הצוואה נעשתה בניגוד לדין ואינה משקפת את רצונה של המנוחה.
בפתח הדברים, יש לבחון האם פעולותייה אלו של המנוחה, הן בעריכת צוואתה והן בעסקאות המתנה, נעשו בהיותה של המנוחה כשירה לבצען.
למעשה, טענה מרכזית אותה טוענת התובעת/המתנגדת, בשתי התביעות, כי מצבה הרפואי של המנוחה לא איפשר את ביצוען של אותן פעולות משפטיות, הן את העברת זכויותייה ברכושה לנתבע/מבקש והן את עריכת צוואתה.
סעיפים 1 ו – 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 קובעים כך:
"כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט".
הוראות אלו מתיישבות עם סעיף 26 לחוק הירושה, בדבר הכשרות לרשת, הקובע:
"צוואה שנעשתה על ידי קטין או מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
"הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו...... חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב".
(ראה: ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3) 101 {פמ"מ – 29/4/1981} {להלן: "עניין בנדל"}).
מהותה של הטענה בדבר אי כשרות המצווה לפי סעיף 26 לחוק הירושה היא, במצבו הנפשי, המנטלי
והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה. "שעת עשייתה של הצוואה", זוהי נקודת הזמן המסויימת הרלוונטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה.
צוואה תהא תקפה ותקויים, אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו. גם אם סבל המצווה מרגעים, או אף מתקופות שבהם התערפלה דעתו קודם לעשיית הצוואה ולאחריה, הרי שאם ימצא בית המשפט כי המצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה של צוואה במועד עשייתה, תקויים הצוואה .
לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד, רמת ההוכחה אינה עניין של מה בכך. להוכחת הטענה ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד, בחוות דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה, בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה וכן בעדויות אחרות.
(ראה: ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן{פמ"מ – 6/1/1997}).
מצבה הרפואי של המנוחה – "אותה עת"
למען הנוחות יצויין סדר השתלשלות האירועים באופן כרונולוגי, וכך:
5/12/2000 – התובעת משכה סך 505,000 ₪ מחשבון המנוחים.
20/3/2001 – המנוחה חתמה על ייפוי כח כללי בפני הנוטריון עו"ד ד. (להלן: "עו"ד ד."), בו מייפה המנוחה את הנתבע לביצוע "פעולות, דברים, חוזים או מסמכים", לשיטת הנתבע – "לסדר ענייניה של המנוחה מול הבנקים והרשויות".
23/8/2001 – המנוחה והנתבע חתמו על ייפוי כח בלתי חוזר בפני הנוטריון עו"ד א. (להלן: "עו"ד א."), בו מייפים המנוחה ("המעבירה") והנתבע ("מקבל העברה") את עו"ד א. ו...לביצוע העברת הזכויות בנכס .....(הדירה) (להלן: "מסמך העברת המתנה").
23/8/2001 - המנוחה חתמה על צוואתה.
לבקשת התובעת, התרתי ביום 21/9/2022 עיון והעתקת כלל מסמכייה הרפואיים של המנוחה, מכל גוף ו/או מוסד רפואי, שנעשו עד ליום 30/12/2001.
מעיון במסמכים אלו, אשר את חלקם מצאתי להביא, עולה כך:
מסמכי הביטוח הלאומי אשר הוגשו באמצעות "תעודת עובד ציבור" ביום 5/1/2023, כוללים תיעוד החל משנת 1996 ועד לשנת 2001, באשר לזכאות לגמלת סיעוד, פעם זו נדחתה וכמה פעמים אושרה, אשר הועמדה בשיעור שבין 100% לבין 150%.
יש לציין כי בין השנים 1997 ועד לשנת 2000, למנוחה לא אושר גמלת סיעוד או שלא נתבקשה או שלא צורפו מסמכים המעידים על כך.
"סיכום ביקור רופא" מיום 7/6/2001 מאת דר' מ., בו צויין בין היתר: "הערכה/בקרה סיעודית - לאחרונה חלה החמרה במצבה – בעיות ראיה – מתקשה ללכת, להתלבש, להתקלח – זקוקה לעזרה מתמדת. כמו כן בעיות זכרון שמקשות אליה.
החולה מרוצה מהמטפלת 11 ש"ש יש חובה בליווי החולה למרפאה היות והיא מבולבלת".
וכך מעדותו של דר' מ. לפרוטוקול הדיון מיום 27/6/2023, בעמ' 56 :
"עו"ד פרימס: "זקוקה לעזרה. כמו כן בעיות זכרון שמקשות עליה". אתה זוכר מה, לתאר לנו מה בעיות הזכרון שהקשו עליה?
העד, ד"ר מ.: בעיות זכרון היו לה בעיקר, בוא נגיד היא דיברה כמה שפות, לא יודע, מה שאני זוכר, כן? דיברתי איתה בזמנו גם עברית, גרמנית וכו', והיא לא זכרה למשל שפות שונות שהיא דיברה, כן? בסופו של דבר היא זכרה, היא לא, היא לא זכרה כן דברים שקרו לה בזמן האחרון. זאת אומרת המוח האנושי הוא עובד בצורה כזאת שהוא הזכרון לטווח ארוך הוא נשמר לרוב, וזכרון לטווח קצר הוא נפגם, כן? עם השנים. אז היא לא זכרה כמה דברים, לא, לא משהו משמעותי הייתי אומר.
עו"ד פרימס: ואתה רשמת פה שהיא מתקשה ללכת, להתלבש, להתקלח, והיא זקוקה לעזרה מתמדת.
העד, ד"ר מ.: נכון, עזרה, עזרה בפעולות,
עו"ד פרימס: כשהיא הייתה מגיעה אליך באותו זמן זה היה עם מטפלת או לבד?
העד, ד"ר מ.: בהתחלה היא הייתה מגיעה לבד, בהמשך עם מטפלת. אחרי X שנים היא הייתה, היא הייתה בעיקר בבית והייתי עושה לה ביקורי בית, בודק אותה, שואל אותה וכו', כן.
עו"ד פרימס: אבל אני מדבר על השנים שאתה רשמת בתצהיר,
העד, ד"ר מ.: כן,
עו"ד פרימס: 2000, 2002.
העד, ד"ר מ.: כן. בתקופה הזאת היא הייתה עצמאית, היא הייתה,
עו"ד פרימס: עצמאית?
העד, ד"ר מ.: הייתה הולכת, כן. עד כמה שאני,
עו"ד פרימס: אבל אתה רשמת פה ביוני שב-2001, שהיא צריכה עזרה מתמדת. אז איך זה מסתדר?
העד, ד"ר מ.: עזרה, עזרה להתקלח, קניות, דברים כאלה. לבשל לה,
עו"ד פרימס: מה עם ללכת?
העד, ד"ר מ.: מה?
עו"ד פרימס: מה עם ללכת?
העד, ד"ר מ.: ללכת, היא הלכה, היא הלכה בקושי כזה אבל היא הלכה.
עו"ד פרימס: ולהתלבש? רשמת גם את זה.
העד, ד"ר מ.: גם זה היא הייתה זקוקה לעזרה,
עו"ד פרימס: או-קיי.
העד, ד"ר מ.: מסוימת, כן".
העיד דר' מ., אשר שימש כרופאה האישי של המנוחה כי בעיית הזיכרון המצויינת אינה בבחינת משהו משמעותי.
חרף כל האמור, צויין על ידי דר' מ. כי המנוחה, אותה עת, היתה עצמאית.
כעולה מאותו תיעוד רלוונטי, כך גם מעדותו לעניין אותה תקופה, נראה כי האבחנה נסבה עיקר על התמיכה בבקשת המנוחה אל מול המוסד לביטוח לאומי שכן תמכה את הצורך בפעולות יומיומיות הדורשות סיוע, והצורך בעשות טיפול.
מסקנה זו ניתן ללמוד כי בכלל המסמכים לא צויינה בעיה רפואית נוספת, גם לא נרשמו למנוחה תרופות כלשהן, גם לא ליקויים קוגניטיביים כלשהם.
ביום 6/12/2022 מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט את הדר' אדם דרנל (להלן: "המומחה"), על מנת לחוות דעתו האם המנוחה היתה כשירה לערוך את צוואתה.
שעה שהמנוחה חתמה על ייפוי הכח הבלתי חוזר ("מסמך העברת המתנה") באותו יום בו חתמה היא על צוואתה, הרי שחוות דעתו של המומחה בעניין צוואתה, כוחה יפה גם לעניין הענקת המתנה.
וכך, בין היתר, כעולה מחוות דעתו של המומחה מיום 19/2/2023:
בעמ' 3 – "ניתן ללמוד כי המנוחה נזקקה לסיוע בפעולות היומיום בגלל מגבלותיה הפיזיות
והקשורות לקושי בראיה".
"ניתן ללמוד כי בקבלתה למחלקה ב1998 לא עלה חשד לליקוי קוגנטיבי נראה לעין".
(התיעוד הרפואי המתייחס לשנת 2014 אין רלוונטי לעניין שלפני).
בעמ' 4 ובהקשר למרשם "הלידול ודקינט" מיום 12/3/2001 – "ניתן להבין שהיתה סביב תקופה זו אפיזודה של אי שקט מסיבה זו או אחרת, אך לא ניתן להבין על ליקוי קוגניטיבי מתמשך....לא עולה מידע שניתן להסיק ממנו על ליקוי קוגניטיבי".
בעמ' 5 ובהקשר לסיכום הביקור מאת דר' מ. מיום 7/6/2001 – "לא ניתן ללמוד על ליקוי קוגניטיבי".
ובהקשר לביקור אחות באותו יום – "הסיבה לאישור של עזרה בביתה של המנוחה היו הקשיים בפעולות היום יום ולא בעיות בתפקוד קוגנטיבי....אילו היתה האחות מתרשמת מהדרדרות במצבה הקוגניטיבי של המנוחה בזמן זה היתה אמורה למלא "אומדן סיעודי"....".
בהקשר לסיכום מידע רפואי המיועד לביטוח לאומי מיום 19/7/2001 – "מסמך זה נכתב באותו יום בו הוגשה בקשה להגדלת גימלת הסיעוד...לא עלה שיש ניקוד על בעיה קוגניטיבית או של מחלת נפש".
בעמ' 7, בין הערותיו, כתב המומחה כי "לעיתים אנשים בגיל מבוגר סובלים מהגבלות בראיה, שמיעה או הגבלת ביכולות מוטוריות כולל בעיות בכתיבה, ויש כאלה שאינם יודעים קרא וכתוב. לפי מיטב ידיעתי אדם הלוקה בהגבלות כאלו אינו מנוע בהכרח מלערוך צוואה.
.....
בכל מקרה למנוחה גמלת הסיעוד ניתנה בגין מגלותיה הפיזיות כולל הקושי בראיה ולא בגלל מצבה הקוגנטיבי.
.....
התדרדרות קוגניטיבית משמעותית הינה בעיה קשה המתבטאת בקשיים בטיפול במטופל, ואלה מוצאות ביטוי ניכר ברישום של הליקויים והשלכותיהם במרפאה....רישומים כאלה לא נמצאים והפעולות לא נעשו.
האבחנה של ירידה קוגנטיבית לא מופיעה ברשימת האבחנות של רופא המשפחה.
בדיקות מעבדה מהתקופה הרלוונטית לא מצביעות על ליקוי שקשור לירידה קוגנטיבית...".
לבסוף קבע המומחה במסקנתו כי "המנוחה היתה כשירה לערוך את צוואתה ביום 23/8/2001".
התובעת לא מימשה את זכותה בהעברת שאלות הבהרה למומחה, גם לא ביקשה לזמנו למתן עדות.
למעשה, התובעת אינה חלוקה על מסקנתו של המומחה, אלא שכל שנטען על ידה הוא (החל מסעיף 21 לסיכומיה) כי אין המומחה קובע את המסקנות המשפטיות ובית המשפט הוא זה המכריע בדבר כשירות המנוחה ואף יכול להסתייע בחומר ראיות אחר המתייחס למועד עריכת הצוואה ולהעדיפו על פני חוות דעת המומחה.
הצדק עם התובעת.
יוזכר כי מועד עריכת צוואת המנוחה הינו מועד עריכת "מסמך הענקת המתנה", קרי 23/8/2001.
הפסיקה ייחסה משמעות רבה לחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט. ככלל, מקום שמינה בית המשפט מומחה מטעמו, מהווה חוות דעתו תשתית נתונים מקצועית ואובייקטיבית לצורך ההכרעה בסוגיה שבמחלוקת, ועל כן סביר שבית המשפט יאמץ את ממצאי המומחה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין וכבדת משקל שלא לעשות זאת ולסטות מחוות הדעת.
(ראה: ע"א 293/88 ניימן נ' רבי{פמ"מ - 31/12/1988}).
"כבכל תחום בו מתבקשת קבלת חוות דעת מומחה, אין בית המשפט משמש "חותמת גומי" לעמדת המומחה המקצועי, אין הוא רואה בה עובדה מוגמרת אלא המלצה אשר ככלל יש ליתן לה משקל רב ביותר, אך לא מכריע. האחריות בקבלת ההכרעה מוטלת אפוא כולה על כתפי בית המשפט ואין הוא חולק בנטל האחריות עם כל מומחה או מומחים מקצועיים, יהיו אלה רבים ככל שיהיו. לפיכך, משהונחה בפני בית המשפט חוות דעת מומחה, וגם אם תהא זו נחרצת, ברורה וחד משמעית, אין בית המשפט פטור מהפעלת שיקול דעת שיפוטי עצמאי בגיבוש הכרעתו. אכן, בתחום רגיש, עדין ומורכב זה נדרש בית המשפט לגבש הכרעה עצמאית, תוך שהוא נעזר בחוות דעת הגורמים המקצועיים שמונו על ידי בית המשפט, בראיות נוספות אשר הובאו בפניו ואשר את המשקל שיש ליתן להן הוא בוחן, באמות המידה שהתווה המחוקק, בפסיקת בתי המשפט, ואולי יותר מכל - תוך שהוא מדריך עצמו בניסיון החיים, בשכל ישר, ברגישות ובהבנה למצבו המורכב של כל אחד מן המעורבים בעניינים אלה. סיכומה של נקודה זו, האחריות הכבדה המוטלת על כתפי בית המשפט מחייבת אותו לבחון את חוות הדעת לגופה, ואין הוא מסיים מלאכתו בעיון בחוות הדעת ובקבלת המלצת המומחים".
(ראה: בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני {פמ"מ – 1/5/2006}).
אלא שעל מנת שלא לקבל את חוות דעת המומחה, צריך ויהא לכך טעמים כבדי משקל לעשות כן. לטעמי לא כך במקרה זה שלפני.
מעדותו של רופאה של המנוחה, דר' מ., לא עלה כי יש בה כדי לסתור את מסקנת המומחה, ההפך הוא הנכון.
גם הדברים העולים מתביעות המנוחה למוסד לביטוח לאומי בעניין גמלת הסיעוד, אין בהם כדי להעיד דבר וראה בעניין זה את הכתוב בחוות דעת המומחה.
אין חולק כי המנוחה לקתה בבעיית ראייה או עיוורון ברמה זו או אחרת, לא היתה צעירה בשנים, ואולי סבלה מבעיות רפואיות אחרות, אשר בגינן נדרשה לסיוע ועזרה.
אותה החמרה, לשיטת התובעת, צויינה, אם מפי המנוחה, אם להתרשמות אותה אחות מביטוח לאומי, יש בה כדי להעיד כי המנוחה נזקקה ליתר סיוע בשעות מטפלת, ליווי ודומה בפעולות היומיומיות.
בעניין זה יש לזכור כי בתה, התובעת (וכפי שעלה בתצהירה), לא ביקרה את אמה באופן תדיר, אף פחות מכך, לא סייעה בידיה בצרכיה, ולמעשה גם בנה, הנתבע, המתגורר ב.... והיה מגיע לארץ לביקורים.
אותה החמרה אין בה כדי להעיד כי חלה התדרדרות קוגניטיבית, וככל שהיתה לשיטתה, אין לכך כל תיעוד רפואי.
מסכים אני כי הנתבע מושתק מלטעון כנגד אותם תיאורים אשר תוארו במסגרת תביעות המנוחה לגמלת הסיעוד מול הביטוח הלאומי, אלא שהוא לא עשה כן.
אותם תיאורים תוארו במסמכים הרפואיים, וכפי שנכתב בחוות דעת המומחה, אף באופן כללי, כי בבקשות מסוג זה קיימת לעיתים רבות נטייה להדגיש את אותם ליקויים על מנת לאפשר את קבלת העזרה.
כך או אחרת, אל מול הביטוח הלאומי לא נטען על בעיה קוגניטיבית כלשהי ממנה סבלה המנוחה.
ובמקרה שבכאן כאמור, גימלת הסיעוד אושרה למנוחה על בסיס מגבלות פיזיות, לרבות מגבלתה בראייה, אך לא מסיבה קוגניטיבית.
מכל האמור איני סבור כי המנוחה לא היתה כשירה ביום 23/8/2001 לחתום על ייפוי כח המהווה למעשה את העברת מחצית זכויותייה בדירתה אל הנתבע.
מכאן מתבקשת המסקנה גם באשר לעריכת צוואתה באותו יום בו חתמה על העברת המתנה.
האם צוואת המנוחה עומדת בסתירה לצוואת המנוחים?
למעשה, עותרת התובעת לקיום צוואתם של המנוחים, שעה שצוואתה האחרונה של המנוחה עומדת בסתירה אל מול צוואה זו, וטענתה זו עולה גם בהקשר לביטול עסקאות המתנה.
אדון בטענות בהתאם לסדר הכרונולוגי של ביצוע הפעולות והשתלשלות האירועים.
תחילה אבחן את צוואות המנוחים, הנטענות כצוואות הדדיות, אלו אשר נערכו בשנת 1990.
לצורך סיווגה של צוואה כצוואה הדדית, יש לבחון את הפן הצורני בצוואה והן את הפן המהותי.
וכך מעיקריה של צוואה זו, אשר נערכה ביום 19/12/1990:
"צוואה
אנו הח"מ נ....ונ...מצווים מרצוננו הטוב...על רכושנו שישאר אחרי מותנו כאמור:
סעיף 2 – אני נ....מצווה את כל רכושי....לאשתי נ....
סעיף 3 – אני נ....מצווה את כל רכושי...לבעלי נ....
סעיף 4 – אני נ....מצווה בזה לאחר מותי את כל זכויותי בשטח האדמה...לבני: נ....
סעיף 5 – אנו נ. ונ... מצווים בזה לאחר מותנו את כל רכושנו...בחלקים שווים לילדינו...".
צוואה זו הינה צוואה נוטריונית בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה, אשר נערכה על ידי הנוטריון עו"ד ד....
כותרתה של הצוואה היא "צוואה" ולא צוואה הדדית.
כפי שפסקה ההלכה, כותרת המסמך לא היא הקובעת את מהותו ומעניקה לו את מעמדו, אלו יקבעו על פי טיבו ותוכנו של המסמך.
(ראה: רע"א 9262/12 "סבירסקי" נ' מגדל גבולות {פמ"מ – 13/1/2013}).
יחד עם זאת, כשמדובר בצוואה, קיימת חשיבות רבה גם לכותרת הצוואה.
טוב יהא באם כותרתה של הצוואה תשקף את אופיו של המסמך ותסייע בכך ללמוד את אומד דעתו של המצווה עת ערך הוא את צוואתו.
צוואה הדדית הינה תוצאה של החלטה משותפת באשר לתוכנה, כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני, ולא היו נערכים לולא הסדרים אלו.
(ראה: ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, נג(5) 703 {פמ"מ – 17/11/1999}).
אין בעובדה כי הצוואה נערכה על גבי מסמך אחד משותף עליו חתמו המנוחים שניהם, כדי לשנות את אופייה של צוואה זו.
מעיון בצוואות המנוחים, עולה כי המנוחים היו זוג נשוי, צוואותיהם נערכו במסמך אחד עליו חתמו שניהם, למעט עניין ה"מגרש" המוזכר בצוואה, הוראות המצווים זהות, שניהם חתמו באותו מועד ובפני עו"ד ד., כל אחד מהם ציווה כי בן הזוג שיוותר בחיים ירש את עיזבונו לאחר מות בן הזוג הראשון, ולאחר פטירת שניהם, הורו המנוחים יחדיו ובלשון "אנו", כי ילדיהם ירשו את רכושם בחלקים שווים.
דומה כי הוראה זו היא בהתאם לסעיף 42 לחוק הירושה המתייחס למנגנון של "יורש אחר יורש".
מבחינה צורנית ניתן לומר, כי עסקינן בצוואות הדדיות אשר נערכו באותה העת חרף העדר הכותרת "צוואה הדדית".
כבוד השופט א. גביזון (כתוארו דאז), הבחין בין שלושה סוגים של צוואות הדדיות:
א.צוואה הדדית הכוללת הוראה לפיה המורישים משאירים לעצמם את הזכות לשנות הצוואה כרצונם ובכל עת, גם לאחר מותו של האחר ( להלן : "צוואה הדדית שאינה שותקת").
ב.צוואה הדדית "שותקת" לפיה המורישים לא מתייחסים בצוואה לאפשרות שינוי הצוואה (להלן: "צוואה הדדית שותקת").
ג.צוואה הדדית הכוללת הוראה האוסרת על שינוי צוואתו של האחד לאחר פטירתו של האחר.
(ראה: ת"ע (באר שבע) 19940-12-12 פלונית נ' אלמוני {פמ"מ – 17/4/2016}).
כעולה מתוכן צוואת המנוחים, הרי שלא נכתבה כל הוראה באשר לאפשרות שינוי הצוואה, וניתן לסווג צוואה זו כ"צוואה הדדית שותקת".
משמדובר בצוואה הדדית, כזו אשר נערכה כאמור בשנת 1990, הרי שיש לבחון את המצב המשפטי ששרר בטרם תיקון מס' 12 לחוק הירושה (להלן: "תיקון 12"), אשר הביא להוספת סעיף 8א. לחוק הירושה בעניין צוואה הדדית.
בטרם תיקון 12, הגישה הרווחת בפסיקה היתה כי החופש של כל מצווה לשנות את צוואתו כרצונו, חלים באותה מידה הן על צוואה רגילה והן על צוואה הדדית, ומכאן כי כל מצווה היה רשאי לבטל בכל עת את צוואתו הקודמת, אף אם מדובר בצוואה הדדית, אשר לא נכתבה בה כל הוראה אחרת בדבר כוונת הצדדים או כוונתם להגביל את כוחם לאחר פטירת אחד מהם.
(וראה בין היתר: ע"א 290/78 וינשנקר נ' אדלמן, לד(1) 122 {פמ"מ – 3/9/1979}).
מכאן כי בצוואה שכזו, חל עקרון חופש ההורשה וצוואת המנוחה משנת 2001 אינה עומדת בסתירה לצוואת המנוחים.
יחד עם זאת, משעולה בסעיף 5 לצוואת המנוחים, כי עיזבונם יועבר לילדיהם לאחר פטירת שניהם, אתייחס גם לעניין זה.
סעיף 42(ב) לחוק הירושה קובע כך:
"הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה".
אין חולק על כך כי לצוואת המנוח ניתן צו קיום צוואה, ולמעשה כלל זכויותיו ברכושו הועברו, בהתאם להוראות הצוואה, על שם המנוחה.
בצוואת המנוחים כאמור, לא הוגבלה הזכות של זה הנותר בחיים לעשות ברכוש שקיבל מעיזבון בן זוגו ככל שיחפוץ ללא כל מגבלה.
המתנגדת התייחסה בטענותייה לפסק הדין בעניין שחם (וראה: ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, מו(4) 330 {פמ"מ – 2/9/1992} {להלן: "עניין שחם"}), אך נסיבותיו של פסק דין שונות מעניין הצדדים, שם קבע המנוח מפורשות מה יעשה ברכוש בת זוגתו לאחר פטירתו בהוראה מפורשת לכך ובכל זאת, מבחינה משפטית, יכול היורש הראשון לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, לרבות לכלות את נכסי העיזבון.
כך היה במקרה נוסף בו נקבע (בדעת רוב) כי ככל שמדובר בצוואה הדדית אשר נערכה בטרם תיקון 12, רשאי הנותר בחיים להעביר בחייו את מה שירש לצד ג', כל עוד לא הוטלה כל מגבלה על כך בצוואה.
(ראה: בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, סב(1) 601 {פמ"מ – 4/2/2007}).
"רוח כל צוואה כזאת ליורש לאחר יורש היא שהראשון ישמור על הנכסים במידת האפשר והמתחייב מן הנסיבות, להנאתו של היורש השני. אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצדה חובה משפטית. ......הרי זה ענין בינו ובין מצפונו".
(ראה: ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, לו(1) 749 {פמ"מ – 13/1/1976}).
לפיכך, לא היה כל פסול מבחינה משפטית בעריכת צוואה חדשה על ידי המנוחה, בה הורישה את "שאר" עיזבונה כפי רצונה, גם אם חלקו הורש לה על ידי המנוח.
באשר לעניין ה"מוסרי", אתייחס בהמשך דבריי.
עסקת המתנה
משקבעתי כי המנוחה היתה כשירה גם לחתום על עסקת המתנה, נותר לדון באשר למהותה של עסקה זו לאור טענת התובעת כי באשר לעסקת הדירה, בשונה מעסקת החנות, הרי שלגביה נרשמה הערת אזהרה ביום 3/9/2001 ורק לאחר פטירת המנוחה, הושלמה המתנה ברישום בלשכת רישום המקרקעין, ביום 27/6/2016, ועל כן יש לבטלה.
סעיף 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, קובע כך:
"(א)עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.
(ב)עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה".
נבחן כעת את הרישום הזכויות בדירה, גוש ..., חלקה ..., תת חלקה ..., כפי העולה מהעתק הרישום מיום 19/1/2023.
בעלות המנוחים בנכס בשלמות ובחלקים שווים נרשמה ביום 16/11/1993.
ביום 13/8/2001 צויין במסגרת מהות הפעולה – צוואה, הבעלים ..., החלק בנכס 1/2.
בהערות – "קיימת הערת יורש אחר יורש לפי סעיף 5 לצוואה.
פעולה זו בוצעה, ככל הנראה, בהתאם לצוואת המנוח.
ביום 3/9/2001 נרשמה הערת אזהרה בהתאם לסעיף 126 על הבעלות של ..., לטובת ..., ובהערות – בדבר מחצית זכויותייה.
פעולה זו בוצעה, ככל הנראה, בעקבות עסקת המתנה.
ביום 27/6/2016, צויין "מכר ללא תמורה", הבעלים ..., החלק בנכס 1/2.
ביום 27/6/2016, "עודף", הבעלים ..., החלק בנכס 1/4.
ביום 27/6/2016, "עודף", הבעלים ..., החלק בנכס 1/4. (קיימת הערה יורש אחר יורש לפי סעיף 5 לצוואה).
ביום 24/2/2019, מתוקף צוואה, נרשמו 1/4 מן הזכויות על שם התובעת.
ביום 24/2/2019, מתוקף צוואה, נרשמו 1/4 מן הזכויות על שם הנתבע.
למעשה, המנוחה העניקה את זכויותייה שלה, קרי מחצית מו הזכויות בדירה לנתבע, עדיין נותרו מחצית הזכויות בדירה שהועברו אליה מכוח צוואת המנוח, בבעלותה.
המנוחה כאמור נפטרה ביום 10/6/2016.
ה"מתנה" בעניין זה שלפני היא "עסקה", ומשעסקה זו לא נרשמה בטרם נפטרה המנוחה, היתה עסקה זו כפי סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין - התחייבות לעשיית עסקה.
מה טעם לא השלים הנתבע את רישום המתנה, קרי הזכויות בדירה אשר הוענקו לו, אין אני יודע.
ייפוי הכח עליו חתמו המנוחה (כמעבירה) והנתבע (כמקבל) ביום 23/8/2001, ייפה את כוחו של עו"ד א. לבצע פעולה ספציפית זו באשר להעברת הזכויות.
יחד עם זאת, נרשמה הערת אזהרה בהתאם לסעיף 126 לחוק המקרקעין.
וכך קובע סעיף 126(א) לחוק המקרקעין:
"הוכח להנחת דעתו של הרשם כי בעל מקרקעין, או בעל זכות שכירות, שאילה, זיקת הנאה, זכות קדימה או משכנתה, התחייב בכתב לעשות בהם עסקה, או להימנע מעשות בהם עסקה, ירשום הרשם, על פי בקשת מי שהתחייב או מי שזכאי לפי ההתחייבות (להלן – הזכאי), הערה על כך; לענין זה אין נפקא מינה אם ההתחייבות היתה בהסכם, בהרשאה בלתי חוזרת או במסמך אחר, ואם היתה מפורשת או משתמעת, מוחלטת או מותנית".
בנסיבות אלו לא נטען להתייחס לעסקת המתנה, כאל עסקה שלא נגמרה ברישום ויש לבטל המתנה, כטענת התובעת.
משהקנתה המנוחה את המתנה לנתבע, על דרך ייפוי הכח, אף אם לא הושלמה ברישום, ממילא יש לראות את המתנה ככזו אשר הושלמה עוד בחייה של המנוחה, גם אם לא נעשה הרישום בטרם נפטרה.
(ראה: "עניין שחם", לעיל).
וגם אם בהתחייבות ליתן מתנה היינו עוסקים הרי שאין סיבה לבטלה.
ייפוי הכוח להעברת הדירה ברישום בפנקסי המקרקעין היה ייפוי כח בלתי חוזר, ומכאן כי למבקש קמה זכות כלפי שני מיופי הכוח שהאם מינתה, לביצוע ההעברה בכל עת על פי דרישתו.
(ראה: ע"א 352/78 בן ציון נ' עו"ד אפרת, לד(3) 220 {פמ"מ – 23/4/1980}).
כך או אחרת, ובטרם התייחסתי לצוואת המנוחה, הרי שבשלב זה, אם נבחן את נוסחה, בסעיף 4.1 לצוואתה נכתב:
"לבני....אני מצווה את כל זכויותיי בדירה...".
המנוחה בצוואתה לא התייחסה לחלק כזה או אחר בזכויותייה בדירה, אלא לזכויות בכללותן.
מכאן כי, גם אם עסקת המתנה לא נגמרה ברישום, הרי שאין בכך כדי לשנות את התוצאה, וגם אם זו היתה מתבטלת ואין אני סבור שכך, עדיין נותרנו עם צוואת המנוחה.
משהסברתי כי המנוחה רשאית היתה לצוות כפי רצונה, הרי שיכולה היתה היא לערוך צוואה חדשה ובה לצוות את אשר יעשה בעיזבונה לאחר לכתה לבית עולמה.
האם נפלו פגמים בצוואת המנוחה?
בפתח הדברים יאמר כי המבקש טען כי צוואת המנוחה נערכה הן בפני נוטריון והן בפני שני עדים אשר חתמו על תצהיריהם.
לא כך הוא הדבר שכן אין המדובר בצוואה נוטריונית שכן זו לא נערכה בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה, גם לא צורף לה אישור נוטריוני כמצוות התקנות.
עורך הצוואה הינו נוטריון בנוסף. הא ותו לא.
לטענת המתנגדת, בצוואת המנוחה נפלו פגמים, שכן אינה נושאת על גביה את חתימת העדים, אלו צירפו תצהירים נפרדים לפיהם המנוחה חתמה על הצוואה.
עוד לטענתה, המנוחה היתה עיוורת ואין בצוואתה כל אזכור על כך שהצוואה הוקראה למנוחה.
בהגינותה טענה המתנגדת כי פגמים אלו אינם מביאים לבטלות הצוואה אך מעבירים את הנטלים על שכמו של המבקש, להוכיח מעל לכל ספק סביר, כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והכנה של המנוחה.
מנגד טען המבקש, כי המתנגדת לא טענה לפגמים בצוואה בכתב התנגדותה ובתצהיריה ומדובר בהרחבת חזית, ומשטענות אלו לא נזכרו, לא ניתנה לו האפשרות להפריכן.
טעות בידי המבקש.
המתנגדת אכן טענה לפגמים בצוואה והדברים עולים כפי טענתה, בסעיפים 37-39 לתצהיריה.
בהינתן טענות אלו, הרי שעל המבקש היה להוכיח כי בצוואת המנוחה לא נפלו פגמים.
סעיף 20 לחוק הירושה, המתייחס לאחת מן הצורות לעשיית צוואה, קובע כי:
"צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר
שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".
ההלכה המשפטית גורסת כי צוואה שמתקיימות בה כל הדרישות הצורניות על פי הדין, עומדת לה חזקת כשרותה, והנטל להוכיח כי בטלה היא, מוטל על המתנגד לקיומה.
(ראה: ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, נה(3) 837 {פמ"מ – 30/4/2001}).
הכלל הנהוג בדיני צוואות הוא, שבצוואה תקינה מבחינה פורמלית יוטל נטל השכנוע על המתנגד להוכחת עילות ההתנגדות הנטענות והוא יחל בהבאת הראיות, ואילו בצוואה הפגומה בפגם צורני יעבור נטל השכנוע אל מבקש קיום הצוואה והוא גם יפתח בהבאת הראיות. במצב דברים זה על מבקש קיום הצוואה להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה וזאת בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה, קרי מעל לכל ספק סביר.
יחד עם זאת, בכל הנוגע לנטל השכנוע, יש לבחון שאלה זו בהתאם לראיות שיובאו בתום ההליך ובפרט לאחר שמיעת עורך הצוואה ו/או העדים לה. לאחר שמיעת הראיות ניתן יהיה לקבוע האם עוצמתו של הפגם היא כזו המצדיקה את העברת נטל השכנוע על כתפי המבקש את קיום הצוואה, אם לאו.
(ראה: עמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א.נ.ש. נ' א.מ.ק.{פמ"מ – 14/4/2013}).
בסעיף 25 לחוק הירושה נקבע:
"התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור".
![מלבן 1]()
![]()
סעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה קובע מהם מרכיבי היסוד בצוואה בעדים – "הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים".
מכאן כי, היה ובצוואה נפל פגם כזה או אחר, פגם זה אינו מבטל את הצוואה, אך יש בו כדי להפוך את הנטל הראייתי לטוען לקיומה, להוכיח כי אין ספק באמיתותה של הצוואה, כולל החובה להוכיח את צלילות דעתו של המצווה, ושלא הופעלה על המצווה השפעה בלתי הוגנת וכו'.
(ראה: שילה, "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965", כרך 1, עמ' 269).
צוואת המנוחה הינה צוואה בכתב, בת עמוד אחד, כוללת 6 סעיפים, הפרוסים על פני עמוד אחד, בסופו מצויין התאריך 23/8/2001, ולאחריו חתימת המצווה.
חתימת והצהרת העדים על גבי הצוואה עצמה חסרה.
יחד עם זאת, לצוואה צורפו שני תצהירים זהים, החתומים על ידי ... ו... גם הם נחתמו ביום 23/8/2001, ואומתו על ידי עורכת הדין ....
כך מנוסחו של התצהיר:
"....אני הח"מ .......המסמך המצורף בזה והמסומן על ידי באות א, מכיל את צוואתה של ... ....המצווה חתמה על הצוואה בהיותה מעל גיל 18 שנה, בדעה צלולה, ללא תרמית או השפעה בלתי הוגנת. המצווה חתמה על הצוואה בפני .....ובפניי, לאחר שהצהירה בפני שנינו שהמסמך עליו חתמה הינו צוואתה האחרונה ושנינו חתמנו כעדם לצוואה, במעמד המצווה בעת שחתמה, כשאנו נמצאים אותה שעה יחד.....".
תצהיר זהה נחתם על ידי ....
אימות התצהירים על ידי עו"ד ... המאשרת כי ביום 23/8/2001 הופיע בפניה במשרדה ב... מר .. /....אשר אישר את נכונות הצהרתו וחתם עליה.
על גבי צוואת המנוחה צויינה בצידה השמאלי למעלה האות "א".
עוד יאמר כי המנוחה ציינה בסופה של הצוואה – "ולראיה באתי על החתום ב......", ואילו התצהירים אומתו אף הם ב....
פגם זה הנטען, ניתן לרפאו באמצעות סעיף 25(א) לחוק הירושה, אם אכן יעלה בידי המבקש להוכיח כי מדובר ברצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.
המגמה אשר השתרשה בפסיקה בהקשר לסעיף 25 לחוק הירושה, היא לצמצם ככל האפשר את ביטולה של צוואה בשל פגם זה או אחר שבצורתה, כל עוד אין לבית המשפט ספק באמיתותה של הצוואה.
(ראה: דנ"א אהרן נ' אהרוני, נט(6) 653 {פמ"מ – 22/3/2005}).
במקרה דומה לזה אשר לפני, בו לא היתה מצוייה הצהרת העדים, אלו האחרונים ערכו במעמד עריכת הצוואה, תצהיר, בו הצהירו כי המצווה הצהיר בפניהם לפני חתימתו על הצוואה כי הכתוב בה הוא צוואתו, נקבע כי היעדר אישור העדים בגופה של הצוואה, הינו "פגם קל ערך", כמובן כאשר אין ספק באמיתות הצוואה ובגמירות דעתו של המצווה.
(ראה: ע"א 202/85 קליינה – ביק נ' גולדברג, מא(2) 757 {פמ"מ – 14/7/1987}).
לטעמי, בנסיבות המקרה וכשמדובר במצווה, לגביה נקבע כי היתה צלולה בעת עריכת הצוואה, סבורני כי ניתן לראות בתצהירי העדים כמוהם כהצהרה על גבי הצוואה, על אף שלא נכתבה, כי המנוחה חתמה והצהירה בפניהם כי זו צוואתה לאחר שזו הוקראה לה, ויש לראות בהם כדי תחליף מלא להצהרה הנדרשת בחוק.
כאמור, עורך הצוואה ו/או עדי הקיום לה לא זומנו לעדות.
"ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים
לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע
בגירסתו".
(ראה: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'יצ'יק, נו(1) 539 {פמ"מ – 4/11/2001}).
בנסיבות אלו, משהמבקש נמנע מלהביא את עדי הקיום לעדות, עדות שיכול והיה בה כדי
לשפוך אור להוכחת טענותיו יש לזקוף התנהלות זו לחובתו.
לעניין הפעלת שיקול הדעת על פי סעיף 25 לחוק הירושה, כתב בעבר כבוד השופט א. ברק (כתוארו אז):
"אך עדיין עומדת השאלה, אם יש מקום לעשות שימוש בסמכות, הנתונה לבית המשפט
על-פי סעיף 25 לחוק הירושה. לשם כך מוטל הנטל על הטוען לקיום הצוואה להראות, כי הצוואה היא אמיתית (ע"א 681/77 [6]). בנטל זה יעמוד הטוען לקיום הצוואה, אם יוכיח, כי הצוואה היא ביטוי לרצונו החופשי של המצווה, וכי היא נעשתה תוך גמירת הדעת וצלילות הדעת הדרושות (ע"א 250/70 [3]; ע"א 130/77 [7]). נטל זה המוטל על הטוען לקיום הצוואה אינו קל כלל ועיקר, "שהרי ענין לנו עם מסמך המוגש מטעם אדם שאינו עוד בחיים וידיעת האמת לאמיתה קבורה יחד עמו".
(ראה: "עניין בנדל", לעיל).
למעלה מן הצורך אומר, לא הוכח כי המנוחה היתה עיוורת. כעולה מן התיעוד הרפואי, גם מן העדויות, המנוחה סבלה מבעיה כזו או אחרת בראייתה, אך אלו לא מנעו את תפקודה היומיומי, למצער לא הוכח כי לא יכולה היתה לקרוא.
מכאן כי לא חלה כל חובה להקריא למצווה בנסיבות אלו, כל מסמך ובכלל זאת את צוואתה.
לצד זאת, יש לבחון את רצונה החופשי והכנה של המנוחה באשר למה יעשה בעיזבונה.
סעיף 54(א) לחוק הירושה קובע כי – "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".
"רעיון העל של חוק הירושה הוא, שיש לתת תוקף לרצון המת. בבסיס הצוואה מונחת ההכרה
בזכותו של אדם לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר מותו".
(ראה: ע"א 122/86 שפיר נ' קליבנסקי, מד(1) 738 {פמ"מ – 18/3/1990}).
מן הנסיבות המתוארות, בפרט מהעדויות, אין בידי לקבל את טענת המתנגדת כי צוואת המנוחה לא נעשתה כפי רצונה החופשי והכנה, ואסביר.
לשונה של הצוואה מלמדת את הסיבות בגינן למעשה החליטה לערוך צוואה חדשה.
בסעיף 4.2 לצוואת המנוחה נכתב:
"למען הסר ספק, ומאחר והנני פועלת מרצוני החופשי ומאחר ובתי .......משכה ללא ידיעתי מחשבון הבנק...ביום 5.12.00 סכום כולל ע"ס 505,000 ₪ לחשבונה הפרטי, הנני מצווה כי סכום זה הינו חלקה הכולל והחד פעמי של בתי כיורשת".
המנוחה למעשה לא קבעת הוראה מוחלטת בדבר נישולה של המתנגדת, אם כטענת המבקש בחרה המנוחה שלא לבוא בריב ומדון עם המתנגדת ולסגור החשבון עימה באמצעות צוואה חדשה, אין אני יודע.
יחד עם זאת, סברה המנוחה כי מעבר לפגיעה באמון ביחסים שבינה לבין ביתה, די בכך כי הסכום אותו קיבלה לידיה בסך 505,000 ₪, ומבלי להיכנס לנסיבות קבלתו, הרי שזה יהא חלקה של המתנגדת בעיזבון המנוחה.
אין המדובר בהדרה.
אי קיומה של צוואת המנוחה למעשה יוביל לכך כי צוואת המנוחים היא אשר תקויים, תוצאותייה כי מחצית מעיזבונם יורש למתנגדת, בנוסף לאותו סך אשר קיבלה שנים קודם לכן. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם רצון המנוחה.
רצון המנוחה כי הסך אותו "משכה" המתנגדת ללא רשות המנוחה, יהווה "חלקה הכולל והחד פעמי" בעיזבון, וכי המתנגדת לא תקבל מעבר לכך דבר, אף עולה בקנה אחד עם התמונה העובדתית בנסיבות המתוארות, ואשר לא נסתרו על ידי המתנגדת.
המנוחה לאחר שגילתה את דבר משיכת הכספים על ידי המתנגדת, ככל הנראה בחרה לערוך צוואה חדשה, הרי שלא ניתן לסבור כי ליבה לא היה מלא על המתנגדת, וככל שלא אמרה היא דבר למתנגדת, הרי שהמתנגדת ידעה לאור המתיחות ומערכת היחסים שלא היתה כל כך הדוקה (כך מעדותה) כי אין הדבר לרוחה של המנוחה, בלשון המעטה.
מה טעם לא עשתה דבר לפייסה, לשנות הדברים או אפילו להביא לתוצאה אחרת? אין אני יודע אך סבור אני כי המתנגדת ידעה כי לא נהגה בתום לב בעניין זה.
ייתכן כי המתנגדת אף לא דאגה יתר על המידה לאמה שלמעשה היתה לבדה ולא טרחה להדק את מערכת היחסים בין השתיים, על אף הסמיכות למקום מגורייה, גם לא הוכחש על ידה כי עשתה למען המנוחה כאשה ערירית, המתבגרת וזקוקה לסיוע זה או אחר.
ההפך הוא הנכון. המתנגדת התקשתה לבקר את אמה, הן פיזית והן נפשית (כך כעולה מתצהירה).
מכל אלו לא מצאתי כל ראייה אשר יש בה לתמוך בכך כי הדברים אינם שזורים האחד בשני, ואין המדובר ברצונה של המנוחה. רצון אמיתי, גם חופשי.
אומר כי, צוואה מבטאת את רצונו האישי של המוריש, והוא הקובע מה ייעשה בעיזבונו לאחר
מותו. בית המשפט מצווה לקיים את דבר המת ולהגשים את רצונו ואומד דעתו, ובלבד שלא נפל פגם ברצונו. הצורך לכבד את רצון המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם והיא חלק מזכות קניינו החוקתית.
(ראה: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא, נ(2) 215{פמ"מ – 30/4/2000}).
המנוחה היתה חופשיה לשנות את דעתה ככל האדם ולכתוב צוואה אחרת, השונה מצוואתה האחרונה, והכל כפי רצונה.
סבור אני כי עלה בידי המבקש להוכיח כי רצונה זה של המנוחה היה רצונה החופשי, ומאידך לא עלה בידי המתנגדת להוכיח כי למנוחה "לא נותר רצון חופשי" להחליט כיצד תחלק את רכושה לאחר מותה וכי קיימת אי סבירות שיש בה להעיד כי ידו של המבקש בכך, ולאור מערכת היחסים בין המנוחה למתנגדת, וממכלול הראיות, אין בצוואת המנוחה כצוואה בלתי הגיונית או בלתי סבירה בראייתה של המנוחה.
השפעה בלתי הוגנת
סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כי:
"הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה."
הכלל המשפטי אינו קובע כי יש לפסול כל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע מצד מי שנהנה מן הצוואה, אלא שחוסר ההגינות שבהשפעה הוא הפסול, ולא עצם האפשרות לקיום השפעה, וזאת בהתאם למושגים החברתיים המוסריים והערכיים שלנו.
(ראה: שוחט, גולדברג, ופלומין: "דיני ירושה ועיזבון" הוצאת סדן, מהדורה שישית מורחבת, תשס"ה 2005, עמוד 100).
כידוע, השפעה בלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים רעים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה שערך מנוח, משום שפגימתה הרעה שללה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, באופן שתוכנה לא מהווה ביטוי לרצונו אלא לרצונם של המשפיעים עליו.
בפסיקה נקבע כי יש להבחין בין השפעה כשאלה עובדתית, לבין אי הגינות שבהשפעה כשאלה ערכית ונורמטיבית. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות, שעל פי מושגים של מוסר אישי וחברתי, יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה. מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה, ושאכן הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב.
(ראה: ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה, מט(2) 441 {פמ"מ – 20/7/1995}).
כב' השופטת (בתוארה דאז), ד. בייניש קובעת כי:
"על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים. מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים - כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה בו או על חשש מפני קיומו של מצב כזה".
(ראה: ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, נ(3) 338 {פמ"מ – 4/9/1996}).
הפסיקה הציעה לבחינת הסוגיה של השפעה בלתי הוגנת, ארבעה מבחנים מצטברים, וכך מסכם כב' השופט א. מצא את אותם מבחנים עיקריים שיש בהם לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת:
"א.תלות ועצמאות - המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של "עצמאות" ו"תלות" שני מושגים הפכיים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית – ועד כמה. לתשובה לשאלה זו יש משקל רב בגיבוש ההכרעה: ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. והוא הדין, כמובן, בהיפוך היוצרות. ככל שהמצווה היה עצמאי פחות, באיזו משתי בחינות אלו, תתחזק הנטייה לחייב את קיום התלות.
ב.תלות וסיוע - מקום שבו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו (פרשת רכטמן הנ"ל [8], בעמ' 772). ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה.... חשיבות מיוחדת נודעת, בעניין זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. לא כן הדבר מקום שבו הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו, וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת.
ג.קשרי המצווה עם אחרים - ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה. אכן, בעצם בידודו של המצווה מן העולם יש כדי להגביר את תלותו בנהנה. מכאן, שלעניין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה, כלום היה זה הנהנה, או התנהגותם של אחרים, או שמא בידודו של המצווה נבע מנסיבות שהיו קשורות במצבו האובייקטיבי....
ד.מבחן נסיבות עריכת הצוואה - סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה – הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו...."
(ראה: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, נב(2), 813 {(פמ"מ – 22/6/1998} {להלן: "דנ"א מרום"}).
אשר לשימוש במבחנים הללו, כמו גם במבחנים נוספים שנגזרים או מתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון, קבע כב' השופט א. מצא כי ראוי שהוא ייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה, שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה והוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים, ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. כן נקבע, כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור, ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו.
רק בהתקיימם של מאפייני מבחנים אלו כפי שהוזכרו, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מביאה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מי שמבקש לקיים את הצוואה, לסתור את אותה חזקה תוך שלילתם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של אי ההגינות שבהשפעה, חרף קיומם של אותם מאפיינים. נטל השכנוע, בסופו של דבר, מוטל כולו על שכמו של המתנגד אשר צריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו על-ידי השפעה בלתי הוגנת ולא מתוך רצונו החופשי והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש קיומה של הצוואה ב"הבאת ראיותיו לסתור", נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה. (ראה: "דנ"א מרום", לעיל).
הווה אומר, על מנת להקים חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת שיש בה להעביר את
נטל הראיות אל מבקש הקיום, אין די בחשד גרידא אלא נדרשות ראיות משמעותיות המקיימות תשתית ברורה למסקנה האמורה .
קיומה של השפעה בלתי הוגנת או העדרה, תקבע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה.
המתנגדת טענה כי המבקש בודד את המנוחה, הוא אשר יזם את הצוואה והוא זה אשר הביא את המנוחה אל משרד עורכי הדין.
המתנגדת פירטה את המבחנים אשר הוזכרו בפסיקה אשר מהם עולה כי המנוחה היתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת מצד המבקש, וכך:
מבחן התלות והעצמאות – המסמכים הרפואיים שבסמיכות לצוואה מעידים על כך שהמנוחה לא היתה עצמאית, 4 ימים בטרם הצוואה אושרה תביעת ביטוח לאומי להגדלת סיעוד, כעולה מהתיעוד הרפואי המנוחה היתה זקוקה לעזרה בפעולות יומיומיות והתלות שלה במבקש היתה מוחלטת.
מבחן התלות והסיוע – המנוחה נזקקה לסיוע בפעולות יומיומיות בעת עריכת הצוואה. על פי עדות המבקש לא היה למנוחה מטפל והוא שהתגורר עם המנוחה בדירתה, שניהם לבדם, ללא מעורבות או סיוע של אחר. המבקש אף קיבל מהמנוחה ייפוי כח נוטריוני לביצוע כל פעולה ועל פי הצהרתו הוא טיפל בכל ענייניה הפיננסים והרפואיים ומדובר במקרה בו המנוחה הפכה תלוייה באופן בלעדי במבקש אשר שלט בכל נכסיה, תלות מוחלטת.
מבחן קשרי המצווה עם אחרים – המנוחה והמבקש התגוררו לבד, לא היה לה קשר עם אחרים שאינם בשליטה המבקש ולא התאפשרו ביקורים אצל המנוחה לאחר פטירת בעלה, אלא בנוכחות המבקש.
מבחן נסיבות עריכת הצוואה – המבקש הודה כי הוא זה שהסיע את המנוחה למשרד עורכי דין, לפחות פעמיים, כי היה עם המנוחה במשרד עורכי הדין עת חתמה על הצוואה, כי היה שותף לפחות בחלק מו הפגישה משום שבמועד זה נעשו גם העברות נכסי המקרקעין וספק אם צוואת המנוחה נערכה על ידי עוה"ד או שמא הובאה ערוכה ומוכנה למשרד עוה"ד.
המנוחה לא יכולה היתה למסור פירוט נכסים, לרבות תיאור גוש וחלקה בכוחות עצמה.
עוד הודה המבקש כי המנוחה, לאחר עצה משפטית שקבלה, התייעצה עימו אם להגיש תביעה כנגד המתנגדת או לבצע התחשבנות בצוואה.
מאידך טען המבקש המתנגדת לא הוכיחה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, כל שכן שהמבקש כלל לא חי עם אמו וטיפל בה מרחוק, כל שיכול היה.
המנוחה אותה עת היתה עצמאית, לא נזקקה לעזרה למעט בפעולות מורכבות, ובכלל מיום עריכת צוואתה ועד לפטירתה חלפו שנים רבות ודבר לא מנע מהמנוחה לערוך צוואה אם היתה חפצה בכך.
בנסיבות העניין שבפני, לאחר שהנחתי את השיקולים המנחים לבחינת סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת, סבור אני כי במקרה שבכאן, אף לא אחד מן המבחנים המוזכרים מתקיים, ואסביר.
התלות, העצמאות והסיוע
הדגש במבחנים אלו הוא על עצמאות המצווה בתקופה הרלוונטית, הן מהבחינה השכלית – הכרתית והן מהבחינה הפיזית ויש להבחין בין סיוע יומיומי לבין סיוע הקשור לצוואה.
מכלל העדויות שנשמעו בפני, לא עלתה ולו טענה אחת ולפיה בתקופה שבסמוך לעריכת הצוואה, כי המנוחה לא תפקדה, שהתה במרבית יומה בביתה ולא יצאה ממנו או כי לא תפקדה באופן עצמאי ובלתי תלויי בסביבתה, הן מהבחינה השכלית הכרתית והן מהבחינה הפיזית.
לטענת המבקש המנוחה אף בעת ההיא עוד המשיכה להעביר שיעורים פרטיים, טענה אשר לא נסתרה.
מתצהירי בני משפחתה, עולה כי המנוחה, על אף מגבלת הראייה, נעה בחופשיות, התהלכה בביטחון, אף אירחה את הבאים בפנייה בעת ימי השבעה על המנוח.
אין בדעתי לבקר את מערכת היחסים בין המנוחה למתנגדת בעניין זה, אך אם כפי טענתה המנוחה היתה תלוייה בסביבתה, מה טעם לא דאגה המתנגדת לסייע בידי המנוחה? הרי מדובר בבתה היחידה המתגוררת בסמיכות לה.
ואם נבצר ממנה לעשות כן, מסיבות רפואיות, מה טעם לא דאגה היא למלא חסר זה, אם על ידי בנותייה, אולי זר?
גם זאת ככל הנראה רק המתנגדת יודעת.
מקבל אני את טענת המבקש כי כעולה מן האסמכתאות אותן צירף, היה הוא ה"מטפל" העיקרי בענייניה של המנוחה, בפרט בכל הקשור לענייני הביטוח הלאומי, גמלת סיעוד ושכירת מטפל עבורה.
כפי המתואר בהערכות התלות שבוצעו למנוחה על ידי המוסד לביטוח לאומי, לא נכתב מאום על כך כי המנוחה לא היתה עצמאית, ובכלל, לאור גילה, אך טבעי הוא כי במצב זה תיזקק היא לסיוע, הן פיזי והן חברתי, אך בכך סבור אני, לא בהכרח פיתחה המנוחה תלות במבקש או באחר.
הגדלת סיעוד, אין בה להעיד כי המנוחה איבדה את עצמאותה לחלוטין.
גם בסיכומי הביקור הרפואיים לא צויין כי המנוחה הגיע בליווי פלוני זה או אחר, דבר אשר לרוב מצויין באותם מצבים בהם הנבדק מגיע שלא בכוחות עצמו.
אין במבחן זה כדי להעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש על המנוחה.
קשרי המצווה עם אחרים
ככל שהמנוחה מבודדת פחות מן העולם, כך על פי מבחן זה פוחתת ההנחה בדבר תלותה בנהנים.
המנוחה והמבקש התגוררו יחדיו למספר חודשים, בהם הגיע לשהות בישראל, ואכן מקבל את טענת המתנגדת כי אחד הביקורים הממושכים היה עת ערכה היא את צוואתה.
יחד עם זאת, כעבור מספר חודשים, שב המבקש להתגורר במקום מגוריו הקבוע – ...., והמנוחה התגוררה לבדה במרבית הזמן.
שעה שהמתנגדת הודתה בכמות ביקוריה אצל אמה המנוחה, הרי שלא יכולה היתה היא לדעת מי מצוי בקשרים עם המנוחה, מי מכבדה בביקור בביתה או בכלל מהו סדר יומה של המנוחה.
בסבירות גבוהה, כי המבקש, עת התגורר רחוק מאמו וללא יכולה השפעה על מי זה אשר ימצא בחברתה, הרי שלא עלה בידי המתנגדת להוכיח כי המבקש בודד את המנוחה מסביבתה.
ביקורים אצל המנוחה רק בנוכחות המבקש, טענה שטוב היה שלא תיטען בהינתן כי אינה תואמת את נסיבות המקרה.
נסיבות עריכת הצוואה
בעניין זה התייחסתי בדבריי באשר לרצונה של המנוחה, ואוסיף.
הסמיכות בין פטירת האב המנוח לבין עריכת הצוואה, היא אכן בסמיכות, אך המתנגדת למעשה מתעלמת כי הסמיכות היא כי רק לאחר פטירת האב גילתה המנוחה כי המתנגדת משכה את הכספים מן החשבון, ולפיכך יש קשר ישיר מפעולה זו אשר אירעה בסמיכות לפטירת האב.
אמרתי בראשית דבריי כי המנוחה היתה רשאית באופן משפטי לערוך צוואה חדשה, ויש לבחון האם פעולתה היתה מוסרית.
סבור אני כי לא יכולה היתה לצפות, ככל שמעשה משיכת הכספים, גם אם אלו ניתנו לה כפי טענתה על ידי אביה במתנה, ואין אני סבור כי אלו היו הנסיבות, הרי שככל שאמה לא ידעה, למצער לא ניתנה לה האפשרות להביע רצונה בעניין זה, הרי מעשיה ופעולתה של המנוחה לא היו מנותקות מן הנסיבות.
לטעמי, אם כטענת המבקש, טענה אשר לא נסתרה על ידי המתנגדת, בפני המנוחה עמדו שתי אפשרויות משפטיות, ובחירתה בעריכת צוואה חדשה על פני תביעה כנגד בתה להשבת הכספים, הרי שהמנוחה פעלה בצורה מוסרית לחלוטין.
גם פעילות שליחות עבור המצווה הנוגעת לעריכת צוואה כגון התקשרות עם עורך דין בנוגע לעריכתה, גם הסעת המצווה אל משרד עורכי הדין, אינן נכנסות לגדרו של סעיף 35 לחוק הירושה. (ראה: ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, נד(1) 19 {פמ"מ – 4/1/2000}).
ב"דנ"א מרום", מפנה כב' השופט א. מצא למבחן הגיונה של הצוואה. על פי מבחן זה, בכדי לקבוע האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, יש לבחון האם הצוואה סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. השופט יוכל לבחון זאת באמצעות הראיות המובאות לפניו:
"מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה (פרשת צוריאנו [38], בעמ' 1075 ופרשת מירסקי [22], בעמ' 159). מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה (פרשת פרל [31], בעמ' 306)".
לסיכום אומר, הלכה פסוקה היא כי אין די בחשש להשפעה בלתי הוגנת ו/או בחשד למעורבות בצוואה. יש צורך להניח תשתית ראייתית מוצקה לקיומה של השפעה ו/או מעורבות שכזו. מצאתי כי כלל המבחנים כפי שהוזכרו ופורטו, כמו גם נסיבות עריכת הצוואה ואופן חתימת המנוחה על צוואתה, מעידים על היעדרה של השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש על המנוחה, כמשמעות מונח זה בסעיף 30 לחוק הירושה, ולפיכך גם טענה זו דינה להידחות.
בטרם סיום אומר כי ייפוי הכח עליו חתמו המנוחה והמבקש, מתייחס לזכויות בדירה. באשר לחנות לא הוצג בפני דבר מלבד העתק רישום פנקס המקרקעין.
עם זאת אומר כי בהיבט התוצאה אין בכך כדי לשנות דבר שכם גם אילולא היתה המנוחה מעניקה לנתבע את זכויותייה בחנות במתנה, הרי שבצוואתה ציוותה המנוחה את כלל זכויותייה בחנות למבקש.
סוף דבר
ההתנגדות לצוואת המנוחה מיום 23/8/2001 נדחית.
ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה מיום 23/8/2001, ואני קובע כי צוואה זו היא בת תוקף.
המבקש רשאי להגיש פסיקתה לחתימתי על פי תקנה 5 לתקנות הירושה, לקיום צוואת המנוחה.
התביעה לביטול עסקאות המתנה נדחית.
כלל הוא כי, הוצאות יש לפסוק בסך ריאלי (וראה: בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת {פמ"מ – 30/6/2005}), בהתאם לדרך בה ניהל בעל דין את ההליך, משכו, מיצויו ושוויו.
על אף התוצאה אליה הגעתי, ובשקלול התנהלות המתנגדת, ברגיל הייתי מחייב את המתנגדת בהוצאות המבקש, הוצאות גבוהות.
יחד עם זאת, משהמתנגדת הלכה לבית עולמה בטרם סיום ההליך, מצאתי שלא לחייב את עיזבונה בהוצאות בסך 20,000 ₪ בלבד.
ניתן היתר לפרסום פסק דין זה ללא כל פרט מזהה אודות הצדדים.
המזכירות תסגור את התיקים שבכותרת.
ניתן היום, ט' טבת תשפ"ד, 21 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.
