פס"ד בתובענה כספית נגד אם התובע ואחיותיו

ההליך

1. לפניי תובענה כספית בה עותר התובע לחייב את אמו (הנתבעת 1) ושתי אחיותיו (הנתבעות 2-3) לשלם לו סך של 230,000 ₪, בהסתמך על שיק, שהתובע טוען כי נמשך לפקודתו על ידי אביו המנוח.

2. התובענה החלה להשמע בפני מותב קודם, בפניו העידו התובע והנתבעת 1. משהונחה התובענה לדיון לפניי, ניסיתי להביא את הצדדים לפשרה, אך התובע עמד על זכויותיו. עם זאת הצדדים הסכימו, כי פסק הדין יינתן על ידי ללא שמיעת עדויות נוספות.

3. השאלה העומדת להכרעה הינה, כלום התגבש חוב של המנוח (אשר הצדדים הינם יורשיו על פי דין) כלפי התובע, אותו ניתן להשית על הנתבעות, בין מכח עילה שטרית ובין מכח התחייבות המנוח ליתן לתובע מתנה המגולמת בשיק?

    

   העובדות הצריכות לענין

4. המנוח, אביו של התובע והנתבעות 2-3 ובעלה של הנתבעת 1, הלך לבית עולמו ביום 7.12.2009.

5. ביום 11.4.2011 ניתן על ידי בית המשפט צו ירושה (לאחר שהתובע הסיר את התנגדותו למתן הצו, שהתבססה על תביעתו דנן) וביום 27.4.2011 נחתמה פסיקתא לפיה האם יורשת את מחצית העזבון בעוד התובע והנתבעות 2-3 יורשים 1/6 כל אחד.

6. ביום 1.5.2011 הגיש התובע את תביעתו דנן, בה עתר לחייב את הנתבעות לשלם לו סך של 230,000 ש"ח בהסתמך על שיק על סך של 200,000 ₪ (נספח 3 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, להלן: "השיק"), אשר התובע טוען כי נמשך על ידי המנוח לפקודתו (בנוסף לסכום הנקוב בשיק עותר התובע לחייב את הנתבעות גם בהוצאותיו המשפטיות לעבר ולעתיד בסכום של 30,000 ₪).

7. אין חולק כי השיק נחתם על ידי המנוח, אך הצדדים חלוקים באשר לנסיבות חתימתו.

8. לטענת התובע, מספר שנים לפני הגשת התביעה, הציע לו המנוח עזרה כספית, אך משהסתבר כי קופות גמל של המנוח אינן נזילות, מסר בידיו המנוח את השיק משורטט וחתום על ידו, תוך שהוא מוסיף בכתב ידו את שם התובע כנפרע.

9. עוד טוען התובע, כי מאוחר יותר, לפי בקשת המנוח, הוסיף הוא עצמו את מספר תעודת הזהות שלו על גבי השיק "לבל יאבד" וכן את המילים "למוטב בלבד".

10. אין חולק כי התובע החזיק בשיק משך מספר שנים ולא הציגו לפרעון.

11. בחודש אוגוסט 2009 ערך המנוח מסמך בכתב ידו ובחתימתו (נספח ת/1 לכתב התביעה) לאמור: "לכל מאן דבעי, הריני לאשר בזאת לפעולות בבנקים בחשבונות שלי אשר יתבצעו והתבצעו ע"י בני כגון משיכה מכספומט וכד' הן בידיעתי ומדעת בהסכמתי ומרצוני הטוב וגם בהתאם להוראות שנתתי לפקידים לפעול עפ"י הוראות בני וכל מה שהתבצע ויתבצע ע"י בני זה בהסכמתי שיפעל עפ"י רצונו ושיקול דעתו וכמו כן תמיד יכל ויכול לקחת לעצמו כמה שהוא רוצה על זה באתי על החתום בכבוד רב, ט' י'."

12. בשלהי שנת 2009 (לטענת התובע ביום 29.11.2009) התגלה בבדיקה רפואית כי המנוח לקה בסרטן. לטענת התובע הודע למנוח כי נותרו לו מספר שבועות לחיות.

13. סמוך לאחר מכן, ביום 2.12.2009 (אף זאת לטענת התובע) ביקר את המנוח בדירתו ובאותו מעמד ביקש ממנו המנוח לרשום בשיק את הסכום של 200,000 ₪.

14. מספר ימים לאחר מכן הלך המנוח לבית עולמו, בטרם הוצג השיק לפרעון.

15. אין חולק כי תאריך עשיית השיק לא נכתב מעולם.

16. אין חולק כי התובע היה רשום כמוטב לקבלת תגמולי ביטוח החיים של המנוח וקיבל כספים אלה.

     

    טענות התובע

17. טענות התובע הינן בתמצית כלהלן:

    • בין התובע למנוח היו יחסי קרבה מיוחדים, גם לנוכח העובדה שהוא בנו היחיד ושניהם שומרי מצוות (בעוד הנתבעות אינן כאלה).

    • המנוח הפקיד בידי התובע את ניהול ענייניו הכספיים בבנקים וכן נתן בידיו כרטיסי אשראי.

    • בין המנוח לאם היתה הפרדה מוחלטת בכל הנוגע לניהול חשבונות הבנק.

    • המנוח הציע לתובע "לקבל ממנו במתנה חלק ניכר מכספי קופת גמל נזילות, שהיו לדעתו לא רווחיות דיין בכדי שיקנה לו ולמשפחתו דירה נוספת או דירה גדולה יותר, לאור מצבו הכלכלי הקשה והיותו מטופל ברעיה ובמשפחה מרובת ילדים לעומת מצבן הכלכלי המצויין של אחיותיו" (לשון כתב התביעה). עוד נטען, כי מתנת הכספים לא יצאה אל הפועל "מאחר והכספים היו מושקעים" ומשכך "החליטו התובע והמנוח להותיר בינתיים את הכסף בקופות הגמל, עד למועד מתאים".

    • המנוח רשם את התובע כמוטב יחיד לקבלת תגמולי ביטוח החיים למקרה של פטירה.

       

    • לאחר שהסתבר כי המנוח לא יאריך ימים הביע המנוח את רצונו, במהלך פגישה שנערכה ביום 2.12.2009 בינו לבין התובע, "שהתובע ימשוך כסף מחשבונו לרכישת דירה או "לדבר טוב אחר" כדבריו. התובע שוב הסכים לכך ונתן למנוח את השיק, כדי שיוסיף בו בעצמו סכום כסף. המנוח שאל את התובע כמה כסף יש בחשבונו. התובע מסר לו, כי בחשבון ישנם כ- 400,000 ₪ ועל כן ביקש המנוח שהתובע ירשום בשיק את הסכום 200,000 ₪, וכך עשה התובע" (לשון כתב התביעה).

    • המנוח הלך לבית עולמו ביום 7.12.2009 בטרם הוצג השיק לפרעון.

    • התובע טוען כי השיק שלם ותקין והעדרו של תאריך עשיית השיק אינו פוגם בו. עוד טוען התובע כי יש לו רשות להשלים את החסר.

    • התובע טוען כי חזקה היא שהשיק נמסר לו מסירה כשרה כל עוד לא הוכח ההיפך.

    • לחילופין, טוען התובע כי גם אם נפל פגם בשיק, הרי הוא מהווה מסמך מתנה המוכיח את רצונו של המנוח לתת לתובע את הסכום הנקוב בשיק.

      טענות הנתבעות

18. טענות הנתבעות הינן בתמצית כלהלן:

    • התביעה התיישנה, באשר השיק נמסר לתובע לפני שנים. הנטל להוכיח את מועד מסירת השיק על מנת להזים את טענת ההתיישנות מוטל על התובע והוא לא הרימו.

    • לחילופין, לוקה התביעה בשיהוי רב המאיין את החבות לפרעון השיק.

    • המדובר בנסיון לעקוף את האיסור בדבר מתן מתנה לאחר מיתה (סעיף 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ח-1965).

    • המנוח מסר בידי התובע מספר שיקים חתומים על מנת שזה האחרון ימשוך כספים שהיו דרושים למנוח ולאם והשיק איננו אלא אחד מאותם שיקים סביבו טווה התובע סיפור מעשה שלא היה ולא נברא. בכלל זה מכחישות הנתבעות כי המנוח רשם בכתב ידו את שמו של התובע כנפרע.

    • החשבון עליו נמשך השיק היה חשבון לא פעיל עובדה המחזקת את הטענה כי המנוח לא נתן לתובע את השיק על מנת שייפרע על ידו.

    • השיק איננו מהווה מתנה מאחר שלא הוצג לפרעון בחיי המנוח ומשכך המתנה לא הושלמה ובטלה עם מות המנוח.

    • האם הינה בעלת מחצית הזכויות בחשבון עליו נמשך השיק.

       

      דיון והכרעה

       

      האם דין התביעה להדחות מפאת התיישנות או שיהוי?

       

19. כאמור לעיל, טוענות הנתבעות כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ולמצער מחמת שיהוי, תוך שהן מצביעות על כך שהתובע נמנע (לטענתן במכוון) מלציין את המועד בו קיבל את השיק.

20. מאחר שלטעמי דין התביעה להדחות לעיצומה, באשר לא קמה לתובע עילת תביעה שטרית או הסכמית, אינני מוצא לנכון לעסוק יתר על המידה בשאלה האם התיישנה עילת התביעה בעוד אני סבור שלא נולדה.

21. למען שלמות התמונה אבהיר כי בנוגע לשיק (שהינו התחייבות המושך לשלם את הסכום הנקוב בו לאוחז, אם הנמשך, קרי – הבנק, לא ישלמו), ההלכה הפסוקה היא כי מניין ימי ההתיישנות מתחיל להימנות רק מהמועד בו חולל השיק (ע"א 776/80 Israel British Bank נ. עזבון ולטר נתן, פד"י לח (3) 645, 661, ע"א (חי) 4202/99 ישראל מלמוד ובניו נ. בנק לאומי לישראל בע"מ – פורסם במאגרים). בנדוננו אין חולק שהשיק מעולם לא הוצג לפרעון וממילא לא חולל, ולכן לא החל להמנות המועד לעניין התיישנות התביעה על פיו.

22. אשר לעילת התובענה הנסמכת על הטענה כי נתנה התחייבות ליתן מתנה, כידוע קובע סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, כי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל מהיום בו נולדה עילת התובענה. בנדוננו, גירסת התובע היא שהשיק נמסר לידיו ללא סכום וזאת בין השנים 2005-2007 (פרוטוקול עמ' 15 שורה 20). עוד נטען, כי הוסכם בינו לבין המנוח שהכסף לא יימשך במועד מסירת השיק (סעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית של התובע). יתירה מזו, לפי גירסת התובע, חייבה הצגת השיק לפרעון את הסכמת המנוח ("המתנה הנ"ל ניתנה לי בצורת שיק "פתוח", שבו רשם המנוח את שמי ושם משפחתי שרטט "קרוס" וחתם עליו, ללא תאריך וללא סכום, כך שאוכל למשוך כל סכום שאצטרך ומתי שרצה (צ"ל – "ארצה" – ש.ב.י), כפי שארצה בתיאום מלא עם אבי." – סעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, ההדגשה לא במקור). לשון אחר, במועד מסירת השיק בידי התובע לא התגבשה הסכמה ליתן לו מתנה כלשהי, שהרי נדבכים הכרחיים שלא התקיימו במועד מסירת השיק הינם הסכמה לגבי הסכום שיינתן והמועד בו יינתן. ממילא, עילת התובענה התגבשה (ככל שהתגבשה) רק מספר שנים לאחר מסירת השיק, בעת שהתגבשה הסכמתו הנטענת של המנוח ליתן לתובע סכום של 200,000 ₪. להשלמת התמונה יצויין, כי התובע נקב במועד בו ניתן לו לטענתו השיק על ידי המנוח, שהינו לכל המוקדם שנת 2005. משכך, ובהעדר ראיה לסתור, הרי גם אם נאמר שעילת התובענה התגבשה בשנת 2005, ברי כי התביעה לא התיישנה ביום 1.5.2011 עת הוגשה התביעה דנן.

     

    האם קמה לתובע עילת תביעה מכח התחייבות המנוח ליתן לו מתנה?

23. כאמור לעיל, התובע טוען, כי המנוח נתן לו מתנה (למעשה התחייבות ליתן מתנה, שהרי מתנה על אתר לא ניתנה) בסך של 200,000 ₪ שביטויה בפועל הינו השיק.

24. גירסת התובע היא שהשיק נמסר לידיו ללא סכום וזאת בין השנים 2005-2007 (פרוטוקול עמ' 15 שורה 20). עוד נטען, כי הוסכם בינו לבין המנוח שהכסף לא יימשך במועד מסירת השיק (סעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית של התובע). יתירה מזו, לפי גירסת התובע, חייבה הצגת השיק לפרעון את הסכמת המנוח ("המתנה הנ"ל ניתנה לי בצורת שיק "פתוח", שבו רשם המנוח את שמי ושם משפחתי שרטט "קרוס" וחתם עליו, ללא תאריך וללא סכום, כך שאוכל למשוך כל סכום שאצטרך ומתי שרצה (צ"ל – "ארצה" – ש.ב.י), כפי שארצה בתיאום מלא עם אבי." – סעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, ההדגשה לא במקור).

25. לנוכח הודאת התובע, לפיה כל שימוש בשיק היה מותנה בתיאום עם המנוח, קרי בהסכמתו, על רקע הגירסה כי המנוח הורה לתובע ערב פטירתו לרשום את סכום השיק, אך לא הורה לו לרשום את מועד עשייתו, מתבקשת המסקנה כי הסכמתו של המנוח לפרעונו של השיק לא ניתנה במועד השלמת סכום השיק ולמעשה בשום שלב טרם פטירתו. כפי שיבואר להלן, ללא רישום תאריך עשיית השיק לא ניתן להציגו לפרעון, ולא ניתן הסבר לכך שתאריך עשיית השיק לא נרשם בצוותא חדא עם השלמת סכום השיק. המסקנה המתבקשת הינה שבאותו מועד טרם התגבשה גמירות דעתו של המנוח לאפשר לתובע לפרוע את השיק, אחרת הדעת נותנת כי היה נוקט בכל אמצעי דרוש כדי לאפשר לתובע לגבות את סכום המתנה הנטענת. הדברים קל וחומר לנוכח גירסת התובע, כי היה ידוע גם למנוח, שימיו קצובים ביותר!

26. אמור מעתה: העובדה שתאריך עשיית השיק לא נרשם במועד בו נרשם (לפי הנטען) סכומו, על רקע הודאת התובע כי השלמת פרטי השיק בוצעה רק בהסכמת המנוח ועל רקע הידיעה כי ימיו של המנוח קצובים ביותר - מעידה כי טרם הפטירה לא התגבשה גמירות דעתו של המנוח לתת לתובע מתנה בסכום השיק.

27. זאת ועוד, גירסת התובע לפיה המנוח חפץ לתת לו מתנה בסך של 200,000 ₪ באמצעות השיק, איננה מתיישבת עם עובדות נוספות, כמבואר להלן:

    1. לא ניתן כל הסבר מדוע המנוח נזקק לתת שיק, כאשר לא היתה כל מניעה כי יורה על העברת סכום המתנה מחשבונו לחשבון התובע? הדברים קל וחומר לאור הודאת התובע כי היה המוציא והמביא בחשבונות אביו המנוח (כאמור גם בת/1, וכאמור בעדותו של התובע עמ' 10 שורה 2, עמ' 13-15), עת לא היתה כל מניעה שהתובע יעביר את הסכום לחשבונו על אתר. בנו של קל חומר, כאשר היה ידוע שימיו של המנוח קצובים ביותר וממילא מתבקש היה לממש את המתנה על אתר, בין על ידי משיכת השיק ובין על ידי העברת הסכום מחשבון לחשבון. אפס המעשה מעיד כי לא התגבשה גמירות הדעת של המנוח ליתן מתנה וכי התובע היה מודע לכך.

       1. ודו"ק, הלכה פסוקה היא כי כאשר בוחנים את השאלה האם נכרת הסכם מתנה, יש לתת משקל עודף לאינטרס הנותן, ולכן מוצדק לדרוש כי קיומו של הסכם המתנה יוכח בצורה ברורה וחד משמעית ("נוכח אופייה של העיסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי. אכן, הבטחת ציפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה, ומקובלת עליי ההלכה המושרשת כי את גמירת-הדעת יש להסיק, גם בחוזה מתנה, על סמך גילויה החיצוני של כוונת המתקשר. אלא שבחוזה מתנה יש להכיר בציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד-משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה." – ע"א 3601/96 בראשי נ. עזבון בראשי, פ"די נב (2) 582, 598, ההדגשות לא במקור).

       2. בנדוננו, בהעדר הסכם מתנה ולנוכח העובדות המתוארות לעיל, ברי כי הסכם המתנה לא הוכח בצורה ברורה וחד משמעית וספק (אם וככל שנותר) צריך לפעול לחובת התובע.

       3. יתירה מזו, התובע הודה בעדותו, כי משך והפקיד סכומים משמעותיים של כסף כחלק מעסק של מתן הלוואות שניהל לטענתו אביו, באמצעותו. בלשונו של התובע: "אכן רצונו של המנוח היה שנבצע הלוואות בכספים ולא נותיר את היתרה גבוהה בבנק ואכן הלווינו כספים לאנשים והוחזרו כספים והיו הפקדות בין היתר ההוצאות שלי וצרכיו של המנוח. ש. אביך עסק בהלוואות כספים? ת. כן בעיקר באמצעותי. ש. היו באים לאבא ולווים כסף? ת. לא...כשם שהלוויתי לאחרים לקחתי לעצמי והחזרתי לחשבון הבנק" (פרוטוקול עמ' 14, ההדגשות שלי – ש.ב.י).

       4. אמור מעתה: התובע הודה בעדותו כי ניהל (לטענתו עבור המנוח) עסק של מתן הלוואות, עובדה מהותית שהוסתרה בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית. לפיכך, הוכח כי ההתנהלות הכספית של התובע בחשבונותיו של המנוח לא היתה רק בנוגע לצרכי התובע והמנוח, אלא לשם גילגול עסק למטרות רווח. הסתרת עובדה זו, שהיתה בידיעתו הבלעדית של התובע, מעידה שהתובע ידע היטב שגילויה אינו תומך בגירסתו והדברים פשוטים: מקום בו ניטע הרושם לקשר אלטרואיסטי במסגרתו תמך המנוח בבנו, קשר המהווה את המסד לטענת מסירת השיק כמתנה, מתברר שמדובר בקשר שיש לו פן פיננסי במסגרתו כספים (והדעת נותנת, גם שיקים) החליפו ידייים כחלק מעסק של הלוואות חוץ בנקאיות, אשר התובע היה המוציא והמביא בו. ממילא, צף ועולה לו חשש כבד ולא בלתי מבוסס, שהשיק נשוא תובענה זו, יכול וניתן כפועל יוצא מאותה פעילות פיננסית בה כספים בסכומים משמעותיים החליפו ידיים, עובדה התומכת בטענת הנתבעות, כי התובע החזיק בשיקים חתומים של המנוח לצרכים שאין בינם לבין מתנה ולא כלום.

       5. הדברים אמורים מקל וחומר לאור העובדה שהשיק הוחזק בידיו של התובע שנים ארוכות. התירוץ לפיו קופות גמל של המנוח לא היו נזילות, לא הוכח ואף אינו הגיוני, שהרי התובע הודה שהיו למנוח כספים אחרים באמצעותם גלגל הלוואות.

       6. זאת ועוד, כארבעה חודשים טרם שהלך לעולמו (בחודש אוגוסט 2009) טרח המנוח לערוך את נספח 1 לכתב התביעה המצוטט לעיל, בו הוא מאשר ומאשרר את פעולותיו הבנקאיות של התובע בחשבונותיו. התובע הודה כי מסמך זה נערך כהכנה ליום סגריר (פרוטוקול עמ' 15 שורות 16-18). משכך, ברי כי לו חפץ המנוח ליתן לתובע מתנה ולו חפץ התובע להסיר כל ספק בנוגע לקבלת המתנה, לא היה כל קושי לערוך מסמך בנדון, בין בסמוך למועד כתיבת נספח 1 דלעיל ובין בכל מועד אחר. יובהר, כי אין מחלוקת שהמנוח היה צלול עד יומו האחרון וממילא אין טענה כי היה מנוע מלערוך הסכם או הצהרה כאמור והעדרם אף הוא מטיל צל כבד על טענת המתנה.

       7. אם לא די בכל אלה, הרי המדובר בתובענה כנגד עזבון והלכה מושרשת היא, שנטל השכנוע בכגון דא הינו מוגבר וכל ספק פועל לטובת העזבון ("הלכה פסוקה היא: מי שבא להוציא מהעיזבון... מדקדקים עמו וכן מהנים את העיזבון מכל ספק שנותר... ואף במצב של ספק שווה לכאן או לכאן במצב כזה יד העיזבון על העליונה" – ע"א 668/84 עזבון אבו מוך נ. עזבון אבו מוך, פד"י מ (4) 615, 624).

28. המסקנה המתבקשת הינה שהמנוח לא גמר בדעתו לתת לתובע מתנה בסך 200,000 ₪ שביטויה הוא השיק.

     

    האם קמה לתובע עילת תביעה שטרית?

29. כאמור לעיל, טענת התובע היא כי הוא אוחז בשטר כשר המחייב את העזבון.

30. למעשה השאלה הנשאלת היא, כלום יכול היה התובע לדרוש מהמנוח את פרעון השיק אילו היה בחיים, שהרי פטירה איננה מפקיעה את חבות היורשים בגין השטר?

31. לטעמי, אף אם נניח כי שמו של התובע כנפרע נרשם על ידי המנוח ואף אם נניח כי השלמת סכום השטר על ידי התובע היתה כדין, הרי לאור העובדה שהמדובר בשיק שמועד עשייתו לא נרשם מעולם ולמעשה עד עצם היום הזה, לא קמה לתובע עילת תביעה על פי השיק. במה דברים אמורים?

    • סעיף 73(ב) לפקודה קובע לאמור: "שיק יכול שהתאריך הנקוב בו יהיה מאוחר מיום הוצאתו, אולם שיק כזה (שיק מאוחר) לא יהיה בר-פרעון ולא יהיה ניתן לקיבול, אלא מהתאריך הנקוב בו.".

    • שמע מניה, שיק בהיותו הוראת המושך לנמשך (בנק) לפרוע סכום כסף לידי הנפרע, מחייב שיפורש בו מועד עשייתו, שאם לא כן לא השתכללה ההוראה לנמשך וממילא השיק אינו בר פרעון (ש. לרנר, דיני שטרות, עמ' 251-252, להלן: "לרנר", תא (חי) 1131/00 פיאצו טופ בע"מ נ. האחים גליק חברה לפיתוח בע"מ (בפירוק) – מיום 16.10.2005). שיק שמועד עשייתו לא נקוב, לא ניתן להציגו לבנק הנמשך באשר איננו בר פרעון וגם לו הוצג לא יכול היה הבנק הנמשך לקבלו.

    • טענת התובע, כי תוקפו של השיק כשטר חליפין איננה נפגמת "על שאין בו תאריך עריכתו" (סעיף 3ד(1) לפקודה), נכונה אך איננה רלוונטית. השאלה איננה האם השיק הינו שטר אם לאו, אלא האם הגיע מועד פרעונו של השטר, והתשובה לקושיה ניתנת בסעיף 73(ב) דלעיל, הקובע כי השיק הינו בר פרעון רק מהמועד הנקוב בו. והנה בנדוננו לא ננקב המועד וממילא לא הגיע עת הפרעון.

    • מוסיף התובע וטוען, כי בהתאם לסעיף 19 לפקודה הוא רשאי להשלים את התאריך, והרשאה זו מצדיקה לראות את השיק כאילו הושלם במועד וממילא כבר פרעון.

    • דין טענה זו להדחות כמבואר להלן:

      1. בע"א 343/63 (חרותי נ. שובס, פד"י יח 403, להלן: "פרשת חרותי"), נפסק כי הוראת סעיף 19 לפקודה הינה הוראה משלימה להוראת סעיף 64(א) לפקודה. האחרונה קובעת כי ביצוע שינוי מהותי בשטר שהוא שלם גוררת את בטלותו, בעוד הראשונה מאפשרת, בנסיבות מסויימות, להשלים פרטים חסרים בשטר שאיננו שלם, וזאת מבלי שהדבר יגרום לבטלותו (שם בעמוד 411). סעיף 19 איננו עוסק כלל בשאלת דינו של שטר שפרט מהותי בו (ותאריך הינו פרט מהותי בשיק, כאמור בפרשת חרותי) חסר לחלוטין.

      2. לשון אחר: האפשרות התאורטית לתקן/להשלים שטר, כאמור בסעיף 19 לפקודה, איננה יוצרת פיקציה משפטית לפיה יש לראות את השטר כאילו הושלם, אלא יש לבחון את תוקפו של השטר כמות שהוא ולא כפי שיכול היה להיות (השווה, בשינויים המחוייבים, ע"א 80/65 דוידוביץ נ. טרטנר, פ"די יט (2) 302). והנה, סעיף 73(ב) לפקודה מורה כי השיק, כמות שהוא, אינו בר פרעון.

      3. אמור מעתה: העדר מועד הפרעון משמיט את העילה השטרית, לא משום שהדבר פוגם בתוקפו של השטר אלא משום שמועד פרעונו לא ננקב.

      4. להשלמת התמונה אעיר, כי גם לו השלים התובע את תאריך עשיית השיק, ספק בעיניי אם היה בכך כדי להציל את תביעתו. כאמור לעיל, לא שנוי במחלוקת, כי תאריך עשיית השיק לא נרשם במועד בו נטען כי נרשם הסכום, ועובדה זו מטילה על התובע נטל כבד להוכיח כי המנוח גמר בדעתו לאפשר לו להשלים את תאריך עשיית השיק. נטל זה לא הורם, כמבואר לעיל. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא, כי ברגיל יש להשלים שיק תוך מספר ימים שלאחריהם תחשב ההשלמה כפעולה שלא ננקטה תוך זמן סביר, כמצוות סעיף 19(ב) לפקודה (ע"א 310/66 ניני נ. רוכברגר, פד"י כ (3) 697, 700).

          

32. מן המקובץ והמוטעם עולה, כי לא עומדת לתובע עילת תביעה שטרית או עילת תביעה מכח התחייבות ליתן מתנה, ולפיכך התביעה נדחית.

33. בשים לב לעובדה שהתובע הכמין עובדות מהותיות ולהלכה הפסוקה לפיה דרך המלך הינה פסיקת הוצאות ראליות (  תנובה ואח' נגד הרשות המוסמכת למתן רישיונות ואח' – מיום 30/6/05, ), אני מחייב את התובע לשלם לנתבעות שכ"ט עו"ד בסכום של 35,100 ₪.

    ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים כלשהם.

     

    ניתן היום, י"ח אדר תשע"ה, 09 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.