א. רקע עובדתי
- התובענות שבפני נוגעות לתוקף צוואתו וחלוקת עזבונו של המנוח מ' ג' ז"ל (להלן: "המנוח", אשר הלך לעולמו ביום 21.9.2013.
הגב' ש' א' (להלן: "המבקשת"), הייתה בת הזוג של המנוח בשמונה השנים האחרונות לחייו, לבני הזוג לא היו ילדים משותפים. למבקשת שני ילדים מנישואין קודמים ולמנוח שלושה ילדים מנישואין קודמים הם המתנגדים בהליכים שבפני.
- המבקשת עתרה לקיים את צוואת המנוח מיום 31.07.2013. (להלן: "הצוואה").
בצוואה ציווה המנוח את כל רכושו למבקשת. עוד ציווה, כי ככל שהוא והמבקשת ילכו לעולמם באותו מועד, ירשו את עזבונם בחלקים שווים בנו מ' ג' ושני ילדיה של המבקשת, ס' נ' וס' נ'.
- ילדי המנוח הם המתנגדים לצוואה. המתנגדים 1-2, ילדי המנוח ואשתו הראשונה ע' ג' (להלן יכונו "י'" ו"י'" וביחד יכונו- "המתנגדים") הגישו התנגדות אחת. המתנגד 3, בנו של המנוח מאשתו השניה, הגב' י' ג' (להלן יכונה: "מ'") הגיש התנגדות בנפרד. התנגדות מ' הוגשה באמצעות אימו הגב' י' ג', מאחר ומ' היה קטין בעת פתיחת ההליך, יש לציין כי מ' בגר במהלך הדיון.
- ואלו התובענות שבפני בית המשפט:
- ת"ע 13814-01-14 בקשת המבקשת לצו קיום צוואה.
- ת"ע 13891-01-14, התנגדות י' וי' לצוואה.
- ת"ע 13987-01-14 התנגדות מ' לצוואה.
- ת"ע 38416-04-14 בקשת מ' לצו ירושה.
- יצוין כי התנהל הליך נוסף בעניין מינוי מנהל עיזבון זמני. במסגרת הליך זה הגיעו הצדדים להסכמות בעניין תשלום מראש של מזונות מ' לתקופה החל מיום פטירת המנוח ועד סיום לימודיו של מ' בכיתה י"ב, מתוך קופת העזבון. ההסכמה האמורה קיבלה תוקף של החלטה וייתרה הגשת תביעה למזונות כנגד העזבון.
ב. טענות הצדדים:
התנגדות י' וי':
- לטענת המתנגדים, מאז נפרדו הוריהם בשנת 1988, שמר המנוח עמם על מערכת יחסים קרובה ואוהבת וקיים עימם הסדרי ראיה קבועים כמו גם עם מ'. היחסים בין שלושת ילדי המנוח היו מצוינים. המבקשת לא ראתה בעין יפה את קשריו של המנוח עם ילדיו וניסתה בכל כוחה למנוע את הקשר ביניהם. לאור התנהגותה של המבקשת, נאלצה י', בשנתיים האחרונות לחיי אביה המנוח, עוד קודם למחלתו, להיות עמו בקשר טלפוני בלבד.
לטענת המתנגדים ביום פטירת סבתם (אמו של המנוח), הבטיח המנוח להם ולאמם, כי אין להם מה לדאוג מבחינה כלכלית מאחר, ונחתם בינו לבין המבקשת הסכם ממון כמו גם צוואה לטובת שלושת ילדיו. המנוח אף ציין בפניהם כי אמו המנוחה אמרה לו במפורש כי את כל אשר ציוותה לו הוא יעביר לילדיו. למיטב ידיעת המתנגדים כספים אלו הופקדו בחשבון בנק נפרד של המנוח. המנוח לטענתם, שב והצהיר במספר הזדמנויות כי ילדיו יהיו מסודרים.
לכן, אין ספק כי כוונתו האמיתית של המנוח היתה להותיר את החלק הארי של עזבונו לילדיו, ובוודאי את הכספים שירש מאמו.
- לטענת המתנגדים כתוצאה ממחלת המנוח הוא סבל מכאבים ועשה שימוש תכוף בגראס רפואי ובמדבקות מורפיום, על מנת להקל על מכאוביו. לטענתם בחודשי חייו האחרונים של המנוח לרבות המועד בו נחתמה הצוואה, הוא היה מסומם ולא כשיר לחתום על מסמכים משמעותיים כולל הצוואה. כן טוענים המתנגדים כי המנוח היה תלוי תלות מוחלטת במבקשת. המבקשת פעלה להחתים את המנוח על הצוואה תוך ניצול חולשתו, חוסר הבנתו והעדר צלילותו כדי לזכות בכל רכושו, כך שנוצרה תשתית מספקת להשפעה בלתי הוגנת של המבקשת על המנוח. לטענתם, המבקשת היא זו אשר נסחה באופן מוחלט ובלעדי את נוסח הצוואה.
בנוסף העלו המתנגדים חשש למעורבות המבקשת בעשיית הצוואה. בניגוד לצוואה רגילה, מדובר בצוואה הדדית, המבקשת נכחה בעת עריכת הצוואה ואף השתתפה בעריכתה. כך גם ההתקשרות בין עורכת הדין שערכה את הצוואה לבין המנוח, התבצעה על ידי המבקשת.
- כן טוענים המתנגדים כי קיים פגם צורני בצוואה: העמוד השני לצוואה לא חתום על ידי המנוח והצוואה כולה לא נחתמה על ידי העדים.
- לטענת המתנגדים, המנוח והמבקשת חתמו על צוואה הדדית, כאשר היה ברור וידוע לשניהם בעת החתימה, כי למנוח נותרו מספר שבועות בודדים לחיות בהיותו חולה במחלת סרטן סופנית. על כן יש לראות בצוואה כצוואה שנעשתה למראית עין בלבד, שכן ההדדיות לכאורה בצוואה, בה המבקשת בפטירתה מצווה את עזבונה למנוח לא תתקיים לעולם.
- לטענתם, קיום הצוואה עלול להביא לתוצאה קשה ובלתי רצויה כי רצון המנוח אותו התווה כל חייו לא יתגשם ובכך המתנגדים ינושלו מהירושה.
התנגדות מ':
- לטענת מ' מאז נפרדו הוריו, שמר עמו המנוח על מערכת יחסים קרובה, היה מעורה בחייו, קיים הסדרי ראייה קבועים ודאג לתשלום סדיר של מזונותיו. באחד מהביקורים שביקר מ' את אביו המנוח סיפר לו אביו, כי ערך צוואה ולאחר מותו הוא יהיה "מסודר". באותם ימים אף פנה המנוח אל אמו של מ' ואמר לה, שידאג שלבנם תהיה דירה. על כן, ברי כי כוונת המנוח היתה להותיר חלק מסוים לכל הפחות מעזבונו, לבנו מ', עמו היה בקשר קרוב והדוק ביותר.
לטענתו, במעמד החתימה על הצוואה, המנוח לא היה כשיר לחתום עליה. לאור מצבו הרפואי של המנוח בחודשיו האחרונים לא ברור איך הבין כי חותם על צוואה או לחילופין נתן הסכמה. המנוח לא היה צלול מאחר ונטל תרופות רבות, אשר שללו ממנו את היכולת הקוגניטיבית הנדרשת לשם עריכת צוואה. עוד נטען, כי המנוח היה תלוי תלות מוחלטת במבקשת. בנסיבות של עריכת צוואה הדדית טוען מ', כי המבקשת היא שניסחה באופן מוחלט ובלעדי את נוסח הצוואה.
- עוד טוען מ', כי המבקשת הפעילה על המנוח השפעה בלתי הוגנת, שעה שהמנוח היה תלוי בה תלות מוחלטת שכן התגורר במרחק רב יחסית מילדיו ולא התרועע עמם על בסיס יומי.
כן טוען כי מלבד העובדה כי עמ' 2 לצוואה לא חתום על ידי המנוח, כל הצוואה עצמה לא חתומה על ידי העדים. בנוסף, עו"ד ק' ס', אשר ערכה את הצוואה ומופיעה בה כעדה למרות שאיננה חתומה על הצוואה, הינה חברתה של המבקשת.
- המנוח והמבקשת חתמו על צוואה הדדית כביכול כאשר היה ברור וידוע לשניהם בעת החתימה כי למנוח נותרו מספר שבועות בודדים לחיות והצוואה ההדדית הינה למראית עין בלבד. לכן ניתן לומר כי המבקשת נהגה בחוסר תום לב עת אפשרה למנוח לנשל לחלוטין את שלושת ילדיו החוקיים.
- לאור כל האמור עותר מ' לקבוע כי צוואת המנוח בטלה ויש ליתן צו ירושה בהתאם לחוק הירושה.
טענות המבקשת:
- המנוח והמבקשת חיו כבני זוג ידועים בציבור משנת 2005.
בשנת 2006 נסעו יחד לספרד שם חיו כשנתיים נוכח פרויקט שניהל המנוח. לטענת המבקשת, לאורך תקופה זו, ילדי המנוח – י' וי' לא היו עמו בקשר. מ' שהיה קטין שמר על קשר עם אביו. לאחר שובם ארצה החליטו המנוח והמבקשת לבנות בית בגליל ב----. הבית נרשם על שם המנוח והמבקשת בחלקים שווים ובשנת 2010 עברו להתגורר בו.
- לטענת המבקשת, על פי בקשת המנוח, ערכו בני הזוג ביום 15.06.2009 הסכם יחסי ממון אצל עו"ד פזי הרפז. בהסכם ממון הצהירו המבקשת והמנוח על שיתוף מלא בכלל נכסיהם, אלו שצברו בעבר ואלו שיצברו בעתיד. המבקשת מדגישה כי בעת החתימה על הסכם הממון, למבקשת היה רכוש גדול משל המנוח נוכח ירושה קיבלה מהוריה. עוד ציינה כי בני הזוג ניהלו חשבון בנק משותף אליו הופקדו כלל הכנסותיהם.
- לטענת המבקשת, המנוח רצה לעשות צוואה כדי להבטיח שכל הרכוש המשותף יעבור לאחר מותו למבקשת. זאת לטענתה מאחר והמנוח הכיר את אופיין של שתי גרושותיו וילדיו. המנוח לא רצה להוריש לילדיו הבוגרים דבר, מאחר והיו איתו בקשר מועט וכלל לא כיבדו אותו. נוכח חששו של המנוח שילדיו ילחמו במבקשת, ביקש לערוך צוואה.
- בתקופת עריכת הצוואה, התגוררו המבקשת והמנוח בביתם ב----. המנוח התנהל באופן עצמאי לחלוטין, נהג ברכבו והתנהל כרגיל ככל אדם. באותה תקופה היה בקשר טלפוני עם בנו מ' וביקש מאמו י', שלא תספר לו על מחלתו כדי לא להכביד עליו. מאידך, עם י' וי' לא היה המנוח בקשר. על אף שי' וי' ידעו על מחלתו ואשפוזו של המנוח בשנת 2009, הם לא התעניינו בו. י' לא ביקר את המנוח בכלל ואילו י', הגיעה לבית החולים הציצה ונעלמה.
- המבקשת טוענת כי עו"ד ק' ס' שערכה את הצוואה הייתה מוכרת למנוח ולמבקשת יחד. המנוח הוא שהציע כי עו"ד ס' תערוך את הצוואה והוא תיאם עמה את הפגישות. לפי בקשתה של עו"ד ס', המנוח דיבר עם רופאת המשפחה שטיפלה בו, ד"ר מריאנה קליין, שערכה לבקשתו אישור רפואי על פיו המנוח היה בהכרה מלאה, משתף פעולה, מתמצא בזמן ובמקום, עונה לכל השאלות ואין לו הפרעות קוגניטיביות.
הצוואה לטענת המבקשת, היתה פרי רצונו המלא של המנוח, כאשר הוא טיפל בעשייתה והמבקשת הצטרפה לצוואה כצוואה הדדית. כן מציינת המבקשת, כי ביום 31.7.13 כלל לא עלה על דעת בני הזוג שיש אפשרות שלא ינצחו את המחלה. כך גם לא עלה בדעתם לערוך הסדרי רכוש או שינויים בחשבון הבנק.
ג. דיון:
- עסקינן בצוואה הדדית שערכו המנוח והמבקשת ביום 31.7.2013. בסעיף 1(ג) לצוואה ציווה המנוח את כל רכושו לרבות זכויותיו בדירה שרכש עם המבקשת- למבקשת.
סעיף 1(ד) לצוואה קובע כדלקמן:
"במידה ואני ובת זוגתי א' ש' א' ...נלך לעולמנו באותו זמן, ירשו את כל עזבוננו הנ"ל:
מ' ג' ת.ז....(להלן: "בני")
ס' נ' ת.ז.... (להלן: "הבת של בת זוגתי)
ס' נ' ת.ז.... (להלן: "הבן של בת זוגתי)
וזאת באופן בלעדי ובחלקים שווים"
סעיף 1(ח) לצוואה קובע: "הנני מצהיר ומנשל באופן מוחלט את ילדיי י' ג' ת.ז. ...ואת בתי י' ג' ת.ז. ..."
ד. שאלת כשירות המנוח לחתום על הצוואה:
הכלל המשפטי:
- הוראת סעיף 26 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובעת כדלקמן: "צוואה שנערכה ע"י קטין או מי שהוכרז פסול דין, או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה."
פרשנות התיבה "להבחין בטיבה של צוואה" נבחן רבות בפסיקה ונקבע כי תיעשה עפ"י שלושה רכיבים עיקריים: האחד, מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה. השני, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו ושלישי- מודעותו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.
(ראה בעניין זה: ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד ל"ה(3) 101; ע"א 15/85 מזרחי נ' רז ואח', פ"ד מ"א(4) 454).
עוד נקבע בפסיקה כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו. (ראה: ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, פ"ד מ"ח(3) 723; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נ"ב(2) 813; ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מ"ט(1) 318).
נטל השכנוע להיעדר כשירותו של מנוח לערוך צוואה, מוטל על שכמו של הטוען לכך.
"הכרזה על בטלותה של צוואה הינה מעשה חמור וכבד משקל – לכאורה נוגדת היא את דבריו האחרונים של המנוח – ועד שנהיה רשאים להסיק כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, נדרוש ראיות ספציפיות יותר וחד משמעיות יותר – וליום עריכת הצוואה דווקא". (ראה בע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, וע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, שאוזכרו לעיל כמו גם ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרן וישראל, פ"ד נד (2), 215 בעמ' 222-223; וע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינבורט, פ"ד כב (2), 138).
חוות דעת רפואית
- בהחלטת מיום 26.11.14 מינה בית המשפט את ד"ר איזבלה גרינברג, כמומחית מטעם בית המשפט לחוות דעתה בשאלת מצבו הרפואי/קוגניטיבי של המנוח בעת החתימה על הצוואה ולקבוע האם המנוח הבין את משמעות הצוואה והיה כשיר לחתום עליה.
בהמשך בהחלטה מיום 31.3.2015 ביטל בית המשפט, לבקשת המבקשת, את מינויה של ד"ר גרינברג מהטעם כי בניגוד להלכה, נחשפה לחומר משפטי. תחת מינויה של ד"ר גרינברג מונה ד"ר עמיקם טל.
- חוות דעת של ד"ר עמיקם טל הוגשה ביום 9.5.15.
להלן אביא את עיקרי הדברים ממסקנת חוות הדעת של המומחה:
"אין על פי המסמכים אשר בפני, כל מסמך אשר בו ראיה, כי המנוח היה אי פעם בטיפול נפשי או כי סבל ממחלה נפשית, או כי היה אי פעם בייעוץ נפשי מסיבה זו או אחרת. אני מניח, כי באם היה דבר כזה, היה מוצא מקומו בין הרישומים הרבים. לאורך כל תקופות הטיפולים, כעולה מן המסמכים אשר בפני, עבר הערכות רבות של האחיות ושל רופאים, לרבות רופאים נוירולוגים. נפגש פעמים רבות עם עוסי"ת בית החולים. אין ולו פעם אחת בין כל המסמכים בו אי מי מאנשי המקצוע, רישום , כי הנבדק סובל או נראה כסובל מאיזושהי בעיה נפשית, מחלה נפשית , נמצא במבולבל, אינו מבין, או כי אין הכרתו צלולה.
...
לאור כל אלו, ועל פי המסמכים הרבים אשר בפני, אין כל ראיה קלינית במסמכים אשר עמדו בפני, המצביעה על פגימה כלשהי בכשירותו וביכולתו המנטלית שכלית, של שיפוט, או קוגניטיבית של המנוח מ' ג' לחתום ולהבין משמעותה של צוואתו אשר נחתמה ביום 31.7.13.
ולכן, על אף שלא נבדק על ידי ולא על ידי פסיכיאטר אחר בסמוך לחתימה על הצוואה הזו, מן הסתם, על פי הראיות העולות ממסמכים רבים אלו, ניתן להניח במידה גבוהה למדי של סבירות, כי המנוח היה בכשירות קוגניטיבית, שכלית ונפשית מלאות להבין טיבה של צוואתו עליה חתם ביום 31.7.13".
מסקנת חוות דעת המומחה לא נסתרה. המתנגדים לא הציגו כל ראיה חיצונית המלמדת על העדר כשרות רפואית של המנוח לעריכת הצוואה.
- המומחה נחקר אודות חוות דעתו. הסבריו תרמו להבנת מצבו הרפואי של המנוח וחיזקו את קביעתו ומסקנתו בחוות הדעת כי המנוח היה כשיר בסבירות גבוהה לערוך צוואתו.
ראה חקירת המומחה בעמ' 81-90 לפרוטוקול:
"ש. כשאתה רואה את המסמך הכ"כ ברור הזה, שבוע לפני החתימה על הצוואה, מכיוון שגם אתה זה הכל בחינת מסמכים בדיעבד, הרי לא בדקת את המנוח אתה היום מנתח בדיעבד מסמכים. כשאתה רואה את המסמך הזה שכפי הנראה לא היה בפנייך או לא שמת לב אליו, האם ייתכן מצב שכמו שכתוב שכשהמנוח חתם על הצוואה, הוא לא היה בחושיו? הייתה לו בעיה בראייה, בשמיעה, בדיבור, מן הסתם, תאשר לי שהפרעות כאלה יכולות להפריע בזמן חתימה על צוואה בכל הנוגע להבנתה ולחתימה עליה?
ת. באופן תיאורטי ייתכן שאת צודקת אבל באופן מעשי קרוב לוודאי שזה לא כך המצב שכן היו מסמכים רבים אחרים שנכתבו בין אותו מועד לבין מועד החתימה על הצוואה...
אני לא מקל ראש אבל זה ידוע שחולה סכרת שיש לו סכרת מאוד לא מאוזנת כמו במקרה הזה, יש נקודות של פיקים, נקודות שיא שבהן יש חוסר איזון כמו למשל כשהוא עזב את בית החולים כשהיה לו אחוז סוכר גבוה, מרבית הזמן החולה לא היה במצב הזה, אצל חולי סכרת באופן כללי במידה והם לא מאוזנים, הם עשויים מעת לעת להיות במצבים של חוסר איזון כזה ובאותן נקודות ממוקדות של חוסר איזון, השיפוט שלהם עשוי להיות מופרע ויכול להיות גם לא מופרע, זה תלוי בעוד גורמים נוספים חוץ מרמת הסוכר, רמת המלחים, קיבלו מורפיום, לא קיבלו, ועוד כהנה וכהנה סיבות נוספות שיכולות להשפיע על שיפוט ומידה של יכולת קוגניטיבית. כאשר הוא חזר למחרת למחלקה שום דבר לא נכתב שם. אני לא מבין מדוע האחיות לא הזמינו לשם פסיכיאטר כדי לבדוק מה מידת השיפוט של החולה, האם הוא יכול להיות במחלקה, האם הוא צריך השגחה מיוחדת, האם יש סכנה. אף מילה לא נכתבה מאז ועד יום 31.7. מה אני מסיק מזה? שהמסקנות שלי לא נובעות רק מדברים שקראתי אלא מדברים גם שלא קראתי, שלא נכתבו שם. החולה נכנס לרוטינה מבחינת הצוות כפי שהם למדו להכיר אותו עוד מימי האשפוז הקודמים והם לא מצאו לנכון לעשות שום דבר אחר שהוא בא להגן על החולה או לבדוק את מידת אי שיתוף הפעולה שאירעה באותו יום.
לשאלת ביהמ"ש או שלא היה צורך, או כפי שהעיר פה עו"ד מנדלמן הייתה רשלנות של הצוות אני משיב שלהערכתי, הצוות היה צריך לקרוא לאיש מקצוע, פסיכיאטר כדי שיעריך את מצבו, את מידת השיפוט שלו ואת מידת היכולת שלו לקחת חלק בהליכים טיפוליים כפי שנעשו באותה עת...
ש. אני חוזרת לשאלה, אחרי שראינו שלא הטעיתי והוא לא נבדק ביום הצוואה, בהמשך למה שאמרת לי בהגינותך שראינו בתאריכים שסמוכים לצוואה שב-19.7.13 היה אותו אירוע של בלבול, שב-23.7 כותבת האחות שיש לו בעיה עם התקשורת והחושים, מכיוון שהוא לא נבדק בתאריך עריכת הצוואה 31.3, יכול להיות שבמועד חתימת הצוואה הוא היה בפיק של בלבול כפי שהיה שבוע קודם?
ת. אי אפשר לדעת את זה.
ש. אבל אי אפשר גם לשלול את זה?
ת. אי אפשר לדעת. ההנחה שלי שמי שהחתים אותו על צוואה, לא החתים אותו בזמן שהוא היה עם סכרת של 400. אבל אני רוצה להוסיף, הוא שוחרר מביה"ח ב-30 או 31.7, וישנו מסמך שכנראה שהמחלקה האונקולוגית רצתה לשתף אותו בעבודת מחקר שלהם והם החתימו אותו, שלחו לו טופס החתמה על הסכמה מדעת להשתתף במחקר. מדוע שמחלקה מכובדת תחתים מישהו על הסכמה מדעת אם הם חושבים שהוא לא כשיר להבין על מה הוא חותם? ...
ש. תראה לי שבמועד שחרור הוא שוחרר במצב טוב, כי אין מצב כזה, הוא היה נכנס ויוצא מבית החולים, אין מסמך כזה שמעיד שביום עריכת הצוואה הוא היה במצב טוב.
ת. זה היה בסמוך לעריכת הצוואה, הוא חתם על טופס הסכמה מדעת שהוא משתתף במחקר, אדם שהוא מבולבל לא מוחתם על טופס כזה...
ת. אני מפנה את ביהמ"ש לסעיף 46 בחוות דעתי, עמ' 4: "בתאריך 26.7.13, שחרור סיעודי, צוינה הכרה מלאה, טבלת גלזגו (שבודקת צלילות ההכרה) 15 מתוך 15". זאת דרגה יותר גבוהה ממה שהראית מקודם ברישום הסתמי של האחות, כאן יש מדידה של סעיפים שהאחות צריכה לשאול שאלות ולתת נקודות, אז הוא מקבל 15 מתוך 15 שמצביע על דרגת הצלילות וההכרה שלו. אני מוסיף ומסביר שיש סקירת טבלת גלזגו "דיבור צוין כתקין, ירידה בשמיעה וראייה, שליטה בשתן, מודע למצבו, ליכולתו, החולה שוחרר לבדו לביתו וללא ליווי". זה תאריך קרוב לצוואה וניתן לסמוך על זה יותר ממה שאת הראית לי מקודם בהתייחס למה שהאחות כתבה ב-23.7 לגבי הירידה בחושים...
ת. אני מאשר את הדבר הזה ואני רוצה להזכיר לביהמ"ש שב-4.8.13, 4 ימים אחרי שהוחתם על הצוואה הוא הוזמן לחתום על הסכמה מדעת להשתתפות במחקר. לכן ההנחה שלי שמי שדיבר איתו זה מי שהזמין אותו ומי שעשה את ההערכה שלו חשב שהוא במצב סביר מבחינה קוגניטיבית. אבל אנחנו לא יודעים אם זה היה ב-31.7, אנחנו יודעים שזה היה בטווח של 4 הימים האלה."
- טענת המתנגדים כי המנוח היה תחת השפעת סמים ולכן לא צלול הכרתית נטענה בעלמא. לא הובאה ראיה שיכולה להצביע כי אותן התרופות שניתנו למנוח כדי לשכך את כאביו, גרמו לערפול הכרתו ושיבשו את צלילותו. י' תיאר כי ידע שאביו חולה רק יום-יומיים עובר לפטירתו, אז הגיע לבית החולים וקיבל מידע אודות מצבו הרפואי של אביו מפי המבקשת. בנסיבות אלו, טענתו כי המנוח לא היה צלול לערוך הצוואה תמוהה, שכן במועד עריכת הצוואה המתנגד כלל לא ידע כי אביו חולה, קל וחומר אינו יכול להעיד כי אביו לא היה צלול באותו מועד.
ראה עדות י' בעמ' 72-75 לפרוטוקול:
"ש. מתי נודע לך על המחלה שלו בשנת 2013?
ת. יום שישי בערב, יומיים בעצם או יום לפני שנפטר. חושב שנפטר במוצאי שבת בערב ויום שישי בערב אחות שלי באה לבקר אותי י' והיא אמרה שהיא חייבת להגיד לי משהו, אז פשוט פתחה את כל הנושא הזה, סיפרה לי פעם ראשונה שבעצם אבא מאד חולה, נודע לה ממש באותו ערב מע' וזהו...
ש. כשאתה אומר שזה שלל את היכולת הקוגניטיבית הנדרשת לעריכת צוואה, על סמך מה אתה אומר זאת?
ת. על סמך דברים ששמעתי מש'. בבית חולים.
ש. היא אמרה לך שהוא לא יכול לעשות צוואה?
ת. היא אמרה לי שהוא משתמש בסמים ואני הבעתי את דעתי בין השימוש בסמים מורפיום מריחואנה רפואית, ומצב נפשי רעוע, הסקתי את הדברים."
המומחה נשאל אודות הקשר הסיבתי בין התרופות שקיבל המנוח והשפעתן על צלילות המנוח. ראה דבריו בעמוד 84- 88 לפרוטוקול:
"ש. הועלה מינון תרופתי של התרופה הזו, ובהמשך רשום בשורה הבאה "לכאב מתפרץ משתמש במריחואנה לאיזון..." ובמסמך מתאריך 2.6.13 הוא מבקש שיוסיפו לו קנאביס ויעלו לו את המינון, אתה מודע לדברים?
ת. אני זוכר משהו כזה, הם אגב לא רשמו את מינון הקנאביס, אנחנו לא יודעים אם הוא לקח פעם – פעמיים ביום או פעם בשבוע. החולה הזה סבל מכאבים, החולה היה מטופל כל הזמן במחלקות שהיו מודעות לעובדה שהוא סובל מכאבים, הכאבים טופלו כל הזמן ולכן להציג אותו כאדם שסבל כל הזמן מכאבים זה לא נכון. לא רק זה, יש הבדל בין כאבים אקוטים לכאבים כרוניים. הוא לא סבל מכאבים אקוטיים אלא כרוניים, שעל גב אותם כאבים נוספו כאבים אקוטיים אבל עיקר הכאבים שלו היו כרוניים. יש הבדל בין אדם שסובל מתסמונת כאבים כרוניים לבין כאבים אקוטיים. אנשים שיש להם כאבים כרוניים מתרגלים לתפקד ולחשוב ולהתמודד עם מטלות היום – יום על אף שיש להם כאבים כרוניים שזה שונה מכאבים אקוטיים, אני חושב שעיקר הכאבים של האיש הזה היו כרוניים ולא אקוטיים.
ש. יכול להיות שמה שאתה אומר זה נכון עד לחודש יולי, אפילו לשבועיים האחרונים של יולי 2013, החודש של הצוואה שאז אנחנו רואים מהמסמכים שיש איזשהי החמרה בכאב. כתוב כאב מתפרץ, שמעלים לו מינונים של תרופות, כתוב במסמך שהקראתי לך קודם שיש כאבים עזים עם פיזור לעמוד השדרה, אנחנו רואים שיש פה החמרה של הכאב, התפרצות של הכאב, יכול להיות שהיה משהו במשך תקופה אבל בחודש של הצוואה הייתה החמרה בכאב.
ת. תלכי לרישומים של כל הרופאים מתאריך 11.7.13 עד 31.7.13 ועוד חודש אוגוסט 2013, במרבית הרישומים של הרופאים הוא מתואר כנינוח, מרגיש טוב, מצב כללי טוב. הוא לא מתואר כאדם שסובל מכאבים מתפרצים כפי שאת מתארת...
אני מעיין במסמכים הרפואיים. ביום 11.7.13, יש מסמך שחרור סיעודי, "החולה נראה נינוח". אני לא רוצה לבזבז את זמנו של ביהמ"ש ולהמשיך לחפש, אני מכיר את כל המסמכים, במקומות רבים, באשפוזים רבים, בשחרורים וקבלות, הוא מתואר ברוב המקרים לא סובל מכאבים מתפרצים אלא משתף פעולה ונינוח. לא רק זה, זה חולה שמטופל כשכל הצוות של המטפלים שלו בין אם באונקולוגיה, פנימית או אורתופדיה מודעים שהוא סובל מכאבים והם לא חוסכים בתרופות כדי להקטין את הכאבים שלו. לכן באופן כללי לא הייתי רואה את הכאב שלו, גם אם היה לו כאב ביום חתימת הצוואה, כמשהו קריטי לעניין השיפוט שלו ושיקול הדעת שלו.
...
אני מסכים. אבל בסופו של דבר עברתי על כל הרישומים כאן וכתבתי בחוות דעתי, אם באמת את צודקת וגם המדבקות פנטניל וגם המריחואנה שהועלה המינון שלה, וגם מידת ההשפעה הבלתי רצויה של 10 התרופות, יותר או פחות שהוא קיבל, היה משפיע על התפקודים הקוגניטיביים שלו, וההתנהגות הדבר הזה היה חייב לבוא לידי ביטוי ברישומים של הצוות כי זה היה משפיע על ההתנהגות שלו ומכיוון שיש רישומים מאוד מסודרים ואני מכיר רישומים של בתי חולים. אם יש חולים מבולבלים או לא צלולים או מתנהגים בצורה משתנה, הרופאים או האחיות מישהו רושם את הדבר הזה. האחות רשמה את זה בזמן הערכה, זה לא אחות שרשמה את זה כחלק מבדיקה יום יום. ברוטינה היום יומית אין רישום שיש שינוי בהתנהגות, לא רק זה, הוא חתם על צוואה ב-31.7.13 ושוחרר יום – יומיים לפני במצב טוב, אף רופא לא היה מעז לשחרר מישהו שהוא לא צלול, שיש לו 500 מ"ג סוכר, אני מניח על סמך כל הרישומים האלה שהרופאים חשבו שאין בעיה לשחרר אותו הביתה."
לסיכום, לא ניתן לומר כי עצם קיום המחלה הביא לשלילת כשירותו של המנוח לחתום על צוואתו. מכל האמור לעיל, בחינת המסמכים הרפואיים, מסקנת המומחה בחוות דעתו כמו גם הסבריו בחקירתו הנגדית, אודות מצבו הקוגניטיבי של המנוח, כל אלה מביאים למסקנה כי למנוח עומדת חזקת הכשירות.
- זאת ועוד, הן עו"ד ס' שערכה את הצוואה והייתה עדה לה והן העד השני לצוואה, מר י' ו', אשר פגשו את המנוח ביום עריכת הצוואה העידו כי התרשמו שהמנוח היה צלול. אמנם אין מדובר בעדים המוסמכים לקבוע צלילות ואולם בהעדר ראיות לסתור, עדויותיהם מחזקות את מסקנת חוות הדעת כי המנוח היה כשיר לערוך צוואתו.
ראה עדותה של עו"ד ס' בעמ' 30, 35 לפרוטוקול:
"ש. כשערכת את הצוואה את ידעת שהוא חולה סופני כל כך קשה או שחשבת שמצבו אחר?
ת. ידעתי שהוא מאוד חולה ולכן הפניתי אותו, אני נוהגת לעשות את זה בכל צוואה, להוציא אישור רפואי לעניין צלילות, לעניין כושר קבלת החלטות וזה מצורף לצוואה. ואני יכולה לומר שבאמת אני זוכרת את הרגעים האלה ממש כאילו זה היה אתמול, הוא ישב זקוף, נחרץ, מצבו הבריאותי בפגישה לא ניכר באופן חד משמעי שהוא סובל או קשה לו לדבר או קשה לו להראות את מה שהוא חש ומרגיש. הוא ישב נחרץ, הוא התכוון למה שהוא ביקש...
הוא ישב בפגישה ונראה היה נפלא, ואמרתי גם קודם לכן."
ועדות י' ו' בעמ' 57 לפרוטוקול:
"ת. מ' היה צלול לגמרי.
ש. מאיפה אתה יודע?
ת. כי במהלך כל השיחות שהיו לי איתו בתקופה הזאת הוא היה צלול לגמרי."
כאן המקום לציין כי לא מצאתי להעניק משקל ראייתי לאישור הרפואי שהתבקש ע"י עו"ד ס' וצורף לצוואה. האישור ניתן על ידי רופאת המשפחה של המנוח, שערכה את האישור לדברי המבקשת לאחר שיחה טלפונית עם המנוח, ללא בדיקתו בפועל ביום עריכת הצוואה. אף כי מסמך רפואי זה מחזק את מסקנת המומחה, אין ליתן לו משקל מכריע בשאלת כשירות המנוח לערוך צוואתו, שעה שהוא ניתן ללא בדיקה.
ראה עדותה של המבקשת לעניין זה בעמ' 112-113 לפרוטוקול:
"ש. של מי היה הרעיון להביא את האישור הרפואי מה-31.3?
ת. ק' ס'.
ש. איך קיבלתם אותו?
ת. מהרופאה, מ' צלצל לד"ר קליין וביקש ממנה אישור רפואי והיא אמרה אין בעיה, תבואו לקופ"ח, אני אביא לכם.
ש. היא לא בדקה אותו או משהו?
ת. באותו יום לא. היא הכירה אותו לעומק כי כל פעם שהייתי צריכה תרופות היינו צריכים לבוא אליה לקבל מרשמים והיא ראתה אותו מחדש. באותו יום לא בדקה אותו. היא הסתמכה על ההיכרות שלה איתו של כל התקופה."
לאור מסקנת המומחה, הסבריו בבית המשפט, עדויות העדים באשר למצבו הרפואי של המנוח ביום עריכת הצוואה, ובהעדר כל ראיה חיצונית שיכולה ללמד על העדר כשרות, דין טענת המתנגדים לפיה, המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה- להידחות.
ה. זיוף הצוואה:
- מ' טען בהתנגדותו כי עולה ספק לגבי אמיתות חתימת המנוח על גבי הצוואה וקיים חשש לזיופה. בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 27.10.14 מונתה הגב' פנינה אריאלי כמומחית מטעם בית המשפט, לחוות דעתה בעניין חתימות שנויות במחלוקת המיוחסות למנוח ואותנטיות הצוואה.
בחוות הדעת המומחית מיום 12.12.14, נמצא כדלקמן: "לאור ממצאי הבדיקה, הגעתי למסקנה בדרגת סבירות גבוהה שהחתימות שבמחלוקת נכתבו על ידי המנוח מ' ג' ז"ל ושהצוואות הינן אותנטיות".
למומחית לא נשלחו שאלות הבהרה, היא לא נחקרה ובסיכומיו נדמה כי נזנחה טענה זו. על כן, בהעדר כל ראיה אחרת ומשנזנחה הטענה ע"י המתנגד, יש לדחותה.
ו. השפעה בלתי הוגנת-
הכלל המשפטי:
- סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כי:
"הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית- בטלה".
הכלל המשפטי קובע כי נטל ההוכחה בדבר השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו. על המתנגד לקיום הצוואה להוכיח שהצוואה היתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה.
"...שניים הם סוגי המקרים אותם חובקת ההלכה בדבר השפעה בלתי הוגנת: ראשית, מקרים בהם אין יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים לחוזה, שנית, מקרים בהם קיימים יחסי אמון מיוחדים כגון היחסים בין פרקליט ולקוחו, רופא וחולה שבטיפולו, אפוטרופוס וחסוי, הורה וילדו ועוד... כאשר נתקיימו יחסים מיוחדים נוטה בית המשפט להושיט סעד אף מבלי שהוכח מעשה פסול וזאת בשל הטעמים של תקנת הציבור, המבקשת למנוע מראש שימוש לרעה בכוח ההשפעה ויחסי האמון... כאשר מתקיימת בין הצדדים מערכת יחסים מיוחדת, שביסודה עומדים יחסי אמון... נוצרת הנחה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת ועל הצד השני לסתור קיומה של ההנחה לכאורה כדי לשכנע את בית המשפט כי הצד השני פעל באופן תלוי ללא השפעה, תוך הבנה מלאה והערכה מלאה של מה שהוא עשה"
(ראה: ע"א 236/84 מנהל עיזבון הלל יפה נ' שורץ פ"ד מ"ה (5) 13).
"יש להבחין בין ההשפעה כשאלה עובדתית, אם היתה כזו אם לאו, לבין אי ההגינות שבהשפעה כשאלה ערכית נורמטיבית, כשעל בית המשפט לקבוע אותה על פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי, תוך שהוא מכוון לרצונו האמיתי של המצווה".
(ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת בית מדרש גבוה לדיינות על שם הרב של מוסאיוף, פ"ד מט(2), 441, להלן: "פס"ד גודמן").
- קיומה של השפעה בלתי הוגנת צריך להיקבע על פי כל מקרה ומקרה. עם זאת ישנם ארבעה אלמנטים מצטברים שנקבעו בפס"ד גודמן, הדרושים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, והם: מצווה הנתון להשפעה; נהנה שהיתה לו האפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת; נהנה שהיה לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת; הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת.
- לבחינת סוגיה זו נקבעו בהלכת מרום ארבעה מבחנים שנועדו לסייע לבית המשפט להכריע האם אכן מדובר בהשפעה בלתי הוגנת (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט(1) 331).
יש לנהוג במבחנים אלו בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.
מבחן "התלות והעצמאות"- האם יש לראות במצווה כאדם עצמאי בתקופה הרלוונטית הן מבחינה פיסית והן מבחינה השכלית- הכרתית, כאשר תלות פיסית אינה עדות מספקת לתלות בזולת.
מבחן "התלות והסיוע"- במקום שבו המצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע, היקפו ומידת התלות במי שהעניק לו אותו.
קשרי המצווה עם אחרים- בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו הנהנה.
נסיבות עריכת הצוואה- מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה, אף אם אינה עולה לכדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה.
- אומר כבר כעת, מהתשתית הראייתית אשר הונחה בפניי לא הצליחו המתנגדים להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
- מבחני התלות, העצמאות והסיוע לא הוכחו כמתקיימים במקרה הנדון. על פי עדויות הצדדים עולה כי במועד עריכת הצוואה, המנוח לא נעזר בשירותים של מטפל סיעודי, המשיך לנהוג והתנהל בכוחות עצמו. ברי כי בחלוף הימים מצבו הפיסי הלך והתדרדר אז אושפז בבית החולים ושם הלך לעולמו. ואולם, אין בפניי כל ראיה שיכולה להצביע כי במועד עריכת הצוואה המנוח היה תלוי במבקשת, הן מההיבט הפיסי והן מההיבט השכלי- הכרתי, כפי שהובהר ע"י המומחה.
- קשרי המצווה עם אחרים- המתנגדים ניסו לאורך כל כתבי טענותיהם לטעון כי המבקשת בודדה את המנוח ומנעה ממנו מפגשים עמם. המבקשת העידה כי מעולם לא מנעה מהמנוח להיפגש עם ילדיו, כאשר גרסתה לא נסתרה ע"י המתנגדים ונמצאה מהימנה על ידי.
ראה עדותה בעמ' 112 לפרוטוקול:
"ש. נכון שאת מנעת את הקשר שלו איתם כיוון שחששת שהרכוש שלו יעבור גם אליהם?
ת. מעולם לא מנעתי, נהפוך הוא, בתחילת הקשר שלנו ניסיתי ליצור משפחה אחת גדולה כמו שנוצר עם החלק שלי, וכולנו זכינו ממנה. ילדיו של מ' לא היו מוכנים להתחבר למשפחה הזו מטעמם.
ש. את לא הפרעת לקשר הזה?
ת. מעולם לא ואף אחד לא יכול היה להפריע למ' בכלום. מ' היה בן אדם שאף אחד לא אומר לו מה לעשות ואף אחד לא מפריע לו והוא תמיד עשה מה שהוא חושב לעשות מבלי להפריע לאף אחד."
באשר לסוג הקשר בין המנוח לי' ראה עדותו של י' בעמ' 71-72 לפרוטוקול:
"ש. כמה פעמים אתה פגשת אותו?
ת. היינו בקשר תמיד. אני מכיר אותו תמיד. בעצם מאז שסבתא שלי נפטרה חל סוג של שינוי.
ש. שינוי לרעה?
ת. חושב שלרעה כי בעצם תמיד היינו בקשר, אף אחד לא מושלם, אבל אין דבר כזה, כשאני עומד, כשיש אזכרות לסבא ולסבתא אני כאילו מחבק אותו ואוהב אותו עד הסוף, עד יום אחרון שלו, לא ידעתי מכלום ולא אכפת לי, אני איתו, אני מחזיק לו את היד בבית חולים ומסתכל לי בעיניים אומר לו אני אוהב אותך, זה אבא ובן זה לא משתנה, זה לא חברה....
ש. מתי נודע לך על המחלה שלו בשנת 2013?
ת. יום שישי בערב, יומיים בעצם או יום לפני שנפטר. חושב שנפטר במוצאי שבת בערב ויום שישי בערב אחות שלי באה לבקר אותי י' והיא אמרה שהיא חייבת להגיד לי משהו, אז פשוט פתחה את כל הנושא הזה, סיפרה לי פעם ראשונה שבעצם אבא מאד חולה, נודע לה ממש באותו ערב מ' וזהו...
ש. אתה התקשרת אליו ביום הולדת שלו?
ת. לא בשנה שנתיים האחרונות.
ש. אני אומר לך שבעשר השנים האחרונות לא היה קשר ביניכם וגם לא היו שיחות בימי הולדת לא שלך ולא שלו.
ת. כל אחד מגדיר יחסים תקינים בצורה אחרת. יחסים קיימים. זה לא נכון מה שאתה אומר. בעיקר נפגשים באירועים משפחתיים של המשפחה, כשאני אומר משפחה, אני מתכוון בעצם לדברים שסבבו סביב סבא וסבתא, או סביב אח שלו. זו המשפחה. שאפשר את ההתקיימות של הקשר הזה."
ראה גם עדותה של י' בעמ' 51-53 לפרוטוקול:
"ש. באיזה תדירות היית מדברת עם אביך המנוח?
ת. באיזור הפעם בשבוע...
ש. פעם בשבוע היית מתקשרת לאבא שלך?
ת. לא אמרתי את זה. אמרתי שהיינו מדברים, שיחות הטלפון היו דו צדדיות. היו גם מפגשים.
ש. כשאת אומרת פעם בשבוע היינו מדברים בטלפון.
ת. או שהוא היה מתקשר אלי או שאני הייתי מתקשרת אליו.
ש. באיזה שנים מדובר?
ת. עד 2011 2012. סבתא שלי נפטרה בסוף 2011, עד אז עדיין היינו מדברים.
ש. ולאחר מכן?
ת. גם היינו מדברים, אבל פחות.
ש. הפריע לך משהו להתקשר אליו?
ת. כן.
ש. מה הפריע לך?
ת. הפריע לי גם לפגוש אותו וגם לנהל איתו שיחות, היחסים שלו עם בת זוגתו...
הלוואי שזה היה כ"כ פשוט. אין שום בעיה ללחוץ על סנד, הבעיות הן מורכבות יותר. כשהם גרו ביחד ב---. אני לא זוכרת מתי זה היה, אז הייתי מתראה איתו פעמיים בשבוע בערך כשהגברת ש' לא היתה בבית, היו גם פעמים שהיא היתה נמצאת. זה כמובן היה מאחורי הגב שלה כולל שיחות טלפון, אלא אם כן הוא עדכן אותה שאני לא נכחתי אז אני לא יודעת אם היא משקרת או לא. להיות בסתר כל הזמן זה לא בריא. ובטח ובטח כשאני מכבדת את אבא שלי ואני רואה שהוא במערכת יחסים אני רוצה שיהיה לו טוב ולא לעורר דברים מיותרים. גם ב--- כשהגעתי והיא צרחה עלי לצאת משם, זה לא משהו שמעודד כשנפגשים עם בן משפחה.
ש. כמה פעמים הגעת ל---?
ת. פעמיים."
לאחר שמיעת עדויות הצדדים, שוכנעתי כי המבקשת לא ניסתה לנתק ולבודד את המנוח מילדיו. מצאתי כי עדותה אמינה והתרשמתי ממהימנותה. כמו כן מעדויות הצדדים עלה כי המנוח שמר על קשר תדיר עם בנו מ', כך שלגביו לא יכולה להתקיים טענת ה"בידוד", ומכאן כי המבקשת לא פעלה למנוע מפגשים של המנוח עם בנו מ', כדפוס התנהלות של הרחקת המנוח מילדיו כפי שטוענים המתנגדים. מצאתי כי מערכת היחסים בין המנוח לילדיו י' וי' לא היתה מערכת יחסים קרובה וחזקה כפי שטענו. ניכר כי המתנגדים לא ידעו פרטים חשובים בחייו של אביהם. י' גילה כי אביו חולה במחלה רק יומיים בטרם נפטר, די בכך כדי להתרשם כי בין המנוח לילדיו לא היה קשר רצוף. כמו כן, טענת הבת י' כי הגיעה לבית החולים שם נמנע ממנה על ידי המבקשת או מי מטעמה להגיע לאביה, נטענה ללא כל ביסוס, המתנגדת לא זימנה עדים שיכלו להעיד על אותה סיטואציה נטענת. לא זו אף זו, מעדות י' עלה כי כשהגיע לבית החולים ביקר את אביו ואף קיבל מידע מהמבקשת אודות מצבו.
אשר על כן, לא התרשמתי כי המבקשת ניסתה לבודד את המנוח מילדיו, באופן שיכול להוות
אינדיקציה להשפעה, כל שכן השפעה שהינה השפעה בלתי הוגנת.
- חיזוק למסקנתי זו ולעדותה של המבקשת בדבר אופיו החזק של המנוח נמצא בעדויות עדי הצוואה. עו"ד ס' ומר י' ו' העידו, כי המנוח הוא אשר יזם את הצוואה והיה הדובר העיקרי בהצגת רצונו שבא לידי ביטוי בצוואה. ניכר מדבריהם כי המנוח הביע רצון לערוך את הצוואה. התרשמות זו אינה תואמת את טענת ההשפעה מן המבקשת, כל שכן השפעה בלתי הוגנת.
אף הניסיון להוכיח כי עו"ד ס' הכירה את המבקשת היכרות מוקדמת שיש בה כדי להשפיע על המנוח- לא צלח. עו"ד ס' העידה כי היכרותה עם המנוח והמבקשת היתה היכרות משותפת ובלתי מעמיקה. כן העידה עו"ד ס', שהמנוח הוא אשר יזם את עריכת הצוואה ולא המבקשת כטענת המתנגדים.
ראה עדות עו"ד ס' בעמ' 27-43 לפרוטוקול:
"ש. אני מבינה, תקני אותי אם אני טועה, שיש לך היכרות כלשהי מוקדמת עם ש'?
ת. לא מדוייק. ההיכרות היא בעצם עם המנוח ועם ש'. אוכל לספר לביהמ"ש ההיכרות החלה באיזה שהוא אקט התנדבותי שכולנו התנדבנו במערכת הבחירות האיזורית ביישובים שלנו בגליל המערבי. ושם הכרנו. יש לומר שההיכרות לא היתה היכרות מעמיקה, זאת אומרת הכרנו כמו כל אדם שהתנדב...
אני מכירה את בני הזוג ממערכת הבחירות בעצם שאני לא זוכרת מתי זה היה, לדעתי שנה שנתיים לפני עריכת הצוואה.
ש. ובאותם שנה שנתיים לפני הצוואה לא דיברתם או שכן דיברת איתם?
ת. למיטב זכרוני, שיחות אולי של חג שמח, חגים, קשר מאוד....
ש. עם מי היית משוחחת בטלפון?
ת. עם שניהם. זה קשר של זוגות. גם הבעלים מכירים.
ש. יצאתם ביחד?
ת. היה מפגש אחד או שניים בבית, למיטב זכרוני, קשר לא הדוק מאוד...
ש. בעניין הצוואה, מי יצר איתך לראשונה קשר, ש' או המנוח?
ת. אני לא זוכרת במדוייק. אני יודעת אבל להגיד שזה היה מאוד רצונו לעשות צוואה, אני לא זוכרת מי יצר איתי קשר לקבוע פגישת עבודה. לשאלתך, קיימנו שתי פגישות עבודה למיטב זכרוני במשרדי...
ש. תוכן הצוואה הועבר לידיך על ידי מי?
ת. תוכן הצואה היה כלל ועיקר באופן חד משמעי על ידי מ'. הוא היה הדובר המרכזי. את זה אני לא יכולה לשכוח, זה חרות בזכרוני...
לעניין הפגישה שהוא אמר הכל. אני לא אמרתי שהוא אמר הכל. הוא היה מאוד דומיננטי, מאוד החלטי וגם היא דיברה, לא רק הוא, גם היא אמרה מה רצונה וזה הובא וזה כתוב."
- כאן המקום לציין כי המתנגדים לא זימנו קרובים נוספים של המנוח, או חברים שיכולים היו לשפוך אור על מערכת היחסים של המנוח והמבקשת או המבקשת וילדי המנוח. עדויות אלו יכולות היו ללמד אודות אומד דעתו של המנוח, והשפעתה של המבקשת על חייו.
הימנעותו של צד מהבאת ראיה רלוונטית שאמורה לבסס טענותיו, יש בה כדי ללמד כי לו היתה מובאת הראיה בפני בית המשפט, היתה זו פועלת כנגדה.
ראה לעניין זה ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595
"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')".
- המבחן הרביעי, מעורבות בעריכת הצוואה- מאחר והמתנגדים עתרו גם לביטול הצוואה מכוח סעיף 35 שעניינו מעורבות בעריכת צוואה, אבחן רכיב זה בראי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, המורה כדלקמן: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה בטלה".
בחינת התשתית הראייתית מלמדת כי המתנגדים לא עמדו בנטל הוכחת מעורבות המבקשת בצוואה, באופן שיביא לביטולה.
מעצם היות הצוואה הדדית, מעורבות המבקשת בעריכתה מובנית בתוך עשייתה, שכן הצוואה נערכה על ידי שני בני הזוג. בני זוג העורכים צוואה הדדית, משפיעים זה על זה ונוטלים חלק פעיל בעיצוב צוואותיהם אינם נכנסים למסגרת סעיף 35 לחוק הירושה, שכן קשר זה בין בני זוג מקובל ואינו מראה על השפעה בלתי הוגנת. (ראה בספרם של ש' שוחט, מ' גולדברג, י' פלומין "דיני ירושה ועיזבון" (2005)) בעמ' 112-113). כן כאמור לעיל, שוכנעתי כי המנוח הוא שיזם את עריכת הצוואה, הוא ש'נתן את הטון' באשר לתוכנה, כעולה מעדותה של עו"ד ס'. לכן, אין בסיס לטענת המתנגדים כי המבקשת היתה מעורבת בעריכת צוואת המנוח, באופן שמביא לבטלותה.
- לאור כל המקובץ, לא מצאתי כי המבקשת השפיעה על המנוח השפעה בלתי הוגנת. יתר על כן, לא שוכנעתי כי המבקשת השפיעה כלל על רצונו של המנוח, כל שכן השפעה בלתי הוגנת. מעדויות הצדדים התרשמתי כי המנוח היה אדם אסרטיבי, איתן בדעתו, ולא בנקל ניתן היה להשפיע עליו.
ז. פרשנות הצוואה, והתחקות אחר רצונו האמיתי של המנוח:
- בצוואת המנוח נפלו פגמים ובהמשך פסק הדין ידונו הפגמים והשלכותיהם על תוקף הצוואה. ואולם, קודם לבחינת הפגמים בצוואה, בשים לב לראיות שנשמעו בפני מצאתי כי יש לקבוע האם אומד דעתו של המנוח עולה מצוואתו באופן ברור. נוכח העדויות החיצוניות ועדויות הצדדים, יש לבחון האם רצון המנוח ואומד דעתו היו כי רכושו יצווה למבקשת תוך נישול ילדיו מנישואיו הראשונים ומתן הוראות נוספות באשר לירושת בנו הקטין מ' וילדיה של המבקשת?
מהמארג הראייתי שהונח בפניי, ובעיקר לאחר שמיעת עדי הצוואה- עו"ד ס' ומר י' ו', (להלן: "י'") אשר שניהם, יש להדגיש, הינם עדים ניטרליים, שאינם נהנים מעזבון בני הזוג ואין להם כל עניין בהליך שבפניי- שוכנעתי באשר לרצונו האמיתי של המנוח.
התרשמתי למעלה מכל ספק, כי רצונו של המנוח משתקף מצוואתו (חרף הפגמים הצורניים שנפלו בצוואה אשר יפורטו בהמשך), ועולה בקנה אחד עם נסיבות חייו ומערכת היחסים של המנוח עם ילדיו מנישואיו הראשוניים ובנו מנישואיו השניים .
ובענייננו- רצונו של המנוח עולה בבירור מעדותה של עו"ד ס', ראה עדותה בעמ' 28-46 לפרוטוקול (הדגשות אינן במקור):
"ש. מה ביקש ממך המנוח, אם את זוכרת, שיהיה רשום בצוואה, מהן ההוראות שהוא נתן לך?
ת. ההוראות שהוא נתן רשומות בצוואה בצורה מסודרת לטעמי. הדברים שהיה חשוב למ' לומר, זה נושא הרכוש והוא עמד על זה שכל מה שיש לו אם הוא יילך ראשון או הגברת חו"ח, יועבר לגברת. דבר נוסף שהוא דיבר עליו, זה הקטין, אז הדגיש ואמר שהוא משלם מזונות, שיש עניין של תשלומי מזונות והיה חשוב לו שזה יישאר. זה משהו שהוא עמד עליו נחרצות. ושני ילדיה של הגברת ובאותה נשימה, הנישול של השניים האחרים. הוא היה מאוד מאוד נחרץ...
למיטב זכרוני, היה איזה שיח בנושא. מ' ראה את הדברים באופן כזה, שזו צוואה הדדית, הוא מעביר לגברת, כשם שהיה מצב הפוך היא היתה מעבירה אליו. זה לא ספקולציות, הוא סמך ובטח שהיא תעשה את הסדר הנכון ותעשה את הדברים.
ש. שהיא תשמור על חלקו של מ', הוא סמך עליה?
ת. כן.
ש. ולמה סיכום כזה שש' שומרת על חלקו של מ' בעיזבון לא קיבל ביטוי כתוב, למה זה נשאר רק בגדר בעל פה?
ת. לטעמי מהסיבה שעוד פעם, הוא היה מאוד נחרץ לעניין העברת הנכסים אליה, שהכל יעבור אליה...
אין לי הסבר. המנוח היה נחרץ בהעברת הרכוש לגברת, מבחינתו הוא לא ראה מעבר לזה שום דבר, כל השיח על המוות שלו היה משהו מאוד מאוד לא מתקבל, בן אדם שמבחינתו היה לחיות עד 220 אם היה אפשר, לכן הנושא של איך תהיה החלוקה לאחר מותה אם וכאשר, לא היה לזה ביטוי כאן. הדברים הם ברורים. הוא סמך עליה שהיא תדע לעשות את החלוקות גם בעניין המזונות וגם בעניין הרכושי תוך כדי חייה. ולכן לא ראינו צורך לתת לזה פרשנות או הסבר נוסף...
איני יכולה להסכים איתך, אני כתבתי במפורש בצוואה את סעיף 1ג'. היה והיא תלך לעולמה הוא מוריש הכל לזוגתו ומה שיוותר לשלושת הילדים.
ש. איפה זה כתוב.
ת. זה ברור מסעיף ג' ואח"כ בא סעיף ד' האומר את אשר הוא אומר....
ש. יש לנו כמה סוגי טעויות. יש טעות דפוס, טעות קולמוס, טעות ברצון המצווה, טעות בהבנת המצווה ועוד כל מיני טעויות. כאן יש טעויות שיורדות לשורש העניין, כיוון שאם המצווה מבקש שתכתבי יורש אחר יורש ואת אינך כותבת את זה, זה לא טעות דפוס. טעות דפוס אני מבין, אות אחת ברחה, אני מבין, אך כאשר המצווה אומר שהילדים של ש' הם הילדים שלו ומ' הוא הילד של ש', זאת לא טעות שהם היו עושים אם הם היו קוראים את הצוואה.
ת. זו טעות דפוס, לעניין הבת והבן והם קראו את הצוואה ואני הקראתי להם את הצוואה...
הוא, גם היא אמרה מה רצונה וזה הובא וזה כתוב...
ש. כאשר סעיף הנישול שהוא סעיף1 ח' עמ' 2, זה כמובן מדובר על ילדיו, את יכולה להרחיב.
ת. זה היה הרצון של מ' בחלק מהשיח שהיה לנו, הוא סיפר שיש לו שני ילדים נוספים ושהוא לא מוכן להוריש להם דבר. הוא היה מאוד מאוד נחרץ בעניין הזה. אני ניסיתי להבין מדוע ולנסות ככה להציע איזה שהם חלופות, אולי כן להבטיח משהו עבורם, אולי כן לתת לא בסדר גודל של השלושה אחרים, בחלקים שווים, והוא היה מאוד נחרץ ואמר שהוא לשניים הספציפיים האלה לא מוכן להשאיר כלום, שאין לו קשר איתם, הם לא מתעניינים בו וככה זה היה באמת במהלך החיים שלו. הוא לא רצה לשמוע שום חלופה, הוא באמת עמד על שלו שזה מה שהוא רוצה."
על אף שמעורבות העד השני לצוואה, י' הייתה שטחית, ידע אף הוא לתאר את רצונו של המנוח כפי שהמנוח מסר לו ביום עריכת הצוואה. ראה חקירתו בעמ' 54-66 לפרוטוקול:
"ת. כי אחרי החתימה ישבתי עם מ', לא זוכר כמה זמן והוא אמר לי השארתי הכל לש', וזהו...
אחרי החתימה. עניתי על זה. מ' אמר לי, אני משאיר הכל לש'.
ש. אתה יודע למשל שאת שני ילדיו מהנישואים הראשונים הוא נישל בצוואה?
ת. כן. אני יודע.
ש. אז הוא אמר לך עוד כמה דברים, נכון? לא אמר הכל לש'?
ת. כן, הוא אמר לי את זה. אמרתי קודם שהוא אמר לי שהוא השאיר הכל לש'. מה זה אומר?...
נכנסתי, אני זוכר שש' הגיעה לפי דעתי הביאה דברים מהרכב, קניות או משהו כזה, השקיות נקרעו, היא בכתה נורא, עזרתי לה לאסוף את השקיות, נכנסנו פנימה ואז אני ומ' יצאנו למרפסת, אמר לי עשינו צוואה, הביא לי את הצוואה, כמעט בטוח שהוא הביא, חתמתי על זה, החזרתי לו את זה. אמר לי השארתי הכל לש', היא יודעת מה לעשות וזהו. מעבר לזה לא נכנסתי איתו בענייני כספים בכלל."
- עדויות י' וי' (ראה סעיף 33 לפסק הדין) הבהירו לבית המשפט כי הקשר בינם לבין המנוח לא היה קשר קרוב. העובדה כי הבן י' עודכן אודות המחלה שקיננה בגופו של אביו המנוח יום או יומיים טרם פטירתו, יכולה להתיישב עם רצונו של המנוח לנשל את י' וי', כמצוין בסעיף 1(ח) לצוואה, כבלתי מנותק מהנסיבות:
"הנני מצהיר ומנשל באופן מוחלט את ילדיי י' ג' ת.ז...ואת בתי י' ג' ת.ז. ..." ראה גם עדותה של עו"ד ס' בעדותה מנקודת מבטו של המנוח שתיאר בפניה כי- "שאין לו קשר איתם, הם לא מתעניינים בו...".
- אינדיקציה נוספת שיש בה כדי לחזק את מסקנתי בדבר אומד דעתו של המנוח לצוות את כל רכושו למבקשת ולאחר אריכות ימיה לילדו ולילדיה, היא הסכם הממון. בהסכם הממון הסכימו המבקשת והמנוח על שיתוף מלא בכלל נכסיהם, הן שצברו בעבר והן שיצברו בעתיד. ההצהרה על שיתוף כאמור מחזקת אף היא את כוונת המנוח ואומד דעתו לצוות את כל רכושו למבקשת.
לאור עדויותיהם החיצוניות של עוה"ד ס' ומר ו', בצירוף עדויותיהם של המבקשת וילדיו של המנוח מנישואיו הראשוניים, מצאתי כי רצונו של המנוח אכן מתיישב עם האמור בצוואתו, וכי הצוואה משקפת את אומד דעתו.
יחד עם זאת, בצוואה נפלו מספר פגמים אליהם יש להידרש במסגרת בחינת רצונו של המנוח וביטויו בצוואה.
- סעיף 1(ג) ו-2(ג) בצוואה זיכה כל אחד מהשניים (המנוח והמבקשת) את בן זוגו הנותר בחיים במלוא עזבונו.
בסעיף 1(ד) ו- 2(ד) לצוואה קבעו השניים כי במות שניהם יחדיו, יזכו בעזבונו של כל אחד מהם - ילדיהם (בנו הקטין של המנוח, ושני ילדיה של המבקשת).
וכך נוסח הסעיף (הדגשות אינן במקור- ש.א):
"במידה ואני ובת זוגתי א' ש' א' הנ"ל בעלת תעודת זהות....נלך לעולמנו באותו זמן, ירשו את כל עזבוננו הנ"ל.
מ' ג' ת.ז. ...(להלן: בני)
ס' נ' ת.ז. ... (להלן: הבת של בת זוגתי)
ס' נ' ת.ז. ...(להלן: הבן של בת זוגתי)"
ובהתאמה נערך ציוויה של המבקשת 2(ד) לצוואה.
על פי לשון הצוואה, זכיית ילדי בני הזוג (מ'- בנו של המנוח, וס' וס'- ילדיה של המבקשת) בעזבון, מותנית בלכתם של המנוח והמבקשת לעולמם בעת ובעונה אחת. ברי כי אירוע כזה לא קרה. המנוח נפטר ביום 21.9.13 והמבקשת תבדל"א עודנה בחיים. לפיכך, עולה השאלה האם יש לראות בכך את ילדי הצדדים (המוזכרים בצוואה), כמנושלים באופן סופי מעזבון המנוח, שכן משלא הלכו המצווים לעולמם באותו זמן כלשון הצוואה, לא יכולים הם לרשת אותם.
- מחקירת עו"ד ס', שערכה את הצוואה ואף שימשה כעדת קיום לצוואה, התברר כי סעיף 1(ד) וסעיף 2(ד) אינם מבטאים הלכה למעשה את רצונם של המנוח והמבקשת כפי שהוצג בפניה. עדותה של עו"ד ס' והפער בין ניסוח הצוואה לבין רצונו של המנוח כפי שהשתקף מהמארג הראייתי שהונח בפניי, הביאני להסתייע בכלים פרשניים בניסיון להתחקות אחר רצונו האמיתי של המנוח, ולקיימו.
- סמכות ביהמ"ש לפרשנות צוואה קבועה בסעיף 54(א) לחוק הירושה.
"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה- כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".
"כלל יסוד במלאכת פרשנות צוואה הינה התחקות אחר רצונו של המצווה. האינטרס לקיים אחר רצון המצווה הוא האינטרס היחידי שיש להגן עליו ומפניו נדחים כל יתר האינטרסים, יהיו אשר יהיו".
(ראה ת"ע (ת"א) 105350/09 י.ד נ' א.ב.ח (ניתן ביום 19.12.2011) פורסם בנבו).
על הקושי הטמון בפרשנות צוואה, יפים דברי כבוד הש' טירקל בע"א 7735/02 עזבון המנוח ניסים אלבז ז"ל ואח' נ' יהושע ישועה אהל פס ואח', פ,ד נח (3) 161:
"הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי ליבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו- והראשונה שאחרי מותו. כאן הניסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזיכרונם באהבה, ובהכרת תודה. ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר. אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות והתכליות שעמדו ביסודו. כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו".
בבואו של בית המשפט לפרש צוואה עליו לעשות זאת במשנה זהירות כדי לא לפגוע ברצונו של המצווה וחלילה לא ליצור בפרשנותו צוואה חדשה.
לעניין זה ראה דבריו של פרופ' שילה בספרו- "פירוש לחוק הירושה" תשכ"ה ערך א' עמ' 462:
"במקרים המתאימים, בית המשפט בארץ יהיה מוכן לזנוח את הכלל ולהוסיף נוסח משלו כדי שהצוואה תמלא אחר כוונתו המשוערת של המצווה. אם דבר זה לא ייעשה לעיתים, ייגרם עוול משווע לאנשים מסוימים. אבל הדברים צריכים להיעשות בזהירות רבה, ויש לוודא שהפירוש המוצע הוא הפירוש היחיד העולה מן הצוואה".
ראה גם ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי פ"ד נג (2) 817, 834:
"אל לו, לבית המשפט, להעמיד עצמו במצב בו הוא עורך צוואה חדשה למוריש".
- ומן הכלל אל המקרה דנן: כאמור לעיל, בחקירת עו"ד ס' התברר כי הצוואה כפי שנוסחה אינה משקפת את רצונו של המנוח כפי שזה הובע על ידו בפניה בפגישתם.
ראה עדות עו"ד ס' בעניין זה בעמ' 28-42 לפרוטוקול (הדגשות אינן במקור- ש.א):
"ש. מתי הוא התכוון, אם את זוכרת, אני לא מבקשת שתעשי ספקולציות. מתי הוא התכוון שמ' יקבל חלק מהרכוש שלו?
ת. כמתואר בצוואה, לאחר לכתה של הגברת. כמובן בהתאם לזה, לעניין המזונות ולעניין התשלומים השוטפים. לפי מה שכתוב בצוואה...
לשאלת בית המשפט:
כשדיברנו על רצון המצווה בפגישה, הם רצו מצב ברור שהם מעבירים זה לזה, ואם הם ילכו באותו זמן, היא רצתה לדעת מה פרקי הזמן בין המוות שלו ושלה יהיה בטווחים קצרים, זו הכוונה.
אני אומרת שזה הרצון שלהם, שלא קיבל ביטוי בצוואה בפרטי פרטים ובמדוייק.
...
ש. אני נותנת מצב היפותטי, שש' נותנת את הרכוש במתנה לילדיה ובאחרית ימיה מ' נותר אם אפס או דומה לכך, זה היה רצונו של מ'.
ת. רצונו היה בהסכמה משותפת שלה, שהיא תשכיל ותדע להתנהג ברכוש שנותר לה באופן כזה ששלושת הילדים לאחר מותה, יהיה לשלושתם בחלקים שווים...
ת. רצונו היה להעביר את כלל הרכוש לבת זוגתו, לאחר מכן, הנותר בלכתה יועבר לשלושת הילדים.
ש. זה לא נכתב הצוואה. בצוואה נרשם אם הם נפטרים ביחד.
ת. הצוואה היא הדדית, הם הורישו איש לרעהו את הרכוש.
ש. ואם הם נפטרים אפילו בהפרש של שניות ספורות, אחד לפני השני הסעיף לא חל, נכון.
ת. נכון, הסעיף לא חל אם הם נפטרים לא באותו זמן.
ש. רצונו של המנוח לא קיבל ביטוי בצוואה.
ת. כן, קיבל מה שעניין את המנוח, שאם הוא ילך לעולמו יהיה לזוגתו ממה לחיות וממה להתקיים, אח"כ והיא תלך לעולמו, היא תוריש את הנותר לשלושת הילדים.
ש. הכוונה היתה יורש אחר יורש...
לשאלת בית המשפט:
ש. איפה הטעות.
ת. יתכן ובסעיף ג' הייתי צריכה לרשום שלאחר לכתה ירשו שלושת הילדים ולהיות ספציפית בנקודות הזמן...
רצון המצווים היה הם מורישים זה לזו. לאחר מותם זה יורש אחר יורש.
ש. איפה זה כתוב בצוואה היורש אחר יורש?
ת. אני מניחה שסעיף ד' היה צריך להיות מנוסח אחרת וזה היה מבטא את העניין של רצונם של המצווים לאחר מותם..
- אף המבקשת, שנכחה במעמד עריכת הצוואה, בהיותה צוואה הדדית, אישרה בחקירתה כי רצונה ורצון המנוח לא קיבלו ביטוי בצוואה בנוסחה הנוכחי וכוונתם הייתה לקבוע מתווה של 'יורש אחר יורש'. ראה חקירתה בעמ' 92-95 לפרוטוקול (הדגשות אינן במקור- ש.א):
"ש. תאשרי לי שהמנוח לא רצה לנשל את מ'?
ת. מאשרת...
ש. מתי הוא התכוון המנוח שמ' יירש אותו? באיזה שלב? ב-120 שלו?
ת. אם הוא ימות לפני אני ארש את כל הסכום ולאחר מותי 3 הילדים, כולל מ', ירשו את מה שנשאר. זאת הייתה כוונתו...
ש. ז"א שמה שאת אמרת קודם שרצונו של מ' היה שב-120 שלך יהיו 3 יורשים? ס', ס' ומ'.
ת. כן...
ש. ביקשתי ממך ולא קיבלתי מענה, תראי בצוואה ותפני אותי איפה זה נרשם? האם זה נרשם בצוואה מה שאמרת עכשיו?
ת. לפי מה שאני קוראת עכשיו זה לא רשום בצורה ברורה.
ש. ובצורה לא ברורה זה נרשם?
ת. לא כתוב 120, הנוסח שהיא כתבה ואני מבינה שיש בעיה בנוסח הזה ורק אחרי שקראתי במשפט הבנתי שיש בזה משפט שאם נמות שנינו, יש משהו שמנוסח לא טוב, שרק היום אני מבינה שהוא משפט די הזוי. באותו זמן חשבתי שזה איזשהו נוסח משפטי, סמכתי על עו"ד ס' שהיא יודעת על מה היא עושה, לו ידעתי או מ' היה יודע לעשות צוואה לבד, אולי היה עושה לבד...
ש. את חשבת שבאותו זמן זה ב-120?
ת. אני חשבתי שזאת שפה משפטית, לא דקדקתי ולא תיקנתי כלום...
ש. תסכימי איתי שהרצון של מ', של המנוח, לא בא לידי ביטוי בצוואה?
ת. לא בא לידי ביטוי במלואו...
ש. מה היה רצונו? מה יקרה אחרי מותו?
ת. הוא רצה שכל רכושו, רכושינו וכספינו יעבור אליי ואני אוכל להשתמש בו לצרכיי עד למותי ולאחר מותי מה שיישאר יתחלק בין 3 הילדים ששמותיהם מוזכרים בצוואה.
- מעדויות אלו של המבקשת ועו"ד ס' הובהר למעלה מכל ספק כי בני הזוג לא רצו לנשל את ילדיהם (בן המנוח מ' ושני ילדיה של המבקשת) באופן מוחלט בצוואה. אלא, ביקשו לקבוע מתווה של "יורש אחר יורש" לפיו, רכושם יעבור לבן הזוג הנותר בחיים, ולאחר לכתו לאריכות ימים לילדיהם שצוינו בצוואה. הצוואה בנוסחה הנוכחי אינה מקיימת את רצון המצווים, שכן נכתב מפורשות בסעיף 1(ד) ו-2(ד) כי רק במידה ובני הזוג ילכו לעולמם "באותו הזמן" ירשו שלושת ילדיהם את רכושם. לא לכך כיוונו המנוח והמבקשת ורצונם לא קיבל ביטוי משפטי מדויק בצוואתם ההדדית.
אומד דעתם של בני הזוג אינו משתקף מהצוואה ויש לבחון אותו מהנסיבות החיצוניות לצוואה. את אומד דעתה של המבקשת ניתן על נקלה ללמוד מעדותה, שאף שפכה אור על אומד דעתו של המנוח, בצירוף עדותה של עו"ד ס' התבהר רצונו של המנוח.
הניסוח שנקטה עו"ד ס' היה לקוי וחסר, ככל הנראה עקב העדר ניסיונה בתחום, ואולם מעדותה ועדות המבקשת עולה בבירור רצון המצווים לקבוע בצוואתם ההדדית מנגנון של 'יורש אחר יורש'. מראיות אלו שוכנעתי כי הנוסח הנוכחי של הצוואה לפיו מ' וילדי המבקשת מנושלים מהצוואה, אלא אם כן בני הזוג נפטרים באותו זמן אינו מגשים את רצון המצווים ויש לתקנו, כך שישקף את אומד דעתם. בנסיבות אלו על בית המשפט ליתן הוראות משלימות לפיהן רכוש הצדדים ינחל לאחר אריכות ימי המבקשת, לבן המנוח מ' ולילדיה של המבקשת, בבחינת הסדר של יורש אחר יורש (ראה סעיף 42 לחוק הירושה) הקובע כי המוריש רשאי לקבוע כי לאחר מותו של האחד יעבור רכושו לאחר.
- טוענים המתנגדים, מאחר ורצונו של המנוח לא בא לידי ביטוי בצוואתו, יש להורות על בטלותה. טענה זו אין בדעתי לקבל. על בית המשפט לעשות כל מאמץ פרשני על מנת להגשים את כוונתו האמיתית של המנוח. אומד דעתו של המנוח הוא הקו המנחה, לפיו יש לפרש את צוואתו. הפרשנות נועדה להבטיח כי מטרת הצוואה תוגשם, כאשר פירוש המקיים את הצוואה עדיף על פני פירוש על פיו הצוואה בטלה. (ראה ע"א 493/83 אבו סנינה נ' טהא לט(4) 639, פורסם בנבו).
כן אין לקבל את הטענה כי הצוואה נערכה בניגוד לרצון המת. טענה זו חוטאת לאמת ומתעלמת מרצונו האמיתי של המנוח, אשר קיבל ביטוי בצוואתו.
- לאור כל האמור, התרשמתי מעל לכל ספק כי המנוח ביקש להנחיל את רכושו תחילה למבקשת ולאחר אריכות ימיה לילדו מ' וילדיה של המבקשת. את הגשמת אומד דעתו הריאלי של המנוח ניתן לעשות מכוח דיני הפרשנות תוך שימוש בכלי של השלמה שיפוטית, השלמה זו ממלאת את החסר, אינה חורגת מגבולות הצוואה ומשלימה אותה. ראה לעניין זה פסק דינו של כב' השופט שוחט בת"ע (ת"א) 5560/99 עזבון המנוח מ.מ ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי (פורסם בנבו), העוסק בנסיבות דומות לנסיבות המקרה דנן בו ציוו המנוחים בצוואתם ההדדית כי ילכו לעולמם "בעת ובעונה אחת" יזכו יורשיהם בעזבונם, שם נקבע כדלקמן:
"רוצה לומר - דיני הפרשנות, על הכלים הפרשניים שהם מעמידים לרשותנו, מאפשרים להתחקות אחר רצונו האמיתי של המצווה ולקיימו, ואלה יקדמו לדיני הטעות. רק עם סיום תהליך הפירוש, אם יסתבר שהמובן של הצוואה יוצר פער בין רצונו האמיתי של המצווה לבין ההוראה בצוואה, תהא תחולה לדיני הטעות. או אז יבחנו תוצאות הפער - תיקון ההוראה או ביטולה כשעדיפות תהא כמובן לתיקון. (ר' א. ברק, שם). "
ניתן להגיע לתוצאה זו אף אם נלך במסלול של דיני הטעות, שכן אין חולק כי חלה בניסוח הצוואה טעות משפטית- "טעות שבדין" שכן הן המנוח והן המבקשת טעו בהבנת המצב המשפטי הרלוונטי להוראות הצוואה שנקבעו על ידם. סעיף 30(ב) לחוק הירושה מורה כי בהוראות צוואה שנעשתה מחמת טעות, אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות- יתקן זאת בית המשפט את דברי הצוואה, אם אי אפשר לעשות כן בטלה הצוואה.
לאור כל האמור יש לקיים את צוואת המנוח ולתקן את הטעות בסעיפים 1(ד) ו-2(ד) לצוואה להשלים הוראות הציווי כך שיגשימו את אומד דעתו האמיתי של המנוח ולהורות - כי בסעיף 1(ד) ו- 2(ד) הכוונה היתה להוריש לילדי הצדדים (מ' בנו של המנוח, וילדיה של המבקשת) את עזבון בני הזוג בבחינת "יורש אחר יורש", כמעוגן בסעיף 42 לחוק הירושה.
ח. פגמים צורניים בצוואה:
- הצוואה שבפניי הינה צוואה בעדים. סעיף 20 לחוק הירושה קובע תנאיה של צוואה בעדים, כדלקמן: "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם בידי המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".
ראה ספרם של ש' שוחט, מ' גולדברג, י' פלומין "דיני ירושה ועיזבון" (2005), עמ' 75):
"הדרישה להצהרת העדים שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו וחתם עליה באה כדי להעמיד את המצווה ואת העדים על רצינות המסמך והמעמד, ולהפנות את תשומת לב העדים שעליהם לוודא כי המוריש מבין היטב שהמסמך שעליו הוא חותם הוא צוואתו שלו והוא רוצה בו" .
הוראת סעיף 25 לחוק הירושה מקנה לביהמ"ש את היכולת לקיים צוואה על אף הפגמים או החסרים בצורתה:
"(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.
(ב)בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:
...
(2) בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20- הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים".
בניגוד לצוואה התקינה על פניה מבחינה צורנית, שאז בחזקת כשרות היא, צוואה פגומה אינה בחזקת כשרות. קיומו של פגם מעלה את החשד, שהצוואה אינה משקפת את רצונו של המצווה. "אם נותר ספק בלבו של בית המשפט שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה, יפעל הספק לאי קיומה של הצוואה". (ע"א 464/77 דהן נ' אזולאי, לג (2) 16, ראה ספרם של ש' שחוט, מ' גולדברג, י' פלומין "דיני ירושה ועיזבון" (2005)). עמ' 85) (הדגשות שלי- ש.א.). נטל ההוכחה להסרת הספק בדבר אמיתותה של צוואה הפגומה צורנית, מוטל על מבקש הקיום, ובענייננו - על המבקשת.
- המתנגדים טוענים לקיומם של שני פגמים צורניים בצוואת המנוח :
הראשון, טעות סופר בסעיף 2(ד) לצוואה המתייחס למבקשת. בסעיף הועתקה רשימת היורשים כמופיע בחלקו של המנוח (סעיף 1(ד)), בלי ההתאמות הנדרשות וכך נכתב:
"במידה ואני ובן זוגי ג' מ' הנ"ל בעל תעודת זהות....נלך לעולמנו באותו זמן, ירשו את כל עזבוננו הנ"ל
מ' ג' ת.ז. ... (להלן: בני)
ס' נ' ת.ז. ... (להלן: הבת של בת זוגתי)
ס' נ' ת.ז. ... (להלן: הבן של בת זוגתי)"
(הדגשות אינן במקור- ש.א).
השני, אי קיום דרישות סעיף 20 לחוק הירושה בעניין עדי הצוואה: עדי קיום הצוואה לא חתמו על הצוואה באותו המעמד; המצווה חתם על הצוואה בנוכחות עו"ד ס' בלבד; כאשר העד השני, י', לא היה נוכח במעמד החתימה.
- בדיון דלעיל בפרק ז' לפסק הדין בנושא פרשנות הצוואה, שוכנע בית המשפט מעל לכל ספק, שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המנוח. נוכח הפגמים שפורטו לעיל, השאלה הטעונה הכרעה הינה, האם הפגמים הצורניים ניתנים לריפוי מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, או שמא מדובר בפגמים יסודיים, שלא ניתן להתעלם מהם.
- טעות סופר: מדובר בפגם קל בעוצמתו וככל שבית המשפט השתכנע מאמיתות הצוואה, ברי כי ניתן להתגבר עליו ולרפאו מכוח סעיף 25 לחוק הירושה.
מעיון בצוואה ברי כי הפסקה בסעיף 2(ד) לצוואה, העוסקת בציווי המבקשת הועתקה מהסעיף הקודם 1(ד) העוסק בציווי המנוח, מבלי לערוך את ההתאמות הנדרשות. אין חולק כי ' ג' הינו בנו של המנוח, וס' וס' הם ילדי המבקשת, לכן היה מקום לשנות ולערוך את ההתאמות הנדרשות- מ' ג' (בנו של בן זוגי), ס' וס' נ' (בתי/בני- בהתאמה). ברור כי מדובר בטעות סופר הנובעת מחוסר תשומת לב אשר הביאה לשגיאת ההקלדה כאמור, ואי ההתאמה הנדרשת.
ראה חקירת המבקשת בעמ' 107 לפרוטוקול:
"ש. אני מפנה אותך לסעיף ד' בעמ' 3 בצוואה, כשאת קוראת את הסעיף, "מ' ג': "להלן בני". הוא בנך?
ת. לא, זאת טעות. כל מה שכתוב פה זה טעות.
ש. האם לדבר כזה את לא שמה לב כשאת קוראת?
ת. לא, אני בכנות נשבעת שלא שמתי לב...
ת. לא יודעת להגיד לך. זה שכתוב "להלן בני" זה טעות שלא שמתי לב אליה כי מה שקרה היא העתיקה בדיוק את הצוואה הקודמת... עכשיו אני רואה שזה מה שקרה".
- סעיף 32 לחוק הירושה קובע כדלקמן:
"נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א".
ראה לעניין זה תע' (ת"א) 5572/97 סמי מיכאל נ' צבי מיכה, תשס"א (2) 465, ניתן ביום
12.5.2002 (פורסם בנבו):
"סעיף 32 לחוק הירושה מסמיך את בית-המשפט לתקן טעות סופר שנפלה בצוואה, ונראה כי סמכות זו חלה מקל וחומר גם לגבי אישור העדים המופיע על הצוואה".
מאחר ושוכנעתי כאמור, כי רצונו של המנוח השתקף מצוואתו, מצאתי כי פגם זה ניתן לריפוי מכוח סעיף 25 לחוק הירושה.
- פגם בעדים
הדרישה בצוואה בעדים אשר "בלעדיה אין" הינה כי הצוואה תהא בכתב והמצווה "הביאה" בפני שני עדים.
לטענת המתנגדים, לא התקיים תנאי היסוד העוסק בעדים. הצוואה נחתמה רק בפני עו"ד ס' ואילו י', העד השני לא נכח במעמד החתימה. כן נטען כי י' לא ראה במו עיניו את המנוח והמבקשת חותמים על גבי הצוואה, הוא לא קרא או הבין את תוכן הצוואה, בני הזוג לא הצהירו בפניו כי זו צוואתם, והוא לא ווידא שאכן מדובר בצוואה המשקפת את רצונו האמיתי של המנוח. לטענת המתנגדים י' אינו יכול להיחשב כעד ולכן יש להורות על בטלות הצוואה.
- מטרת הדרישה להצהרת שני עדים אשר בפניהם הצהיר המצווה על צוואתו וחתם עליה בפניהם, לאשרר את מעמד החתימה כמו גם את רצונו האמיתי של המצווה. כאשר קיים פגם בעדים, מתעורר ספק באשר לאמיתות הצוואה או רצון המצווה.
כאן המקום לציין, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לחתימתה של עו"ד ס' (עורכת הצוואה) כעדה על הצוואה - הליך חתימתה תקין ועונה על דרישות חוק הירושה.
המחלוקת נסובה אודות חתימת י', האם נסיבות חתימתו מהוות פגם היורד לשורשם של מרכיבי היסוד ב"צוואה בעדים". על בית המשפט לבחון האם החתימה על הצוואה מקיימת את תנאי היסוד כי המנוח "הביא" את הצוואה בפני שני עדים. בתוך כך יש ליתן מענה על השאלות הבאות- האם י' הבין כי זהו רצונו האמיתי של המנוח; האם חתימתו המאוחרת של י' כעד על הצוואה, שלא במעמד חתימת המנוח על הצוואה- מהווה פגם בצוואה המביא לכדי בטלותה.
- דרישות סעיף 20 לחוק הירושה בעניין צוואה בעדים הינן כדלקמן: כתב, תאריך, חתימה של מצווה, הצהרת מצווה שזו צוואתו, אישור העדים וחתימת העדים.
הצוואה דנן נערכה בכתב, היא נושאת תאריך, המצווים חתומים עליה, ניתנה הצהרתם כי זוהי צוואתם וניתן אישור העדים וחתימתם.
שלוש מהדרישות הינן בגדר מרכיבי יסוד, בלעדיהם אין הצוואה - צוואה: מצווה (דרישה המכוונת לזיהויו של המצווה כמי שציווה על רכושו באותה צוואה שקיומה מתבקש) כתב, ושני עדים.
- מעדויות י' והמבקשת עולה כי השתלשלות האירועים ביום עריכת הצוואה התנהלה כדלקמן: המנוח והמבקשת הגיעו בצהרי היום לעו"ד ס' לערוך את צוואתם ההדדית. עו"ד ס' ידעה כי המבקשת והמנוח עתידים להיפגש בהמשך היום עם י', שכנם של המבקשים בישוב בו הם מתגוררים על מנת להחתימו כעד נוסף על צוואתם. עו"ד ס' לא הבהירה למנוח ולמבקשת את החשיבות בחתימת הצוואה בפני שני עדים בו זמנית, כאקט המעיד על רצינות המסמך עליו הם חותמים. נראה כי עו"ד ס' נתנה את אישורה שהמנוח יחתים את י' כעד נוסף על הצוואה במועד מאוחר יותר. בהמשך היום לאחר שהיו בדרכם לביתם, יצר המנוח קשר עם י' והזמינו לבית בני הזוג על מנת לחתום כעד על הצוואה. י', כך מסתבר, הגיע לביתם של המנוח והמבקשת והבין כי הוזמן לחתום על צוואתו של המנוח. י' העיד כי לא ייחס חשיבות יתרה לכל הכתוב בצוואה, לפרטי פרטים ולמעמדו כעד לצוואה. יחד עם זאת הבין את רצונו הכללי של המנוח להוריש את רכושו למבקשת, וחתם על הצוואה מבלי שדקדק בהוראות סעיף 20 לחוק הירושה.
- חרף אריכות הדברים מצאתי לצטט מעדויות המבקשת והעדים לצוואה על מנת תתקבל התמונה מלאה.
ראה חקירת עו"ד ס' בעמ' 32-36 לפרוטוקול:
"ת. י' הוא עד נוסף והוא מכר של השניים. מתגורר ב---...
י' לא היה במשרד.
ש. את לא ראית אותם חותמים בפניו?
ת. אני לא ראיתי אותם. הם חתמו בפניו. אני יודעת כי הם קבעו פגישה וחתמו...
ש. כשאת עורכת צוואות לא לבני הזוג האלה, את בד"כ עושה צוואות בעדים?
ת. בעדים...
הנוהל שלי היום זה שמי שנמצא איתי ועובד איתי. אז הנוהל שלי היה אדם שהוא מעל גיל 18, כשיר כמובן, שלא בן משפחה. עד שאנחנו מתאמים מראש שהוא מכר של המצווה ושהוא לא בן משפחה כמובן ואין לו חלק בצוואה.
לשאלת ביהמ"ש, מי אחראי להביא אותו? אני אומרת שאנחנו עושים את זה בתיאום. אני דואגת שיהיה עד. במקרה הנדון הזה, זה אדם שחי איתם באותו יישוב, שניהם מכירים אותו, הוא לא בן משפחה, אדם ניטרלי. הנוהל של חתימת עדים על צוואה, זה אדם כשיר, מעל גיל 18, והוא לא בן משפחה ואין לו חלק בצוואה...
ש. מדוע לא דרשת שהוא יבוא למשרדך.
ת. דרשתי כי יבוא והוא לא יכול היה, ולא זוכרת את הנסיבות שהוא חתם שלא בפני. אני יכולה לומר כי זה לא קורה, וזה מקרה חריג.
ש. את לא התעקשת, למשל, ואמרת לש' למנוח, אם י' מאוד עסוק ביום 31.7.13, שיגיד מתי הוא פנוי ואז נחתום.
ת. זה נעשה, אך הבעיה היתה שמ' היה צריך לחזור לבית החולים, זו היתה תקופה שהוא לא היה בבית. למיטב זכרוני, השהות בבית החולים היתה צריכה להיות ארוכה מהרגיל...
ש. הייתם באיזה דוחק זמנים שאפילו לא המתנת שי' ייקבע פגישה במשרדך, ועשית ויתור שהוצאת צוואה בלי חתימת עד נוסף. כלומר, שכן היה לחץ של זמנים, כיוון שאני רוצה להניח לזכותך כי אינך מוציאה צוואת כך.
ת. נכון, אבל לא היה דוחק או לחץ של זמנים, אלה נסיבות, אלא שהוא היה לחזור ל--- ולא ידע מתי הוא מגיע שוב לאיזור הצפון...
ש. לא ניסית למצוא מכר או קולגה ממשרד סמוך.
ת. לא. הם רצו את י' ובזה זה הסתכם."
ראה עדותו של י' בעמ' 52-66 לפרוטוקול:
"ש. והשיחה איך בדיוק התבצעה? המנוח או ש' מתקשרים אליך, או שאתה מתקשר אל אחד מהם, מי יוזם את השיחה?
ת. מ' התקשר אלי שאל אותי אם אני ב---, שאל אותי אם אני ב--- ואמר לי שהם עורכים את הצוואה, ביקש ממני לחתום על זה. אמרתי לו שאין בעיה וזהו. הייתי באמצע העבודה באותו יום, עבדתי מהבית באותה תקופה וזהו. זו היתה שיחה של 10 שניות...
ש. תאשר לי שהם לא חתמו בפניך על הצוואה?
ת. אני לא ראיתי אותם חותמים על הצוואה...
ש. בתור מה חתמת על הצוואה?
ת. בתור זה שמ' ביקש שאני אחתום.
ש. מה הוא אמר לך, למה הוא צריך את החתימה של על הצוואה.
ת. כי הוא עושה צוואה וביקש שאני אחתום...
..אחרי החתימה ישבתי עם מ', לא זוכר כמה זמן והוא אמר לי השארתי הכל לש', וזהו...
ש. אתה מאשר "הצדדים חתמו על צוואתם הנ"ל בנוכחותנו..." שנינו זה אתה ועורכת דין ק' ס' שאתה לא מכיר. תסכים איתי כשחתמת על ההצהרה שהמצווים חתמו בפניך ובפני ק', זה פשוט לא נכון.
ת. את צודקת.
ש. תאשר לי שגם מה שכתוב בסעיף קטן ד' לא נכון. כי לפני החתימה שלהם לא הצהירו את מה שכתוב כי לא ראית אותם בכלל חותמים.
ת. צודקת.
ש. תאשר לי שגם מה שכתוב בסעיף קטן ה' שכאשר הם חתמו, הם הצהירו את מה שהצהירו גם לא נכון, כי לא ראית אותם חותמים.
ת. צודקת.
ש. תאשר לי שגם מה שכתוב בסוף כשכתוב "ולראיה אנחנו חותמים כעדים זה בפני זה ושנינו בפני המצווים" גם לא נכון.
ת. כן, צודקת.
ש. ותאשר לי גם שלא חתמת על הצוואה בנהריה, כי חתמת ב---.
ת. חתמתי ב---...
ש. אני מבינה שאף אחד לא הסביר לך על תוכן הצוואה שאתה חתמת כעד?
ת. אחרי החתימה. עניתי על זה. מ' אמר לי, אני משאיר הכל לש'.
ש. אתה יודע למשל שאת שני ילדיו מהנישואים הראשונים הוא נישל בצוואה?
ת. כן. אני יודע...
אין לי מושג אם הצוואה היתה חתומה על ידם. לפי מה שהבנתי הם באים אלי עם הצוואה חתומה, אין לי מושג אם הצוואה היתה חתומה. לשאלת בית המשפט אם חתמתי על הצוואה כעד בלי להיות בטוח שהמצווים חתמו אני אומר שכן, לא בדקתי אם הם חתומים...
ת. ...מ' ביקש שאחתום על הצוואה, לא הסתכלתי, ראיתי את הכותרת, ראיתי את הסעיפים, זה לא עניין אותי אז ולא מעניין אותי היום. מ' ביקש שאני אחתום לו, חתמתי לו, וזהו....
ש. כלומר אתה לא יודע למה חתמת בכלל.
ת. לא. זה לא מה שאמרתי. אני חתמתי כי מ' ביקש שאחתום לו על הצוואה וזהו.
ש. לשאלת בית המשפט חתמת בגלל שמ' ביקש?
ת. מ' ביקש. אין לי מושג מה תפקיד של עד לצוואה....
נכנסתי, אני זוכר שש' הגיעה לפי דעתי הביאה דברים מהרכב, קניות או משהו כזה, השקיות נקרעו, היא בכתה נורא, עזרתי לה לאסוף את השקיות, נכנסנו פנימה ואז אני ומ' יצאנו למרפסת, אמר לי עשינו צוואה, הביא לי את הצוואה, כמעט בטוח שהוא הביא, חתמתי על זה, החזרתי לו את זה. אמר לי השארתי הכל לש', היא יודעת מה לעשות וזהו. מעבר לזה לא נכנסתי איתו בענייני כספים בכלל."
ראה עדות המבקשת בעמ' 103, 108-111 לפרוטוקול:
"ת. אני חתמתי בפניי ק' ס' בנ---, לא בפניי י'...
ש. אנחנו בשעה 13:00-14:00, מה אתם עושים? חתמתם, מה היא אומרת לכם?
ת. שצריך להחתים את י'.
ש. גם אם הוא לא באותו מקום?
ת. באותו רגע לא זוכרת שהייתה בעיה, אולי לא הייתי שותפה לרגעים האלה.
ש. אז מה עשיתם?
ת. קיבלנו כזה נייר, למיטב זכרוני קיבלנו יותר מעותק אחד, לדעתי 3.
ש. ואחרי שעשיתם קניות נסעתם ל---, מי נוהג?
ת. מ', תמיד, גם אחרי טיפול כימותרפי והוא הרגיש לא טוב, הוא התעקש לנהוג לבד מ--- ל---, לבד.
ש. הגעתם הביתה ואז מה קרה?
ת. מתקשר לי', מ'. הכל מ', הוא התקשר אליו מהדרך וגם כשהגענו הביתה הוא התקשר אליו...
ש. את שומעת שהוא מדבר עם י'?
ת. לדעתי שמעתי שהוא אמר לו להגיע.
ש. הוא מזמן את י' והוא מגיע?
ת. לא במיידית, זה לקח קצת זמן...
ש. ומה קורה שם?
ת. הם מדברים. שניהם.
ש. ומה? הוא חותם והולך? או נשאר?
ת. לא יודעת להסביר. הוא בא לבקר, מ' חולה, מה נשמע, מה קורה, מדברים מה היה, מה יהיה, היינו אצל ק', עשינו צוואה, תחתום פה.
ש. איך את יודעת את כל זה כשאת בתוך הבית והוא בחוץ?
ת. בבית ובחוץ זה ביחד. הבית שלנו הוא בית פתוח, יש כל החזית חלון אחד שבחודשי יולי – אוגוסט זה פתוח לגמרי...
ושומעים, ב--- יש שקט שגם כשזבוב מזמזם שומעים אותו ולמ' היה קול.
ש. אז שמעת כל מה שהם מדברים?
ת. הכל, כמעט הכל, אני שומעת, לא מקשיבה. ואז מ' אמר לי בואי, הבאתי קפה, י' חתם.
ש. י' חתם בנוכחותך או רק עם מ'?
ת. הוא היה עם מ', לא עשינו מזה כזה... הוא חתם כשמ' הראה לו ואני הייתי באזור.
ש. כשי' חתם היית איתם או במקום אחר?
ת. אני מנסה להיזכר, תנסה להיכנס לרוח הדברים, כשבא חבר, זה לא משרד, אני הייתי בסביבה, לא יודעת אם ישבתי או עמדתי. לא זוכרת.
ש. דיברת איתו גם כן?
ת. ברור. בן אדם נכנס אליי הביתה.
ש. דיברת איתו על הצוואה?
ת. על הצוואה לא דיברנו בכלל.
ש. הכנת קפה, יצאת החוצה, הוא חתם על זה והמשכת לדבר על דברי יום יום?
ת. סביר להניח שדיברו על שלומו של מ' באותו רגע.
ש. האדון י' ביקש ת.ז שלך או של מ'?
ת. לא.
ש. האם הוא שאל אותך אם זה את חתמת?
ת. התהליך לא היה רשמי, התהליך היה חברי. הוא לא שאל.
ש. הוא שאל את מ' אם זאת החתימה שלו?
ת. לא.
ש. האדון י' כשהוא מאשר בחתימה הוא אומר כך: "מר מ'... שניהם זיהו... על פי ת.ז שלהם" זה לא נכון?
ת. לא זכור לי האקט הזה. יכול להיות שהיה, אני לא יודעת להגיד ב-100%.
ש. המצווים חתמו על צוואת הנ"ל בנוכחותנו כששניהם נוכחים במעמד החתימה, זה לא נכון?
ת. אנחנו נוכחים.
ש. חתמתם אצל ק' לא בנוכחותו?
ת. לא הבנתי, נכון. לא היינו כל הארבעה ביחד.
ש. לא חתמתם בפניי י'? לא חתמתם בפניי י'?
ת. פעם בבית ופעם אצל ק'.
ש. תראי לי חתימה שנייה.
ת. אז אני לא יודעת, יכול להיות. אתה צודק.
ש. אתם הייתם אצל ק', חתמתם על 3 עותקים ואולי 4, ק' מאשרת את חתימותיכם. היא כותבת שארבעתכם באותו מעמד מה שלא נכון.
ת. נכון.
ש. היא כותבת שהיא מזהה אותכם על פי ת.ז שאנחנו לא יודעים אם זה נכון?
ת. נכון.
ש. בפניי י' לא חתמת?
ת. האמת שלא ידעתי שאני צריכה לחתום בפניו או הוא בפניי, אני לא חושבת שחתמתי בפניו אלא הוא בפניי, ראיתי שהוא חותם.
ש. האם אמרת לי' שזאת הצוואה שלך?
ת. לא הייתי צריכה להגיד לו. לא אמרתי לו שזאת הצוואה שלי, אמרתי יש פה צוואה תחתום בבקשה.
ש. האם אמרת לו שזאת הצוואה שלך?
ת. זאת הצוואה, בבקשה תחתום."
- מהעדויות דלעיל ברור כי נפל פגם בדרישת סעיף 20 לחוק הירושה. הצוואה אמנם נחתמה בפני שני עדים, אולם לא בו זמנית, מספר שעות הפרידו בין חתימת העד הראשון (עו"ד ס') לבין חתימת העד השני (י'). במעמד חתימת העד י' על הצוואה, לא הצהירו המצווים בפניו שזוהי צוואתם בנוסח ובדרך המקובלת, י' לא ראה את המנוח והמבקשת חותמים על הצוואה, שכן חתימתם על הצוואה כבר נעשתה מספר שעות קודם לכן, בצהרי היום, בפני עו"ד ס'.
מן ההיבט הצורני עומדת לצוואה חזקת התקינות. מן ההיבט המהותי יש לבחון האם חתימת העד י', מקיימת את דרישת החוק ל- "צוואה בעדים" חרף השתלשלות האירועים שפורטה לעיל. יש לבחון אם כן, האם על אף הפגמים דלעיל, דרישת היסוד כי המנוח "הביא את הצוואה" בפני שני עדים- מתקיימת בנסיבות המקרה דנן, באופן שניתן להתגבר על הפגמים והחסרים ולרפא את הצוואה.
- באשר לתוכן שיש ליצוק למונח "הביאה בפני שני עדים", הנני מפנה לד"נ 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653 שם ביאר כב' השופט מצא את משמעות המונח "הביאה":
"אכן, הדרישה כי המצווה הביא את צוואתו בפני שני עדים היא דרישת סף. משמעותה המעשית היא כי על בית-המשפט להיווכח כי המצווה הציג לפני שני עדים את צוואתו, והללו – שראו את המסמך ושמעו את דברי המצווה – מצהירים (או מעידים) לפני בית-המשפט כי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפניהם. רק משהוכח לפניו בתצהירי (או עדויות) שני העדים כי המצווה הביא את צוואתו בפניהם, וכי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפני שני העדים כאמור, יהיה בית-המשפט רשאי (ובלבד שיתר התנאים לכך מתקיימים) לקיים צוואה בעדים שעשה המצווה, אף שהמצווה לא חתם על צוואתו בפני שני העדים (או לא חתם עליה כלל), ואף שהעדים (או מי משניהם) לא אישרו את חתימת המצווה בחתימת ידיהם על פני הצוואה".
ראה גם ספרו של ש' שוחט, פגמים בצוואות (2016), בעמ' 88:
"אם המרכיב הקונסטיטוטיבי בצואה בעדים הוא נוכחותם של שני עדים אשר אמורים
להעיד כי המסמך הנחזה להיות צוואתו של המנוח הוא אכן צוואתו, יש לדרוש שהצוואה תערך בפני שני עדים, וגם אם לא תחתם לפחות יביא המצווה את צוואתו ויציגה בפניהם כצוואתו...חתימת המצווה או חתימת העדים (או כולן גם יחד) על פני הצוואה הינן בגדר "רכיבים דינמיים", ובית המשפט יכול להתעלם מהעדרן אם אין לו ספק כי המסמך הנחזה להיות צוואה אכן משקף את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה."
- ומן הכלל אל הפרט: לאור מכלול הנסיבות שוכנעתי כי המנוח הביא את צוואתו בפני שני עדים. מרכיבי היסוד בצוואה בעדים יוצרים הליך המחבר בין המצווה, הכתב והעדים בצוואה. מבט כולל על התמונה השלמה מלמד כי הליך זה שמחבר בין שלושת מרכיבי היסוד - מתקיים בענייננו. מהעדויות שהונחו בפני שוכנעתי כי ביום 31.7.13 הביא המנוח את צוואתו בפני שני עדים. באשר לחתימת העדה עו"ד ס', אין חולק כי מרכיבי היסוד מתקיימים. באשר לחתימת העד י', הגם שהשתלשלות האירועים איננה מקובלת בעריכת צוואה בפני עדים, יש לראותה כעונה על דרישת הסעיף כי המנוח הציג לפני שני העדים את צוואתו (הגם שלא באותו המעמד), והללו שראו את המסמך והבינו מהמנוח כי מדובר בצוואתו, העידו בפני בית המשפט כי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפניהם.
הצוואה ההדדית שערכו המנוח והמבקשת ביום 31.7.13 נושאת את חתימות המנוח, המבקשת והעדים. אין חולק כי הצוואה שקיומה התבקש היא אכן מסמך הצוואה שהמנוח "הביא בפניהם". טענות המתנגדים הן לפגם פורמלי בדרישות הצורניות, כאשר "הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה" (ראה עמ"ש (ת"א) 38138-09-11 (פורסם בנבו).
מעדותו של י' שוכנעתי כי הוא הבין שהוא משמש כעד לצוואתו של המנוח. הוא הבין כי הוא חותם על צוואת המנוח ואף הבין מדברי המנוח למי הוא חפץ לצוות את כל רכושו, ואת מי הוא מנשל. אף אם התנהלות זו איננה מקובלת בהליך של חתימה על צוואה בעדים, אין בה כדי לשלול את מרכיבי היסוד הנדרשים כדי לרפא את הפגם שנפל מכוח אותה התנהלות לוקה בחסר.
- כן טענו המתנגדים כי המנוח לא הצהיר בפני י' כי זוהי צוואתו, ויש בכך כדי להביא לבטלות הצוואה. טענה זו אין בדעתי לקבל. הדרישה הצורנית להצהרת המצווה בפני העדים ש"זו צוואתו" נועדה להבטיח- כ"יסוד" עובדתי את מודעתו של המצווה כי המסמך שעליו הוא חותם הוא דווקא צוואתו שלו. ראה לעניין זה ספרו של ש' שוחט 'פגמים בצוואות, עמ' 90 (הדגשות אינן במקור- ש.א):
"נוסח הצהרתו של המצווה אינו חייב לתאום את הנוסח הקבוע בסעיף 20 לחוק. מה שנדרש הוא זהות במהות ולא זהות בנוסחאות. לפיכך, מצווה האומר כי הצוואה "בסדר" וכי היא משקפת את רצונו או שכך הוא רוצה שתהיה, מקיים את הדרישה להצהרה כאמור ואין לראות את השוני בנוסח כפגם (ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל פ"ד לה(3) 101).
אישור העדים שהמצווה "הצהיר וחתם כאמור" אינו צריך לכלול הצהרה של העדים כי הם חותמים בנוכחות המצווה ובנוכחות כל אחד מהם....
היעדרה של הצהרת המצווה בפני שני העדים כי זו צוואתו וכמו כן היעדרו של אישור העדים כי המצווה הצהיר וחתם כאמור- שניהם באים בגדר פגם בהליך שניתן היה להתעלם ממנו ולקיים את הצוואה מכוח הוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה בנוסח שקדם לתיקון מס' 11 לחוק. הלכה זו לא נשתנתה גם לאחר חקיקתו של סעיף 25 לחוק בנוסחו דהיום..."
מעדותו של י' שצוטטה בהרחבה, ניתן ללמוד כי המנוח הבהיר לי' כי מדובר בצוואתו, וקיים את "ההצהרה" בפניו כי זו צוואתו והיא משקפת את רצונו לצוות את רכושו למבקשת, ומכאן כי בהיבט המהותי הדרישה להצהרה מתקיימת.
המנוח אישר בפני י' כי זוהי צוואתו, אלא שלא חתם עליה בפני י', שכן חתם עליה שעות ספורות קודם לכן, במשרדה של עו"ד ס'. לא מצאתי כי מדובר בפגם היורד לשורשו של העניין, "די בכך שהמצווה "יביא" את הצוואה בפני שני העדים לאו דווקא באותו מעמד, אלא אפילו בשתי הזדמנויות שונות, ראה ספרו של ש' שוחט "פגמים בצוואות" עמ' 96 (2016).
המונח "הביא את הצוואה" אם כן, כמרכיב יסוד, הגם שבפער של מס' שעות בין עד לעד. שני העדים העידו אם כן כי המסמך שנחזה להיות צוואתו של המנוח הוא אכן צוואתו, כאשר ניכר מעדויות העדים כי המנוח הביא הצוואה בפניהם מתוך הבנה, הכרה וידיעה מלאה כי זוהי צוואתו.
- מצאתי לנכון להפנות ולאבחן ההליך כאן מהליך אחר במסגרתו ניתן ממש לאחרונה ביום 30.11.17, פסק דין בבית המשפט המחוזי מרכז, עמ"ש 44175-10-16 ב. נ' מ. (פורסם בנבו). באותו הליך קבע בית המשפט המחוזי שלא ניתן להכשיר צוואה בעדים, שעה שהמצווה לא הבהיר לעדים כי זוהי צוואתו ורק אחד מהם נכח בעת חתימת הצוואה ע"י המצווה.
אותה צוואה בעדים, נערכה בכתב ידו של חברו של המנוח אשר חתום עליה כעד. כעבור זמן שמשכו לא התבהר לבית המשפט, החתים המנוח על מסמך הצוואה שני עדים נוספים. העדים הנוספים לא העידו בבית המשפט ואולם הוגש תמליל שיחת חוקר פרטי עימם, ממנו עלה, כי המנוח לא הציג את המסמך כצוואתו. העדים היו סבורים כי המסמך שנחתם על ידם היה לצורך אישור על שפיות ההמנוח. בנסיבות אלו קבע בית המשפט המחוזי, כי לא התקיים רכיב היסוד בצוואה של "הביאה בפני שני עדים" ולכן פסק כי לא ניתן לקיים את הצוואה.
בענייננו להבדיל, התרשם בית המשפט באופן ישיר ולא מתמליל, כי שני עדי הצוואה היו מודעים להיותם עדים לצוואה, לתוכן הצוואה ולרצון המנוח לצוות את רכושו למבקשת. פרק הזמן בין חתימות שני העדים היה קצר - באותו יום, ולא בלתי ידוע כמו בנסיבות פסק הדין בבית המשפט המחוזי. לכן אין להשליך מפסק הדין על ענייננו.
- העד י' נשאל בחקירתו אודות אחריות שיש לו מעצם היותו עד לצוואה. כאן המקום להדגיש כי על י' כעד קיום לצוואה לא מוטלת אחריות אותה ניסו המתנגדים לייחס לו. תפקידם היחידי של העדים הוא לאשר כי המצווה חתם על הצוואה בפניהם, אין זה מתפקידם לאמת נתונים נוספים, כל שכן, שהמצווה חתם על הצוואה בדעה צלולה ומיושבת ומרצונו החופשי. ראה לעניין זה ע"א 142/80 לאה מירסקי נ' מנחם מירסקי לה(2) 155).
עניין לנו אם כן, בפגם בצוואה שניתן לרפאה בהתאם להוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה, שעה שבית המשפט השתכנע בדבר אמיתות הצוואה.
- כפי שקבעתי לעיל, לאחר שמיעת העדויות בעיקר עדויות העדים לצוואה, כראיות חיצונית לנסיבות, יש להעביר את מרכז הכובד בהתחקות אחר רצון המנוח בצוואתו, באופן שמוביל למסקנה כי הצוואה מהווה ביטוי אמיתי לרצונו של המנוח. למרות הפגמים שנפלו בצוואה, שוכנעתי מעל לכל ספק כי רצונו של המנוח משתקף ממנה וכי היא נעשתה מתוך גמירות דעת מוחלטת של המצווה - לנשל את ילדיו הבוגרים, להעניק את רכושו למבקשת, ולאחר אריכות ימיה לחלק הרכוש בחלקים שווים בין בנו הצעיר מ' ושני ילדיה של המבקשת. התרשמתי כי מדובר בצוואת אמת שנעשתה תוך גמירות דעת מלאה כשהמנוח היה צלול וכשיר לערוך צוואתו.
כאן המקום לציין כי הפגמים שנפלו בצוואת המנוח, רובם ככולם נעוצים בטעויות של עורכת דין ס', אשר ערכה את הצוואה. אין בפגמים אלה כדי לסכל את רצון המצווה כפי שהשתקף בפניי ואין בהם כדי לשלול את תוקפה של הצוואה.
ט. חוסר תום לב בעריכת צוואה:
- עוד טענו המתנגדים כי, הצוואה נערכה למראית עין בלבד, שכן המנוח והמבקשת ידעו כי ההדדיות לא תתקיים לעולם.
מששוכנעתי בכשירות המנוח ובצלילותו ובשים לב לעדויות שהונחו בפני ונסקרו כאן, מצאתי כי יש ליתן אמון בגרסת המבקשת לפיה הצוואות נערכו כשהמנוח והמבקשת לא היו מודעים לכך כי בתוך חודשים ספורים ילך המנוח לעולמו. בני הזוג האמינו כי קיימת תקווה לריפוי המנוח ממחלתו. לא שוכנעתי בטענת המתנגדים, כי המבקשת התנהלה בחוסר תום לב.
ראה עדותה של עו"ד ס' בעמ' 29 ו-35 לפרוטוקול:
"ש. את אומרת שהשיח על המוות, היה מאוד רחוק, הוא חשב שיחיה עד 220 אמרת?
ת. הוא מאוד רצה, וגם ממה שאני התרשמתי כשהוא הבין שהוא במצב לא כ"כ טוב הוא עדיין סירב להאמין שהצוואה הזו תתממש ושזה יקרה בסמוך לאחר עריכתה. הוא לא האמין שזה יקרה בסמוך לאחר עריכת הצוואה...
ש. זה לא נראה לך, פיקציונרי לא מציאותי משהו, לתת אופציה ככל שש' תמות לפניו, חלילה, זה לא נראה לך קצת צורם.
ת. לא. זו צוואה הדדית.
ש. שני האנשים לא היו באותו מצב, אחד חולה סופני, והאחת בריאה, ואת נותנת אופציה שהיא לא ריאלית לסיטואציה.
ת. הוא ישב בפגישה ונראה היה נפלא, ואמרתי גם קודם לכן."
ראה גם עדות המבקשת לעניין זה בעמ' 94-95 לפרוטוקול:
"ת. רצונו של מ' וגם באותו מעמד אמרתי שיכול לקרות שאני אלך לפניו כי אני יכולה לעבור את הכביש ולא לחצות אותו, לכן ביקשתי באותו מעמד, אמרתי שאני גם רוצה לעשות צוואה כדי קודם כל לתת לו הרגשה טובה וגם כדי לתת לו להבין ששום דבר לא ידוע מראש, אנחנו לא יודעים מראש. באותו זמן היינו בעיצומה של מלחמה להציל את מ' ולהאריך את חייו."
י. הבטחת עתידו של מ':
- בסיכומיו עתר מ' כי, במקרה שימצא בית המשפט לקיים את צוואת המנוח, יורה על הגבלת נכסי העיזבון לטובת הבטחת חלקו בנכסי העיזבון.
משקבע בית המשפט כי צוואת המנוח קובעת מנגנון של "יורש אחר יורש", הרי שבהתאם לסעיף 42(ב) לחוק הירושה:
"הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון, אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה".
בע"א 4714/90 וייספלד נ' וייספלד פ"ד מח (3) 104, 111 נפסק ע"י כבוד השופט שמגר:
"יורש ראשון הוא בעלים לכל דבר, יכול הוא להשתמש בירושה, לאכול פירותיה ואף לכלותה או להשמידה. אמנם יורש ראשון יודע כי נכסיו אמורים להגיע ליורש השני, אולם...
"ידיעה זו – כשהיא לעצמה – אין בה כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחות לעשות במה שקיבל כבתוך שלו: יכול ורשאי הוא לכלות את נכסי העיזבון - כולם או חלקם - ומבחינה משפטית גרידא עושה הוא על דרך זה כדין.
כך מבחינה משפטית - לא כך מבחינה מוסרית" (פסק-דין שחם [1] הנ"ל, בעמ' 337בין אותיות השוליים ד-ה).
בלשונו של השופט לנדוי בע"א 598/75 ז' רזניק ואח' נ' רזניק [2], בעמ' 755: "... למרות התוצאה הדווקנית הנובעת מסעיף 42של החוק, הרי רוח כל צוואה כזאת ליורש לאחר יורש היא שהראשון ישמור על הנכסים במידת האפשר והמתחייב מן הנסיבות, להנאתו של היורש השני. אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצדה חובה משפטית". וראה גם: ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן ואח' וערעור שכנגד (להלן - פסק-דין מוסטון [3]), בעמ' 288; ע"א 46/89 רוזן ואח' נ' י' בהט ואח' [4], בעמ' ".769
כאמור היורש הראשון רשאי לעשות מבחינה משפטית במה שקיבל כבשלו, המוריש רשאי להגביל את היורש הראשון. ראה לעניין זה ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן פד"י מו (4) , 330, 338:
"...שלושה מצבים מעמידים עצמם לפנינו: הראשון הוא, שמוריש קובע מפורשות ובלשון ברורה הגבלות על כוחו של יורש ראשון לנהוג בנכסי הירושה מנהג בעלים; השני הוא, שמוריש אינו קובע כך מפורשות ובלשון ברורה, אך ניתן להסיק כוונתו זו מכלל הוראות הצוואה ומחומר לגיטימי אחר לפירוש הצוואה... המצב השלישי הוא, שמוריש אינו קובע אלא הוראה של יורש אחר יורש על דרך הסתם..."
בחנתי את לשון הצוואה ולא מצאתי בה כל אינדיקציה לרצון של המנוח להגביל את האוטונומיה של המבקשת לעשות כרצונה ברכוש המנוח לאחר מותו. כן לא ניתן להסיק הוראה זו מפרשנות הצוואה והנסיבות אופפות אותה. מהתשתית הראייתית שהונחה בפניי, הבהרתי כי שוכנעתי שהמנוח ביקש לצוות את כל רכושו למבקשת, וסמך עליה, כי היא תקיים את רצונו ולאחר אריכות ימיה, יוותר גם לבנו מ' לקבל חלק מעזבונם. החשש של מ' שצויין בסיכומיו לגיטימי, ויש לקוות כי המבקשת תכבד את רצונו האחרון המנוח, רצון שאף היא הביעה בצוואתה ההדדית לפיו, רכוש בני הזוג לאחר מותם יועבר לילדי המבקשת ומ' בחלקים שווים. אשר על כן, נוכח התשתית הראייתית ובהעדר הוראה מגבילה בצוואה נבצר מבית המשפט ליתן הוראות אחרות.
יא. סוף דבר:
- משלא הוכחו עילות ההתנגדות, ומשלא נמצא פגם בצוואה שאינו ניתן לריפוי, יבכר בית המשפט את כיבוד רצונו של המנוח כעיקרון על בדיני הירושה. ניכר כי צוואתו של המנוח משקפת את רצונו ולכן יש לקיימה. הצורך לכבד את רצון המת הוא חלק מהמורשת שלנו, הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי המעוגנת בכבודו של האדם. הוא נגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו, מכאן הגישה העוברת כחוט השני בפסיקתו של בית המשפט העליון, כי יש לקיים את דבר המת (ראה דבריו של הנשיא (דאז) א. ברק בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פד"י נג, 825):
"...אם יש עיקרון תשתית- אם תרצו: עיקרון על- במשפט הירושה, אין הוא אלא העיקרון המורנו כי אדם, כל אדם, קונה חופש לצוות מה ייעשה בעיזבונו, והעיקרון הנגזר ממנו ולפיו מצווים החיים לקיים את דברי המת ורצונו" (הש' חשין בע"א 4660/94 היועמ"ש נ' לישיצקי, פ"ד נה(1)88 (1999)).
- בנסיבות אלו, הנני מורה על דחיית ההתנגדויות וקיום צוואת המנוח מיום 31.7.13.
- בנסיבות המיוחדות החלטתי לא לעשות צו להוצאות.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.
ניתן היום, ט"ו שבט תשע"ח, 31 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.