח עובר לפטירתו, אל מול העובדות אשר התבררו הן בהליך בבית הדין הרבני והן בחקירת האישה בבית המשפט.

עוד מצאתי כי עתירת האישה לגבות את כתובתה מעיזבון המנוח בנסיבות המפורטות לעיל, וכן סירובה להתגרש מהמנוח במשך כל התקופה על מנת ליהנות מיתרונות כלכליים וכספיים בהיותה נשואה פורמאלית ו"על הנייר" למנוח, מטילה צל עלתום ליבה.

חרף ההתנהלות המתוארת, לא הוכח מטעם המנוח כי מתקיימת עילה בנוגע לאי זכאותה של האישה לכתובתה על פי העילות הרלוונטיות בדין העברי, שיש בהן לשלול ממנה כתובתה, ומשכך אין גם כל קביעה משפטית רלוונטית בעניין זה.

אחות המנוח מעלה מספר טענות נגד תוקפה של הכתובה במקרה דנן. לטענתה, הכתובה חסרת תוקף בשל כשל טכני / מהותי, סכום הכתובה מוגזם, אומד דעת הצדדים (לא היה להם כל רכוש בזמן חתונתם), הנחיית הרבנות לא לחתום על כתובה מעל מיליון ₪ ועוד.

לא מצאתי לקבל את טענת אחות המנוח בסיכומיה, לפיה בשל היעדרו של מקור הכתובה יש לדחות את תביעה, או טענתה כי לצדדים לא היה רכוש ויש בכך להעיד על אומד דעתו של המנוח בזמנו כי לא היתה לו כוונה אמתית לשלם את סכום הכתובה. טענות אלו לא הועלו בכתב ההגנה, עצם קיומה של הכתובה לא נסתר, ובתשתית הראייתית שהונחה בפני אין כל בסיס לאומד דעתו של המנוח בעניין זה.

אשר לסכום הכתובה, מעיון בפסיקת בתי המשפט ובתי הדין הרבניים עולה כי פסיקת סכום הכתובה מושפעת משיקולים רבים, כאשר כל מקרה לגופו.

בפסק דין שניתן בבית הדין הרבני הגדול בתיק 1687-24-1 פלוני נ' פלונית (נבו 02.09.2007), נקבע כי כתובה בסך מיליון ₪ נחשבת למוגזמת ואין לה תוקף מחייב. נפסק סכום של 120,000 ₪ המייצג סכום חודשי של 10,000 ₪ לחודש, ונמצא מתאים כפיצוי ראוי לכל זכויותיה של האישה. לדברי בית הדין הרבני הגדול, הכתובה לא נועדה להעשיר את האישה הגרושה, ולדלדל עד עפר את הבעל. אלא מטרת הכתובה היא לאפשר לאישה קיום בכבוד למשך תקופת מינימום של שנה, עד אשר תינשא מחדש.

בית הדין הרבני התייחס לבעיית הכתובות המוגזמות המתעוררת לא מעט בבתי הדין. במקרים רבים נהגו לנקוב בכתובה סכומי עתק, לפי גימטריות או צירופי מספרים, ובהגיע עת פקודה עומד הבעל בפני חיוב אדיר הרבה מעבר ליכולתו.

בהתאם לפסיקת בית הדין הנכבד, יכול אדם להתחייב גם סכום אסטרונומי במסגרת תוספת, והחיוב יהיה לגיטימי, אם נעשה לפי כללי ההתחייבות. אלא שצריך להביא בחשבון את הלחץ שבו נמצא החתן דקות לפני כניסתו לחופה ואת הרצון להרשים את הנוכחים, וכן את משפחת הכלה הדוחקת בחתן ובמשפחתו, בכדי להסיק שמדובר יותר בהתחייבות של כבוד.

על פי הנימוקים המפורטים לעיל, ולאחר ששמעתי הצדדים ואת באי כוחם, ושקלתי בכובד ראש את טענותיהם, מצאתי כי סכום הכתובה בסך 1,800,000 ₪ הוא מוגזם, ואין לו תוקף מחייב. עם זאת, מצאתי לפסוק לאישה סכום מתאים כפיצוי ראוי לכל זכויותיה בסך שלא יעלה על 180,000 ₪ מתוך נכסי עזבון המנוח.

התביעה למזונות מן העזבון - תמ"ש 61701-11-19

בתביעה זו עותרים שניים מילדיהם של האישה והמנוח, באמצעות אימם, לקבלת מזונות ומדור למפרע מיום פטירתו של המנוח ביום 05.10.19. לטענתם, יש להתחשב בכך שהמנוח לא הוריש לילדיו דבר, והותירם ללא כל רכוש, כאובים ונזקקים.

צרכי הילדים הוערכו בסך של 1,340 ₪ עבור הוצאות הבת ת'- ילידת 08.01.1999, וסך של 2,797 ₪ עבור הבן הצעיר א'- יליד 18.05.2002. בנוסף עותרים להוצאות מדור בסך של כ-980 ₪ בחודש.

לטענת אחות המנוח, יש לדחות את התביעה על הסף מהטעמים הבאים: מדובר בשני בגירים; מצבם הכלכלי לא פורט ולו בראשית ראייה; אי עמידה במבחן הנזקקות; לא צורפו אסמכתאות; אין שום פירוט לרכוש אימם; אין זכר לרמת החיים של הילדים; לתביעה לדמי כתובה יש השלכה על שווי העיזבון.

עוד נטען כי ילדי המנוח נטשו אותו עוד בטרם החלו ההליכים מול אימם, השפילו אותו והתייחסו אליו כזר בבית. לפיכך מבוקש לדחות את התביעה.

זכאותם העקרונית של הילדים למזונות מן העיזבון נקבעת על פי הוראות סעיפים 56 ו-57 לחוק הירושה.

סעיף 59לחוק הירושהקובע את הקריטריונים והשיקולים בפסיקת מזונות מן העיזבון. בין היתר יש לבחון את שווי העיזבון, את רמת החיים של הזכאי למזונות כפי שהיתה ערב מות המוריש ואת התשלומים שהקטין זכאי לקבל ממקורות אחרים.

הזכאות למזונות נבחנת על פי נזקקותו של התובע, שכן מוסד המזונות מן העיזבון מהווה מעין חקיקה סוציאלית שתכליתה לסייע לנזקק ואף לדאוג לעניינה של הקופה הציבורית לבל ייפול הנזקק לנטל עליה (ע"א 393/93 פלוני נ' עזבון ישראל לויט [פורסם בנבו] (1994).

מזונות מן העיזבון יינתנו אך ורק אם הטוען למזונות אינו יכול לספק את צרכיו ההכרחיים. משכך, תידחה תביעה למזונות מן העיזבון אם התובע אינו עומד בנטל הוכחת נצרכותו (ע"א 632/89) סעדון ליז נ' עזבון ג'ורג' סעדון [פורסם בנבו] (1990); ע"א 6161/87 אנגלמן נ' אנגלמן, פד"י מ"ז 1 (621).

מבחן הנזקקות זכה בפסיקה לפרשנות מצמצמת, שהרי למעשה מוענק דבר מה מתוך עזבונו של מנוח, גם אם המנוח החליט להדיר את אותו נזקק מעיזבונו, או לצמצם חלקו בו, ובכך אנו חורגים למעשה מהעיקרון המוביל של "עשיית רצון המת". ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט שוחט בת"ע 7721/00 פ.י. נ' מ.ר. [פורסם בנבו] (20.8.03):

"הפסיקה העניקה ל"מבחן הנזקקות" פרשנות מצמצמת... מזונות מן העיזבון ייפסקו רק אם הטוען למזונות אינו יכול לספק את צרכיו ההכרחיים... הפסיקה העדיפה את הפרשנות המצמצמת על פני המרחיבה, תוך שהיא נותנת עדיפות ל"רצון המת" אשר החליט להדיר את הזכאי למזונות מעיזבונו על פני הרצון לשמור על זכות התלוי למזונות. הפסיקה ראתה בתשלום מזונות מהעיזבון חריג לכלל היסוד בדיני צוואות "מצווה לקיים את דברי המת" כחריג בחרה היא לצמצם אותו כדי תשלום "הצרכים ההכרחיים", תשלום שיש בו משום פגיעה נסבלת ברצון המת".

הוראת סעיף 59 לחוק הירושה קובעת הנחיות הן באשר לעצם קביעת הזכאות והן באשר למידת הזכות. כך בית המשפט בוחן את שווי העיזבון, מה שהזכאי עשוי לקבל מן העיזבון, רמת החיים של המוריש והתובע מזונות ערב מותו של המוריש, רכושו של הזכאי למזונות, הכנסתו של הזכאי למזונות ועוד.

בחינת אמות המידה המפורטות בסעיף 59 לחוק הירושה מלמדת כי בקביעת הזכות למזונות ומידתם יתחשב בית המשפט בין השאר בנתונים הנוגעים לצרכיהם של הילדים.

בענייננו, מצאתי כי בתו של המנוח בהיותה בגירה ובהעדר קשר בינו לבינה, לא הייתה זכאית לקבלת מזונות מאביה המנוח. לעומת זאת, מצאתי כי בנו של המנוח זכאי לקבלת מזונותיו מאביו המנוח, ובבחינת החומר המונח לפניי, אף אין כל סיבה לחלוק על זכאותו העקרונית לקבל מזונותיו מן העיזבון, למעט בשאלת היקף המזונות לו הוא זכאי, ובהתחשב באמות המידה המנויות בסעיף 59לחוק הירושה.

במקרה שלפנינו, לתביעה לא צורפה שום אסמכתה לטיעוניה. טענות בנוגע לצרכים ההכרחיים נותרו בעלמא וללא כל אסמכתה ממשית המלמדת על הסכומים המבוקשים. לפיכך אין לי אלא להכריע על דרך האומדנא.

כידוע, הוצאות הכרחיות של קטין עומדות כיום על סך של כ- 1,600 ₪ לחודש, כסך מינימלי חודשי שאינו נדרש לראיה (עמש (תל אביב) 1971-12-16 - פלוני נ' פלונית, (2019); עמ"ש (מחוזי ת"א) 46291-01-16 פלונית נ' פלוני (2017), עמ"ש 32172-11-17 ע.ש נ. נ.ש  (2019);  תלה"מ (תל אביב) 70922-07-18 - ל' מ' נ' י' ס (2020).

לאור המקובץ לעיל, והיות ומצאתי כי בנו של המנוח זכאי למזונות מן העיזבון, הריני מורה כדלקמן: הסך שנקבע בסך 1,600 ₪ למשך 7 חודשים עבור הבן א' עד הגיעו לגיל 18, מגיע סה"כ ל- 11,200 ₪.

לכך יש להוסיף את הסכום המשולם ממועד הבגירות ועד תום שירות חובה (צבאי או לאומי או התנדבותי – 3 שנים), שהוא שליש מדמי המזונות המשולמים עד למועד הבגירות, ובסה"כ 19,200 ₪.

אציין כי גם הבן היה בנתק מאביו המנוח, אולם מאחר ובמועד פטירת המנוח הבן היה קטין, ייתכן וכבגיר היה שב לקשר עם אביו המנוח ועל כן נהנה הוא מהספק.

לאור זאת, ישולם עבור הבן סך של 30,400 ₪, כסכום חד פעמי מתוך העיזבון, וזאת בתוך 60 ימים ממועד פסק הדין, לבל יישא התשלום הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

סוף דבר

מכל המקובץ לעיל נקבע כדלקמן:

1. התביעה לדמי שימוש מתקבלת באופן חלקי. סך דמי השימוש שעל האישה לשלם לעיזבון המנוח עומד על סך של 80,300 ₪.

2. התביעה לכתובה מן העיזבון מתקבלת באופן חלקי. סכום הכתובה שישולם לאישה כפיצוי ראוי לכל זכויותיה הוא 180,000 ₪ מתוך עזבון המנוח.

3. תביעת מזונות מן העיזבון מתקבלת באופן חלקי. סך של 30,400 ₪ ישולמו לבנו הצעיר של המנוח, כסכום חד פעמי מתוך עזבון המנוח.

4. הסכומים הנקובים לעיל יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

5. כונסי הנכסים יפעלו בהתאם לפסק הדין.

6. לאור תוצאת פסק הדין במסגרתה התקבלו טענות חלקיות של מי מהצדדים ונדחו טענות אחרות - כל צד יישא בהוצאותיו.

7. כל התיקים ייסגרו.

8. ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

    

   ניתן היום, י"ג תמוז תשפ"ג, 02 יולי 2023, בהעדר הצדדים.