פס"ד העוסק באכיפת הסכם מתנה

המחלוקת

1. לפניי שתי תובענות. האחת מבקשת להורות לעורך הדין המחזיק בייפוי כוח אשר ניתן לו על-ידי הנתבע לעשות בו שימוש, כך שחלקים מבעלות בדירה שבמחלוקת יועברו למעשה על שם התובעות.

עסקינן בדירת הנתבע, אחיהן של שתי אחיות אשר התחייב בכתב ואף נתן ייפוי כוח בלתי חוזר לשם ביצוע העברה לתובעות, והכל ביום 27.11.2014.

הנתבע הורה לעורך הדין (אשר נמחק מן התובענה לאחר שהודיע כי יציית לכל פסק דין) שלא להשלים הרישום, שכן רצונו לחזור בו מן ההתחייבות שנתן כדרך בה חוזרים ממתנה שלא הושלמה.

2. התובענה האחרת הוגשה כנגד הנתבע, בדרישה עיקרית לתשלום שכר ראוי, תובענה אשר למעשה אף עוסקת בשכר דירה אשר גבה הנתבע וכן דורשת פיצוי חוזה בסך 100,000 ₪ נוספים.

תובענה זו לא היתה בעיקר הבירור שבין הצדדים וממילא תוצאתה תלויה בתוצאת התובענה הראשונה.

טענות התובעות בתמצית

3. התובעות קיימו את חלקן בהסכם ההתחייבות ולא התנגדו לקיום צוואת האב המנוח.

משניתן צו הקיום אשר היטיב עם הנתבע, חזר הוא בו ביום 25.06.2015 מהתחייבותו להשלים עסקת המתנה באותה דירה אשר היתה רשומה על שמו.

4. ה"מתנה" מגובה בהסכם התחייבות בלתי הדיר, בייפוי כוח בלתי חוזר, בהערת אזהרה וכאמור, באי התנגדות לצוואה אשר היתה חלק מן ה"עסקה" במסגרתה ניתנה המתנה.

5. ה"עסקה" כללה אף את האב המנוח וזה הזכיר את ההסכם בצוואתו, לאמור הסתמך עליו.

6. הדירה נרכשה על-ידי ההורים המנוחים ובמקורה לא היתה רכוש האח-הנתבע.

7. מערכת יחסי המנוח עם התובעות, על תחושת הקיפוח שלהן, היתה ידועה טרם ההסכם כגורמת מתחים.

8. הנתבע עצמו הודה שמחסור כספי (סך 200,000 דולר) הוא המניע לניסיונו לחזור בו מעסקת המתנה.

9. המנוח ולא הנתבע הוא שיזם את העסקה כולה.

10. אין יסוד לכך שהמנוח נטל נפשו בכפו באשמת התובעות.

11. כלל המסמכים הדרושים לשם ביצוע העסקה נחתמו, כולל תצהירים.

12. ההסכם כלל אמירה מפורשת, כי אינו הדיר ואין לבטלו ללא הסכמת המנוח, שלא ניתנה.

13. כל טענה חוזית ובכלל זאת טעות, יש להוכיח גם כלפי המנוח.

14. לו היה עורך הדין .... מבצע את המוטל עליו ולא מציית לנתבע, היתה העסקה מושלמת ויש לראותה ככזו, גם בראי המסמכים הקיימים ואשר כוללים כל הצריך לרישום.

15. ושוב, ייפוי הכוח והאמירות הן להתחייבות בלתי הדירה.

16. לעניין נטלי הוכחה, יש לראות בנתבע ככזה הטוען הודאה והדחה.

17. לתובעת 1 מגיע 1/3 מדמי שכירות אשר נגבו עבור חלקה בדירה – סך 16,700 ₪ וכן סך 100,000 ₪ - פיצוי בשל התנהגות הנתבע.

18. עורך הדין נ..., המחזיק במסמכי העסקה, "תפס צד" (את צידו של הנתבע) והמנוח לא חפץ בביטול העסקה.

19. התובעת 2 טענה כי יחסי הנתבע והתובעת 1 היו עכורים, אך לא כך יחסיה עם הנתבע, שהיו טובים ומה טעם צריכה היא להיפגע.

20. הוויתור הבלתי הדיר אשר ביצע הנתבע מאיין את זכות הנתבע לחזור בו מן המתנה והוא גובר אף על הוראת צוואה.

21. לא הוכחה שום התנהגות מחפירה ומבחינת נותן המתנה הושלמה העסקה ולא בו תלויה היתה עוד השלמת הרישום.

22. לא נפל כל פגם בגמירות הדעת בעסקה, לא של הנתבע ולא של המנוח.

23. האפשרות שלא יהא שלום בין הנתבע לבין התובעת 1 היתה ידועה אף טרם העסקה.

24. באי ההתנגדות לצו קיום הצוואה שינו התובעות מצבן לרעה, בהסתמך על המתנה.

25. טעמו היחיד והאמיתי של הנתבע הוא חוב כספי וחיסרון כיס, מהם סבל בשעתו.

טענות הנתבע בתמצית

26. הנתבע לא ידע בזמן אמת, עד לאחר פטירת אביו דברים לאשורם, אך התובעות לא פעלו להשכנת שלום בית בינן לבין האב ולכן רשאי, לטעמו, הנתבע לחזור בו מן המתנה.

27. התובעות ביצעו מעשים "קשים ונבזיים" אשר לו ידע אותם הנתבע, לא היה נותן את המתנה.

28. משלא נסתיימה המתנה ברישום, רשאי הנתבע לחזור בו מן המתנה והוא עושה זאת בתום לב, לאור מעללי אחיותיו.

29. המעללים והמעשים הללו כללו סירוב לעשות שלום בית עם הנתבע ועם האב גם לאחר המתנה, וכאשר המנוח התאבד, למעשה כשלה מטרת המתנה בעיני הנתבע והוא רואה באחיותיו "רוצחות", שהתנהגו באופן מחפיר ושלחו ילדיהן לדרוש פיצוי על הצוואה המקפחת לטובת הנתבע, והמנוח גם רצה לחתום על צוואה זהה לפני מותו.

30. האב המנוח בהתכתבויותיו לא הבחין בין האחיות כמי שגרמו למצוקותיו.

31. התובעות התמרמרו על צוואת האב, שהעדיפה את הנתבע, אף סיפרו זאת לילדיהן וכולם דרשו מן האב לשנות צוואתו, "שהוריש הכל לנתבע הבטלן שלא עבד בחייו".

32. לא הוכח שהנתבע ידע, עד למות האב, על התנהגות התובעות.

33. ההתנהגות המחפירה באה לידי ביטוי בנידויו והחרמתו של האב וכן הותרתו בודד.

34. שלום בית בין האחיות לבין האב היה תנאי למתנה, למרות שהאחיות סירבו לרשום זאת כתנאי אגב המשא ומתן, אשר קדם לחתימת מסמכי המתנה וכתב ההתחייבות.

35. התובעות נהגו חוסר כבוד אף בנתבע.

36. ויתור על זכות חזרה במתנה פורשה בפסיקה ככזו שתוכר בצמצום.

37. כוונות הנתבע גוברות בנסיבות חתימת החוזה על תניית אי ההדירות.

38. כתב ההתחייבות אינו מנוסח כך שהנתבע אינו זכאי לחזור בו מן ההתחייבות והמסמכים לא היו אלא "שבלוניים".

39. לא הוכח כי לנתבע הוסברו זכויותיו.

40. ככל ששולם מס רכישה או ויתרו על התנגדות לצוואה כלשהי, אין לראות בכך הסתמכות של התובעות ובכל מקרה התובעות לא מקופחות, כי ההורים העניקו לכל אחת דירה, בחייהם.

דיון והכרעה:

מבט כללי

41. אין עורר כי המחלוקת אינה אלא תולדה של מצב נפוץ ורע בו מתנהלת מחלוקת על ירושה בחייו של אדם.

42. ברור לכל כי, משהתגלה, לאחר פטירת האם המנוחה, שהאב ציווה את רכוש ההורים ברובו או כולו לבנו הנתבע (אשר נתפס בעיני שתי הבנות כלא יוצלח וכמי שלא עבד בחייו), התרעמו הן על הקיפוח.

43. תרעומת זו ושיתוף ילדיהן הבגירים של התובעות בתחושתן היא תופעה אנושית ובוודאי שהיא עצמה אינה התנהלות מחפירה, אף לא הבעת הדעה באוזני האב המנוח.

44. אם התכוון הנתבע לטעון כי על התובעות וילדיהן היה "לבלום" פיהן ושלא להתרעם על העוול – שווא עמלו. המבחן אינו אלא בשאלה האם נעשו מעשים פסולים.

כעס, עיסוק בסוגיה או ניתוק קשר כזה או אחר אינם התנהגות פסולה, שהרי דרישה שכזו היא בגדר גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

45. סביר להניח כי את הדירה שבמחלוקת לא רכש הנתבע מאמצעיו שלו ומכאן גם יכולת האב להשפיע על שיעשה בה, למרות רישומה של הדירה על שם הנתבע, שהרי הדירה הוענקה על-ידי המנוח עוד בשנת 2007.

46. למעשה, נקשרה עסקה (והרי מתנה גם היא חוזה). (ראה: ע"א 3601/96 עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, נב(2) 582 {פמ"מ – 11.06.1998}, {להלן: "עניין בראשי"}).

47. בין הצדדים נוצרה, אפוא, עסקה וזאת כעולה מכתב ההתחייבות אשר נחתם ביום 27.11.2014 וזו לשונו:

........................................

48. אמור בכמה:

• הצדדים לא רק קבעו כי העברת הדירה היא בלתי הדירה (בניגוד גמור לטענות הנתבע), אלא כעולה מסעיף 2 ומלשונו, העברה, בעיני הצדדים, כבר בוצעה.

• מטרת העסקה, אשר כללה אף את המנוח, היתה במפורש כדי להכשיר את צוואות המנוחים, ללא התנגדות על כל הטוב שצוואות אלו נתנו לנתבע.

• המנוח התכוון ליתן, בנוסף לכל שניתן בחייו, פיצוי לתובעות למען תחושנה פחות רע ובכך ביצע מעין "תיקון" לצוואתו.

• אין עוררין כי התובעות, כמוסכם, לא התנגדו למי מצוואות הוריהן, למרות שהנתבע גרם לעורך הדין ..., אשר צריך היה לקדם העסקה, שלא לבצע המוטל עליו.

• המנוח, כמוציא וכמביא של המתנה ומטעמיו, לא גילה דעתו בשום אופן וצורה כי רצונו לחזור בו.

• כתב ההתחייבות להעברת הדירה לתובעות, לא כלל דרישה כלשהי לעניין התנהגות התובעות או קיום "שלום בית" ואין עורר כי מראש הודיעו ולא הסכימו התובעות, בהגינותן לכלול תנאי כזה כתנאי למתנה, לאמור כי, כתב ההתחייבות כלל למעשה "הסדר שלילי" שאינו מחייב פעולות של התובעות בבחינת תנאי מתלה.

49. בנלווה לכתב ההתחייבות אף נחתמו אלה:

• "ב" העתק יפוי הכוח צורף כנספח ב' לתביעה.
• "ג" העתק שטר המכר צורף וסומן כנספח ג' לתביעה.
• "ד" העתק בקשה לרישום במקרקעין צורף כנספח ד' לתביעה.
• "ה" העתק בקשה לרישום הערת אזהרה צורף כנספח ה' לתביעה.

.........................

ה"עסקה" אף דווחה למס ההכנסה ומס רכישה נפרע על-ידי התובעת 1.

50. העסקה המשיכה והתקדמה ואירע כמתואר בסעיפים 11-13 לכתב התביעה, לאמור:

..................................

"ז"      העתק הצוואה צורף כנספח ז' לתביעה.

12. ביום 27.1.15 הלך המנוח לעולמו לאחר שנטל נפשו בכפו.

.......................................

51. לאמור, כי מחתימת כתב ההתחייבות ומסמכי העסקה ועד להתאבדותו, המצערת כשלעצמה, של המנוח, לא חלפו אלא כחודשיים.

52. אין עורר כי עם פטירת המנוח נחפז הנתבע להודיע לכולי עלמא, כפי שהוא עצמו טוען, שאין בדעתו לקיים את העברת הדירה (וראה בסיכומיו, סעיף 8).

53. מאליו ברור כי אם תתבטל המתנה, ירוויח הנתבע "רק" את שווי דירה ומכאן שיש לו מניע כלכלי ברור לחמוק מהתחייבותו.

54. אתקדם ואומר כי בנסיבות העניין ובכלל, אין כל ראיה התומכת בקשר ברור בין התאבדות האב המנוח לבין התנהגות התובעות לאחר חתימת כתב ההתחייבות וכן ייחוס התאבדות המנוח לתובעות או לתובעת 1 בלבד כפי שעושה הנתבע לנוחותו, אין לה בסיס ראייתי.

55. ביום 31.10.2016 הכריזו עורך הדין .... והנתבע בפני כבוד סגן הנשיא (כתוארו דאז), השופט נ. שילה, כי יציית לכל החלטה של בית המשפט ומכוח ההסכמה בין הצדדים מוטל עליו לכבד פסק דין זה.

עוד מעט על הדין

56. כלל הוא כי מעשה שאינו חוקי ואינו פסול חברתית או כלכלית אינו עילה לחזרה ממתנה (ראה: ע"א 3230/14 פלוני נ' קיבוץ מעברות {פמ"מ – 07.09.2015}).

57. קרע ביחסי צדדים שאינו נקוב בהסכם מתנה במפורש, אינו כשלעצמו עילה לראיית מתנה כבטלה (ראה: תמ"ש (ת"א) 13621-09-18 י. ע. נ' א. ע. {פמ"מ – 04.04.2019 וכן, ע"א 343/87 פרי נ' פרי, מד(2) 154 {פמ"מ – 08.04.1990}).

ובכלל, דרך כלל לא יקרא אל תוך חוזה מתנה, תנאי שאין בו (ראה: ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, מג(3) 205 {פמ"מ – 21.09.1989}).

האם הושלמה המתנה?

58. אמרתי כבר כי לטעמי, נותן המתנה לא הנתבע הוא אלא המנוח, וזה האחרון לא גילה בחייו רצון לחזור בו מן המתנה.

59. הלכה למעשה אמנם מנסה הנתבע "לצייר" עצמו כמי שהוא עצמו חוזר בו מן המתנה, אך למעשה משים הוא עצמו ב"נעלי" המנוח, שהוא זה שבעצם נותן המתנה, ובשם המנוח ובשם כבודו מנסה הוא להרוויח גם את המתנה גם את העדפתו המוחלטת בעיזבון.

60. אם מתנה היא עניין חוזי (וראה: "עניין בראשי"), אזי חובת המנהג בתום לב ודרך מקובלת (סעיפים 12 ו – 39 לחוק החוזים – חלק כללי) חלה אף על הנותן, אפילו הוא נותן פורמאלי אשר מתיימר לטעון כי הוא לא כבול על ידי הסכם אי ההדירות.

61. בחוזה רשאי כמובן צד לומר כי התחייבויותיו בלתי חוזרות הן, כפי שנעשה בכאן.

62. למעשה, מבחינת הנותן הפורמאלי (הנתבע) והנותן המעשי (המנוח), תמו הפעולות הדרושות למתנה והעניין כולו יצא מידיהם ועבר לידי עורך הדין ...., להשלים את הרישום, מוקדם ככל האפשר, תוך שכוונת אי ההדירות היתה למנוע מן הנתבע אפשרות לשבש את השלמת הרישום.

63. בפועל לא תם הרישום פשיטא, ורק כי הנתבע הורה לעורך הדין .... שלא לאפשר השלמת הרישום.

64. בדין הפנתה התובעת בסיכומיה לע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, נ(1) 199 (פמ"מ – 17.07.1996) ולע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, מה(5) 410 (פמ"מ – 17.10.1991).

הסכמה כי מתנה היא בלתי הדירה, מחייבת, ודאי בנסיבות בהן המעניק האמיתי לא חזר בו מן המתנה היא מחייבת.

65. לטעמי יש לראות את המתנה, לעניין החזרה ממנה, כמי שהושלמה ולאחר שהאחיות קיימו חלקן בעסקה. אני גם רואה את חזרתו, כביכול, של הנתבע מן המתנה, כחזרה שנעשתה בחוסר תום לב.

זכות החזרה ממתנה

66. גם אם הייתי רואה במתנה בבחינת התחייבות ליתן מתנה בלבד, גם אז צריך היה הנתבע לעמוד במספר כללים כפי שנסרקו, בין השאר בסעיפים 31-35 לסיכומי התובעת 2, וכך:

...

מניעי הנתבע לעניין תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים – חלק כללי)

67. מעמוד 101 לפרוטוקול הדיון מיום 28.10.2018 העיד הנתבע על הטעם המיידי שהכתיב את ניסיונו לחזור בו מן המתנה: "המניע שחסרים לי עוד 200,000 דולר ואני לא יכול לתת עוד בית" (ובאותה הזדמנות גם נקב לוח זמנים הסותר כליל את האפשרות לפיה נרכשה הדירה מכספי מכר מסעדה שנשתייכה לנתבע).

68. אמור כי, מניע של רווח כספי גרידא הניע את הנתבע, והוא כשלעצמו הופך את חזרתו מן המתנה לחסרת תום לב.

הוכחת התנהגות מחפירה

69. אין עורר כי סוגיית תקינות היחסים ("שלום בית") בין המנוח לבין בנותיו עמדה אף היא בבסיס עסקת המתנה והדברים עולים מן הכתוב.

70. אלא שאין גם עורר כי טרם החתימה על כתב ההתחייבות, סירבו האחיות לרשום התחייבות מצדן לשלום בית, שהוא ממילא עניין של התפתחות היחסים, אולי גם השלמת עסקת המתנה וחלוף זמן.

71. תקינות יחסים לעתיד (להבדיל מפגיעה ממש) אינה תנאי מחייב היכול להיקרא לתוך חוזה, ודאי לא לאחר שנדחה ובוטל בשלב המשא ומתן, שכן כמוהו כמתן הזדמנות לחזרה מן המתנה, בניגוד לאי ההדירות הנקובה בכתב ההתחייבות. העובדה כי ניסיון השגת שלום בית לעתיד בנימוק למתנה, אינה הופכת את הכוונה לתנאי מתלה.

72. במילים אחרות, "ריפוי" הקרע לא נצפה כוודאי שיקרה או אפילו בסבירות גבוהה, אלא שהוא היה בגדר משאלת לב. לאמור, ייעשה איזון אחר בירושה בתקווה שהמצב ייטב, ללא התחייבות.

73. הנתבע, ששהה ב...., ודאי לא היה צריך לצפות כי דווקא היחסים עמו הם לב העניין וברור כי הכוונה היתה ליחסי האחיות והמנוח.

74. אמור עוד, כי התנהגות התובעות (וילדיהן, שהם אנשים עצמאיים) טרם חתימת כתב ההתחייבות אינה ממין העניין.

75. העדר קשר או דלילותו עם המנוח בתדירות בה נוקב הנתבע כרצויה לו היום, לצרכיו, על פני כחודשים אינם די זמן לקבוע נתק בקשר כהתנהגות מחפירה, ואולי המתינו התובעות לסיום העסקה.

76. כך או אחרת, קשה להבין מה טעם טוען מי ששהה ב..., כי דווקא אחיותיו הותירו את אביו בודד. והוא?! ודוק, בפועל התאבדות המנוח ממילא לא הותירה די זמן לשיפור היחסים לעת מצוא, ועיתוי ההתאבדות הרי נקבע בלעדית על ידי המנוח ולא על ידי התובעות.

77. אין בידי ולו ראשית ראיה לעניין מניע המנוח ליטול נפשו בכפו (אולי מות אשתו, אולי מחשבות אחרות, אולי גילו, אולי בדידות הנוכחת תמיד בגיל השלישי), אומר רק כי אין בידי לקשור דווקא (לנוחותו של הנתבע) את האחיות כגורם מכריע בהתאבדות המנוח, מה גם שיחסי האחת עם המנוח והנתבע היו טובים בהרבה מיחסי האחרת עמו.

78. אומר, אפוא, כי לא הוכחה בפניי התנהגות המצדיקה ביטול המתנה בנסיבות העניין או כהתנהגות מחפירה.

"לא ידעתי, לא הבנתי"

79. אומר, כי איש לא מנע מן הנתבע לשוחח עם המנוח מאז חתימת כתב ההתחייבות ועד לכתו של המנוח לבית עולמו ולתהות על יחסי המנוח עם האחיות, ואז לו היה המנוח רוצה בכך, לנסות ולחזור בו מן המתנה, עוד בחיי אביו.

ואולי בכוונה עצם הנתבע עיניו בחיי אביו מלתהות על הסוגייה, שמא יתנגד המנוח לביטול מתנתו. על דוקטרינת עצימת העיניים, ראה: ע"א 8810/08 ברוש נ' פריצקר חברה לבניין חיפה בע"מ {פמ"מ – 07.11.2010}).

80. טענות ולפיהן לא הבין הנתבע את ההסכם, לא הוסבר לו שההסכם הוא בלתי הדיר, לא הוסבר לו שייתכן והמתנה תקוים גם אם לא יהא "שלום בית" אין להן מקום.

81. זה החותם על חוזה, מקבל את הירושה ולמעשה מקבל תמורה ושקט משפטי, עליו היה הנטל לבדוק ולתהות מה טיב ההסכם, והרי אדם צריך לקיים את שחתם (וראה: ע"א 1632/98 ארבוס נ' רובינשטיין ושות', נה(3) 913 {פמ"מ – 30.04.2001}).

אין אדם רשאי לחזור בו מהסכם בטוענו בדיעבד "לא הבנתי מספיק ולא טרחתי לבדוק".

82. די בכל האמור לעיל כדי לקבל התובענות, תוך שאני מעיר כי פעולה בתום לב מצד הנתבע לא היתה צריכה להיות מתן הוראה לעורך הדין בלבד שלא להשלים הרישום ולהמשיך לגבות דמי שכירות, אלא גם לפנות לבית המשפט בבקשה להתיר לו לחזור בו מהתחייבותו ולא להותיר אחיותיו לבקש אכיפה.

83. התוצאה היא כי התובענה לאכיפת ההסכם מתקבלת.

דמי שכירות אשר נגבו

84. מאליו ברור כי אם צריכה היתה העסקה להשלמה, אזי יש לראות בנתבע כמי שגבה דמי שכירות בדירה השייכת לזולתו (האחיות).

85. כאשר טען הנתבע (עמוד 96 לפרוטוקול), כי אין הוא זוכר כמה גבה, מקובל עלי החישוב הנובע מנספח ז' לתביעת דמי השכירות בסך 4,550 ₪ לחודש והדברים אף מתיישבים עם מיקומה של הדירה וטיבה.

86. אמור מעתה, כי לכל אחת מן התובעות מגיע, כאמור בסיכומי התובעת, סך 26,700 ₪.

87. לדרישת "פיצוי כללי" בשל התנהגות הנתבע בסך 100,000 ₪ אין בסיס. "פיצוי זה" בא לידי ביטוי בהוצאות המשפט.

סוף דבר

88. אני מורה לעורך הדין .... לסיים העברת הדירה על שם התובעות, שאם לא יעשה כן תוך 90 ימים, תהיינה האחיות או מי מהן זכאיות לעתור בתביעה על-פי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, לשם מינוי כונס נכסים.

89. אני מחייב את הנתבע לפרוע לכל אחת מאחיותיו סך 26,700 ₪ ובסך הכל סך 53,400 ₪.

90. בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשאת, לאור העובדה שמדובר בדירה וכן במיצוי ההליך, בהוצאות כל אחת מן התובעות בסך 50,000 ₪ ובסך הכל סך 100,000 ₪.

91. אני מתיר פרסום פסק דין זה, ללא פרט מזהה אודות הצדדים.

92. המזכירות תסגור את התיקים שבכותרת.

ניתן היום,  י' סיוון תשע"ט, 13 יוני 2019, בהעדר הצדדים.