לפניי תביעה "כספית-הפרת חוזה/נזיקית" שהגישה התובעת נגד בעלה לשעבר, הנתבע, לפיצוי כספי בסך של 500,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בשל סירובו ליתן לה גט והפרת התחייבותו החוזית לעשות כן.
תמצית העובדות
- התובעת ילידת 22.8.1971 והנתבע יליד 29.8.1971 יהודים, נישאו זל"ז כדמו"י ביום 7.11.1994, ומנישואים אלה נולדו להם 5 ילדים.
- הצדדים התגוררו יחד בדירה שהייתה בבעלותם ברחוב XXX ב XXX (להלן – דירת המגורים).
- גבה טורא בין הצדדים; הליך יישוב סכסוך הסתיים ללא הבנות (י"ס 15203-03-19) והוגשו הליכים משפטיים הדדיים (תלה"מ 8945-05-19; תלה"מ 12476-05-19; תלה"מ 8893-05-19; ה"ט 25978-07-19).
- ביום 18.6.2020 הסתיימו החיים תחת קורת גג אחת עת עזבה התובעת את דירת המגורים ועברה יחד עם הבן הצעיר להתגורר בדירה שכורה (ת/ח').
- ביום 22.11.2021, בגדרי הליך כינוס נכסים, חתמו הצדדים על הסכם למכירת דירת המגורים (בקשה מס' 24 תלה"מ 8893-05-19).
ההליכים המשפטיים
- ביום 11.7.2019, בסיוע בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכם המסדיר את העניינים הכרוכים בגירושין וחלוקת הרכוש ביניהם (תלה"מ 8945-05-19) (להלן – ההסכם) (ת/א').
- בסעיף 1 להסכם התחייבו הצדדים, כי "...יגישו בתוך 7 ימים בקשה משותפת לבית הדין הרבני לקבלת פסק דין לגירושין וסידור הגט. הבעל ייתן גט והאישה תקבל את הגט".
- הוראות ההסכם אושרו על ידי בית המשפט, מלבד הסעיפים המתייחסים לסידור הגט, וניתן לסעיפים שאושרו תוקף של פסק דין (שם, עמ' 19, ש' 28-24).
השתלשלות ההליכים בבית הדין הרבני
- ביום 16.7.2019 הגישה התובעת לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו (להלן – בית הדין) בקשה משותפת לגירושין (ת/ב').
ביום 13.8.2019 ביטל בית הדין את הדיון שנקבע בפניו לנוכח הודעתו של הנתבע על סירובו להתגרש ורצונו בשלום בית (ת/ד').
- ביום 14.7.2020 הגישה התובעת "תביעת גירושין, כתובה, פיצויים, מזונות אישה" (להלן – תביעת הגירושין) (נ/ה').
- דיון בתביעת הגירושין נקבע בבית הדין ליום 12.10.2020 (נ/ו'), אך נדחה עקב משבר הקורונה (נ/ז').
- ביום 23.12.2020 התקיים דיון בבית הדין, במהלכו סירב הנתבע להצעת בית הדין לסדר את הגט ולדון בכתובה לאחר מכן, ודרש לקיים דיון הוכחות (ת/ט').
- דיון הוכחות נקבע ליום 12.1.2021 (נ/ח'), אך מסיבות שלא הובררו גם הוא נדחה למועד אחר.
- ביום 20.4.2021 התקיים דיון במהלכו נתן הנתבע הסכמה לגירושין (נ/א'); הגט סודר בו ביום (ת/י').
השתלשלות ההליכים בבית המשפט
- ביום 18.2.2021, הגיעו הצדדים להסכמות בבית משפט זה בנוגע לתביעות מזונות הדדיות (תלה"מ 8945-05-19; תלה"מ 10115-09-20) וכן בנוגע למשמורת והסדרי השהות של הקטינים (תלה"מ 40204-06-20)(נ/ב').
התובענה דנן
- ביום 2.11.2020 הגישה התובעת תובענה "כספית – הפרת חוזה/נזיקית"; בכתב התביעה עתרה התובעת ליתן פסק דין המחייב את הנתבע לשלם לה סך של 500,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה בשל הפרת התחייבותו ליתן לה גט (להלן – כתב התביעה).
- ביום 17.1.2021 הגיש הנתבע כתב הגנה.
- ביום 3.1.2022 התקיימה ישיבת קדם משפט בתיק; הצדדים הודיעו כי בינתיים הוסדרו הגירושין ביניהם ונותר לדיון בפני בית הדין עניין הכתובה; התובעת הודיעה כי על אף שהתגרשה, היא עומדת על בירור התביעה דנא; והתיק נקבע להוכחות.
- ביום 28.7.2022 הגישה התובעת בקשה לצו עיקול זמני על חלקו של הנתבע בכספי מכר דירת המגורים שהוחזקו בידי כונסי הנכסים לצורך הבטחת התובענה (בקשה מס' 10); לאחר שהוגשו תשובה ותגובה ולאחר שהתקיים דיון בפני כב' הרשמת ג. רון בו נחקרו הצדדים ביום 13.9.2022, נדחתה הבקשה ביום 21.9.2022.
- הצדדים הגישו תצהירים במקום עדות ראשית והתקיימה ישיבת הוכחות ביום 15.9.2022, במהלכה נשמעו חקירות נגדיות של התובעת (עמ' 27-19 לפרו') והנתבע (עמ' 32-27 לפרו').
- בתום שלב ההוכחות, ניתן צו לסיכומים; וכעת ניתן פסק הדין.
תמצית טענות הצדדים
- אלה טענות התובעת-
- סעיף 1 להסכם, אשר מסדיר את התחייבות הצדדים להגיש בקשה משותפת לבית הדין לקבלת פסק דין לגירושין וסידור הגט, אמנם לא אושר על ידי בית המשפט, אך הינו התחייבות חוזית תקפה ומחייבת.
- הנתבע הותיר את התובעת עגונה באופן מתמשך, תוך שמנע ממנה את האפשרות להמשיך את מסלול חייה;
- חובתו של הנתבע למלא בתום לב את חיוביו החוזיים; סירובו של הנתבע להתגרש מהווה הפרה יסודית של התחייבותו להתגרש מהתובעת, ומשלא עשה כן עליו לשפות את התובעת על מלוא נזקיה.
- מעשי הנתבע מהווים עוולת רשלנות ומזכים את התובעת בתשלום פיצויים עבור הנזקים הכספיים כמו גם עוגמת נפש, טרדה, ואובדן ימי עבודה שנגרמו לה.
- אלה טענות הנתבע-
- התובעת נקטה כנגד הנתבע בהליך בבית הדין במסגרתו עתרה ליתן סעד זהה של "פיצוי" כפי שהתבקש גם במסגרת התובענה דנא, ועל כן יש לסלק על הסף תביעה זו.
- הנתבע מעולם לא סירב לתת גט וכל העיכוב שחל בגירושין נבע מכך שלא ניתן היה לערוך את סידור הגט כל עוד התגוררו הצדדים יחדיו תחת קורת גג אחת.
- לאחר הפרדת המגורים המשותפים, התובעת בחרה משך למעלה משנה שלא לפעול בעניין הגירושין ואין לה אלא להלין על עצמה; ומאז חודש יוני 2020 היא חיה כרווקה ובנפרד מהנתבע, בלי שהוא מטיל עליה הגבלה כלשהי.
- התובעת לא הוכיחה כי הופרה התחייבות חוזית כלשהי; נהפוך הוא, עצם העובדה כי הצדדים גרושים כעת מעידה בבירור שהנתבע עמד בהתחייבויותיו; התובעת אף לא הוכיחה עוולת רשלנות או הפרת חובה חקוקה.
- התובעת לא הוכיחה כל נזק כלכלי, גופני או נפשי, עת לא הוגשה כל חוות דעת או ראייה או מסמך כלשהו המעיד על "נזק" או "פיצוי", ולא ברור כיצד הגיעה לחישוב וסכום הנזק הנתבע הוא דמיוני, ללא כל אחיזה במציאות.
- התובעת לא הוכיחה כי הנתבע עיגן אותה; אדרבא, התמשכות ההליכים נגרמה באשמתה ובהתנהלותה של התובעת וכן בשל דחיית מועדי הדיון שנקבעו על ידי בית הדין בשל משבר הקורונה, ללא שום קשר לנתבע.
- התובעת לא הוכיחה את כל אירועי האלימות הנטענים; נהפוך הוא, הוכח כי היא זו שפעלה באלימות עת הוגשו כנגדה תלונות במשטרה וכי ההליכים כולם נדחו על הסף.
- לא הוכח כי הנתבע סרבן גט ולא הוצגה כל החלטה של בית הדין המחייבת אותו בעניין.
דיון והכרעה
טענה מקדמית
– סילוק על הסף
- אקדים תחילה ואדרש לטענת הנתבע, לפיה דין התובענה להידחות על הסף מן הטעם, כי הסעד שהתבקש בתובענה זהה לסעד לו עתרה התובעת בבית הדין במסגרת תביעת הגירושין שהוגשה על ידה.
- המדובר בטענה שהועלתה אך לראשונה במסגרת סיכומי הנתבע ואין לה כל זכר בכתב ההגנה או בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע, והיא מהווה הרחבת חזית.
יצוין, כי לא הייתה מניעה בעד הנתבע לטעון את הטענה קודם לכן, שכן תביעת הגירושין הוגשה ביום 14.7.2020 והסעדים שנעתרו במסגרתה היו ידועים היטב לנתבע כבר במועד שהגיש את כתב ההגנה מטעמו ובוודאי במועד שלב ההוכחות בהליך, ובכל זאת הוא לא מצא לנכון לעלות כל טענה בעניין.
העלאת טענה לראשונה במסגרת הסיכומים הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה, ומשכך פטור בית המשפט מלדון בה ויש לדחותה על הסף [ע"א 85606/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו-ישראל בע"מ (8.11.2009); ע"א 8023/16 ארביב אור נ' פנטופט ג'נאח (20.8.2019)].
- יש לדחות גם את הטענה לגופה.
עיון בתביעת הגירושין (נ/ה') מלמד כי התובעת עתרה לחיוב הנתבע ב'כתובתה' וכן ב'תוספת לכתובתה' בדמות פיצוי "בגין מעללי הבעל במהלך השנים בגינם נזקקה האישה לטיפולים משקמים..." (שם, סעיף 30 לתביעת הגירושין) וזאת לאחר שגוללה את מסכת ההתעללות הנפשית והפיזית שעברה, לטענתה, במשך כל חיי הנישואין, למן ראשיתם.
הטענה בסיכומי הנתבע, כי התובעת עתרה לבית הדין לקבל אותו סעד של פיצוי וההפניה לסעיף 36 לתביעת הגירושין אינה מדויקת כלל וכלל; בסעיף הנ"ל מציינת התובעת את ההסכם וההתחייבות להגשת בקשה משותפת לסידור גט כחלק מהמסכת העובדתית שיש בה, לטענתה, כדי לבסס את עילות תביעתה כדלקמן (ואלה הן בלבד): חיוב בגט; חיוב במזונות אישה; וחיוב כתובתה ותוספותיה (שם, סעיף 59).
הנה כי כן, אין בתביעת הגירושין כל עתירה לפיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו לתובעת מפאת סירובו של הנתבע לתת לה את גטה, כנעתר בתביעה שבפניי.
למותר לציין כי שאלת זכאות האישה ב'עיקר כתובה' ו'בתוספת כתובה', כנעתר במסגרת תביעת הגירושין, היא שאלה הלכתית הנידונה על פי המשפט העברי והסמכות הייחודית לדון בה מוקנית לבית הדין הרבני על פי חוק שיפוט בענייני נישואין וגירושין (נישואין וגרושין), התשי"ג-1953. לעומת זאת, הסעד לפיצויים הנעתר במסגרת התובענה דנא מבוסס על עילות שאינן מהדין האישי, אלא על עילות נזיקיות והוא בסמכות בית המשפט.
אף אם שתי התביעות כוללות מסכת עובדתית דומה וניסוחן דומה – העילה העומדת בבסיס כל אחת משתי התביעות – איננה זהה.
- לאור האמור לעיל, אני דוחה את הטענה לדחיית התובענה על הסף.
המתווה המשפטי
- העילות שבגינן מבקשת התובעת פיצוי כספי הן פגיעה באוטונומיה שלה ובחירותה, פגיעה נפשית ופגיעה ביכולתה למימוש עצמי. התובעת משתיתה את תביעתה על בסיס מספר עוולות שבדין: הפרת התחייבות חוזית; הפרת חובה חקוקה; ועוולת הרשלנות.
הפרת התחייבות חוזית
- כאמור, הצדדים חתמו על הסכם ביום 11.7.2019 (ת/א'), במסגרתו התחייבו להגיש בתוך 7 ימים בקשה משותפת לבית הדין לקבלת פסק דין לגירושין וסידור הגט, תוך ההתחייבות הדדית מפורשת, כי "הבעל ייתן גט והאישה תקבל את הגט" (שם, סעיף 1).
- בהתאם לכך, ביום 16.7.2019 הגישה התובעת לבית הדין תביעת גירושין משותפת (ת/ב'), ודיון בה נקבע ליום 18.8.2019; אלא שהנתבע עתר מלפני בית הדין לבטל את הדיון הנ"ל, תוך שהודיע כי הוא חזר בו מהסכמתו להתגרש, והוא מבקש שלום בית ועל כן אין בכוונתו להתייצב לדיון שנקבע (ת/ג'); לנוכח הודעה זו של הנתבע, ביטל בית הדין הרבני את הדיון שהיה קבוע בעניינם של הצדדים (ת/ד').
- בהמשך, ביום 14.7.2020, הגישה התובעת לבית הדין תביעת גירושין (נ/ה'); ביום 23.12.2020, לאחר דחיות מועד הדיון על רקע משבר הקורונה (נ/ו'; נ/ז'), התקיים בבית הדין דיון במעמד הצדדים, במהלכו עמד הנתבע על סירובו ליתן לתובעת גט, ועמד על קיום דיון הוכחות בשאלת החיוב ליתן גט.
- בסופו של דבר, רק ביום 20.4.2021 נאות הנתבע ליתן גט פיטורין לתובעת (נ/א'), ובו ביום סודר הגט (ת/י').
- הנה כי כן, מאז התחייבותו של הנתבע ליתן גט, כאמור בסעיף 1 להסכם, ועד למועד סידור הגט בפועל חלפו כ-21 חודשים.
- לטענת התובעת, סירובו המתמשך של הנתבע לעמוד בהתחייבותו ליתן גט מהווה הפרה יסודית של ההסכם; לחלופין, התנהגותו של הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם חובתו לבצע בתום לב את התחייבותו החוזית כלפי התובעת.
- לטענת הנתבע, אין המדובר בהסכם גירושין כנטען על ידי התובעת, אלא בפסק דין חלקי בעניין התביעה הרכושית בלבד, בעוד תיק המזונות ותיק המשמורת הסתיימו בהסכמה ביום 18.2.2021.
- עוד לטענת הנתבע, הוא ממילא לא הפר כל התחייבות חוזית, שעה שהלכה ולמעשה הצדדים התגרשו זמ"ז; העיכוב במתן הגט נבע בשל מגוריהם המשותפים של הצדדים תחת קורת גג אחת ולא בשל סירובו או הפרתו את התחייבויותיו על פי ההסכם.
- עיון בהסכם מיום 11.7.2019 מלמד כי מספר סוגיות הקשורות בנישואיו והגירושין של הצדדים הוסדרו במסגרתו, ובכלל זה: עניינים שקשורים לסידור הגט (ס' 1 להסכם); ענייני חלוקת הרכוש בין הצדדים (ס' 8-2 להסכם); פירוק השיתוף בדירת המגורים (ס' 12-9 להסכם); אפוטרופסות (ס' 13 להסכם); הורות משותפת (ס' 14 להסכם); ניתנו סמכויות לעו"ס לסדרי דין לקבוע חלוקת זמני שהות (ס' 15 להסכם); חלוקה של תשלום הוצאות החזרי הלוואת המשכנתא והוצאות אחזקת הבית (ס' 16 להסכם); נשיאה בהוצאות בריאות חריגות ובהוצאות חינוך של הקטינים (ס' 17 להסכם); כאשר הוסכם כי תביעת המזונות תישאר פתוחה בשלב זה, וכי ככל שלא יעלה בידי הצדדים להגיע להסכמות, התיק ייקבע להוכחות (ס' 18 להסכם).
ההסכמות הנ"ל אושרו על ידי בית המשפט, למעט הסעיפים המתייחסים לסידור הגט, לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, וניתנו לסעיפים שאושרו תוקף של פסק דין על פי חוק בתי המשפט לענייני משפחה, על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 ולפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959.
- הנה כי כן, מדובר בהסכמות המסדירות את מכלול העניינים הקשורים לנישואים והגירושים של הצדדים ועל כן המדובר בהסכם גירושין לכל דבר ועניין ועל כל המשתמע מכך. העובדה שסוגיית מזונות הקטינים נותרה פתוחה אין בה כדי לאיין את אופי ומהות ההסכם או את התוקף המשפטי והמחייב שניתן להוראותיו.
- לעניין הסעיף המתייחס לסידור הגט (סעיף 1 להסכם), מאליו ברור כי אין לבית משפט זה הסמכות לדון בנושא סידור הגט או "אכיפת נישואין וגירושין" אשר הינם בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני; ועל כן סעיף זה לא אושר על ידי בית המשפט ולא ניתן לו תוקף של פסק דין; אולם, אין בכך כדי לגרוע מתוקפו במערכת היחסים שבין הצדדים.
- יתרה מכך, גם לולא קיומו של ההסכם וההתחייבות המפורשת בדבר התחייבות הצדדים לסידור הגט, נקבע בפסיקה כי במערכת היחסים בין בעל ואישה יש להחיל את הוראות חוק החוזים ובפרט את חובת תום הלב.
לעניין זה נאמר בתמ"ש (י-ם) 24760/08 ש. ב. ר. נ' ר. ר. (25.3.2010) כדלקמן:
"וכמודגש בפסק הדין בע"א 5258/98 'כאשר בני זוג מחליטים להתחתן הם מטילים על עצמם מערכת של זכויות וחובות, וזאת מתוך גמירות דעת המבוססת על מידע מלא ככל שניתן אודות בן הזוג, אשר ניתן בתום לב'... בעשייתם פעולה משפטית האוצרת בחובה מערכת של חובות וזכויות, סוככת עליהם מטריית חובת תום הלב ופעולה בדרך מקובלת הקבועות בסעיף 61(ב) לחוק החוזים ( חלק כללי) סעיף 61 המורה: 'הוראת חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה'. כך או כך, הן אם נקודת המוצא הינה כי נישואין מהווים חוזה והן אם נקודת המוצא היא כי נישואין הינם התחייבות אשר לוקח על עצמו הבעל, או גם האשה, מכל מקום תחול חובת תום הלב המכילה בחובה חובת גילוי כל מידע רלבנטי כל שכן חיוני, מכח סעיפים 12 או 61 לחוק החוזים (חלק כללי), זאת אף ביתר שאת נוכח כך שבין בעל ואשה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובהתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר... .".
עוד נקבע לעניין זה בתמ"ש (י-ם) 44248-05-10 כ.ש. נ' כ.ש. (5.9.2011):
"...פסיקת בתי המשפט הכירה באפשרות לתבוע פיצויים מכח הפרת חובות חוזיות החלות במסגרת היחסים המשפחתיים. זאת היות וקשר הנישואין נתפס כחוזה בין צדדים...
...יחסי הנישואין הם חוזה, או למצער פעולה משפטית שיש להחיל עליה את הוראות חוק החוזים ובפרט את חובת תום הלב. יוער, כי עיקרון תום הלב חל על כלל היחסים בין בני האדם... בני אדם וכל שכן בני זוג, מחויבים לנהוג זה כלפי זו (ולהיפך) בתום לב... .".
- לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי בין הצדדים קיימת הן התחייבות חוזית מפורשת מכח ההסכם עליו חתמו המסדיר את ביצוע הגט ביניהם, והן התחייבות חוזית מכללא הנלמדת מקשר הנישואין שלהם כאמור לעיל.
- מעיון בהודעת הנתבע לבית הדין (ת/ג'), לפיה הודיע מפורשות, כי הוא חוזר בו מהסכמתו ליתן גט והוא מבקש שלום בית, ברי כי מדובר בהפרה של ההסכמה הנ"ל.
- בפסיקה נקבע, כי חזרה מהסכמה להסדרת הגט מהווה הפרה יסודית של הסכם הגירושין.
וכך נקבע בתמ"ש (נצ') 7450-09-13 מ.א נ' א.א (27.1.2014) בעניין דומה בו חזר הבעל מהתחייבותו ליתן גט:
"38. ...המקרה שבפני, אינו מקרה של סרבנות גט מובהקת. מדובר יותר "בתכסיסנות גט". שכן הצדדים הסכימו בבית המשפט להתגרש בהסכמה. כך גם הצהירו בבית הדין הרבני חודש מאוחר יותר. וחרף כך החליט הנתבע שלא לעמוד בהסכמתו או בהתחייבותו זו. להתנהגות זו יש מחיר ויש תוצאה מבחינה חוזית. זאת ללא כל קשר למעשה הגט בפועל....
זאת ועוד, הבהרתי כי לא רק שיקול זה עומד לעיני בית המשפט בתביעות מעין אלו, אלא גם החיוניות בהגנה על אינטרסים סבירים של בני זוג שעורכים הסכם גירושין וכוללים התחייבות או הסכמה הדדית להתגרש. התעלמות שיפוטית מכך שבן זוג מתחייב ליתן גט כחלק מהסכם גירושין שמאושר בפניו ומתן יד לטקטיקה של סרבנות גט, אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד המשמשים נר לרגלי חברה יהודית ודמוקרטית נאורה.
- על-כן לגישתי, יש מקום להחמיר עם "תכסיסני גט", (ובוודאי סרבני גט) המאשרים הסכם גירושין בבית המשפט, מתחייבים בגדרו להסדיר הגט בהסכמה ולאחר מכן חוזרים בהם משיקולים טקטיים בבית הדין הרבני במטרה לשפר עמדות והישגים שבינם ובין הגט אין דבר וחצי דבר. ההחמרה השיפוטית יכולה וצריכה למצוא ביטוי במספר מישורים:
ראשית, תכסיסנות גט והתנהלות בחוסר תם לב מצדיקה שקילה בחיוב של הקדמת המועד שממנו ואילך ייחשב הנתבע לסרבן גט החייב בפיצוי.
שנית, תכסיסנות גט מכוונת כאמור עשויה להסתכם בהאמרת הפיצוי המגיע לקרבן התכסיסנות.
שלישית ואולי למעלה מאלה, הדבר מצדיק יצירת עילת חיוב חדשה מכוח דיני החוזים מעבר לעילה הנזיקית הקיימת.
כל אלה נגזרים ממדיניות שיפוטית אשר מבקשת להבהיר, כי הסכמים יש לכבד ולמלא בתום לב והמפר התחייבותו יידע כי יש לכך מחיר כספי....
ואמנם אין בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לאשר התחייבות צדדים להתגרש. אך מוסמך הוא גם מוסמך לדון בתביעה לפיצוי בגין הפרת התחייבות חוזית בחוסר תום לב להסדיר הגט בהסכמה.
...
- כשבני זוג מגיעים לבית המשפט ועורכים הסכם גירושין כולל ומצהירים בו, כי הם מתחייבים לסדר את הגט בהסכמה בבית הדין הרבני, ומאוחר יותר הצהרה זו נרמסת ברגל גסה על ידי מי מהם המחליט "לחזור בו" וכאשר בית המשפט מתרשם כי מדובר "בחזרה טקטית" לצרכי השגת הישגים או שיפור עמדות לעומת אלו נשוא ההסכם, מדובר בהתנהגות נעדרת תום לב. מדובר בהפרת חיוב חוזי לכל דבר ועניין. הנה כי-כן, על הבחינה הנזיקית של סרבנות הגט, ראוי להוסיף כאמור גם את הבחינה החוזית.
...
- לגבי דידי, מקום שנכרת בין בני זוג הסכם כולל ובו הסכמה והתחייבות הדדית להסדיר הגט הרי שמעבר לחובת הזהירות (שהופכת למוגברת עוד יותר בשל ההתחייבות החוזית להסדיר הגט בהסכם שבדרך כלל מאושר בבית המשפט), קם לו חיוב חוזי מפורש שיש לבצעו בתום לב. שוב אין הצדדים נמצאים באותו מקום חוזי בו היו קודם עריכת ההסכם. כעת משערכו הסכם ובו הסכימו להתגרש, הפרה של החיוב החוזי לסדר הגט, יכולה וצריכה בנסיבות המתאימות להיחשב עמידה שלא בתום לב על זכות שיש לצדדים מכוח הדין האישי והיא עלולה להקים חיוב בפיצוי חוזי.
- הייתי מוסיף על כך, כי בכגון דא מתהפך נטל השכנוע : על בן הזוג המפר את התחייבותו והסכמתו החוזית להסדיר הגט בהסכמה להוכיח ולהראות שעשה כן בתום לב."
- סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:
"הופר חוזה, זכאי הנתבע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה וזכאי הוא לפיצויים בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן והכל לפי הוראת חוק זה".
- בע"א 401/66 מרום נ' מרום, פד"י כא(1) 673 (1967) נפסק כי בית המשפט האזרחי אינו מוסמך לדון בתביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם גירושין בו התחייב הבעל לתת גט לאשתו, מאחר שתביעה מהסוג הזה מסורה לסמכותו הבלעדית של בית הדין. אולם, בתביעות דומות המוגשות לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו בגין סרבנות גט, אין התביעה מתייחסת לאכיפת התחייבות מפורשת שקיבל על עצמו הבעל למתן גט כחלק מהסכם גירושין אשר אושר בבית הדין, אלא לדרישת האישה לקבלת פיצויים בגין הנזקים אשר לטענתה נגרמו מהתנהגותו של הבעל [תמ"ש (י-ם) 6743/02 כ' נ' כ' (21.7.2008)].
- התובענה שבפניי היא תביעה לפיצוי כספי בלבד, מכח דיני החוזים ו/או מכוח דיני הנזיקין, והיא אינה נועדה לצורך אכיפת התחייבות הנתבע או אילוצו ליתן הגט – כשממילא זה ניתן בטרם מתן פסק דין זה – אלא לדרישת התובעת לקבל פיצויים בגין נזקים אשר לטענתה נגרמו לה מהתנהגותו של הנתבע, גרידא.
- לאור האמור לעיל, בהנחה שלא יתקבל הסבר מניח את הדעת לחזרתו של הנתבע מהסכמתו ליתן גט לתובעת, הרי שיש לראות בכך הפרה יסודית של ההסכם בין הצדדים. שאלת קיומה של הפרה מצד הנתבע תידון במסגרת עוולת הרשלנות (ר' ס' 77-67 להלן).
הפרת חובה חקוקה
- סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968 (להלן- פקודת הנזיקין או הפקודה) קובע כדלקמן:
"מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו."
- בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז(1) 113 (1982), נקבע כי סעיף 63 לפקודת הנזיקין מונה חמישה יסודות מצטברים: חובה המוטלת על המזיק מכח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; המזיק הפר חובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.
- עוולת הפרת חובה חקוקה הינה בבחינת "עוולת מסגרת", המתמלאת בתוכן קונקרטי בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. השימוש בעוולה זו ייעשה רק על דרך הצמצום, על מנת שהעוולה לא תשמש סעיף סל המקים חבות כמעט אבסולוטית באופן המנוגד למטרתו המקורית [ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393 (1985)].
- סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן – חוק היסוד), אשר כותרתו "שמירה על החיים, הגוף והכבוד", קובע, כי "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם"; סעיף 5 לחוק היסוד, אשר כותרתו "חירות אישית" קובע כי: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת".
- אין ספק כי סרבנות גט מהווה פגיעה בערכים הנ"ל המוגנים על ידי חוק היסוד:
"תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה...
בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה - להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית. ויפים בהקשר זה הדברים הבאים, הגם שנאמרו בהקשר שונה ואחר מזה שבענייננו:
"כל אשה, כל אדם, זכאים לכתוב את סיפור חייהם כרצונם ועל-פי בחירתם - כל עוד אין הם פולשים לתחומו של הזולת - והיא האוטונומיה של הרצון החופשי. כי ייכפה על אדם ללכת בדרך שלא איווה ללכת בה, תיפגע האוטונומיה של רצונו החופשי. אכן, זה גורלנו, גורל האדם, שעושים וחדלים אנו כל העת שלא-מרצון חופשי, ועל דרך זו נמצאת האוטונומיה של רצוננו חסרה. ואולם במקום שהפגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי פגיעה עמוקה היא, או-אז יתערב המשפט ויאמר את דברו... האוטונומיה של הרצון החופשי נגזרת מתוך כבוד האדם והיא בתשתית חשיבתנו המשפטית" [בג"ץ 2123/08 פלוני נ' פלונית (6.7.2008)].
"זכותה של אישה לקבוע לעצמה מתי ברצונה לנתק קשרי נישואין ומתי ברצונה להתחתן מחדש. רצונה 'לכתוב את סיפור חייה' כרצונה ועל פי בחירתה הינו זכות יסוד אשר ודאי תמצא את מקומה בזכות המסגרת האמורה. שאיפתה של האישה הרוצה בגירושין להגשים את הוויתה האישית כאדם חופשי הקובע את גורלו, ראויה לכל הגנה כחלק בלתי נפרד מכבודה כאדם..." [תמ"ש (י-ם) 3950/00 פלונית נ' פלוני ואח' (23.1.2001)].
- עם זאת, בפסיקה נקבע, כי לא די בקביעה כי בסרבנותו גרם הנתבע לפגיעה מתמשכת בכבודה וחירותה של התובעת – אלא יש לבחון את יסודות העילה, אשר יסודותיה פורטו מעלה ואת השאלה האם ראוי לעשות שימוש בעוולה זו במסגרת החיקוק הספציפי [תמ"ש (ת"א) 24782/98 נ.ש נ' נ.י (14.12.2008)].
- יתרה מכך, נקבע, כי למרות שסרבנות גט מהווה פגיעה בערכים המוגנים בחוק היסוד לא ניתן להכיר בעוולת הפרת חובה חקוקה כבסיס לפסיקת פיצוי בתביעת עגינות שכן הכרה בקיום עילות תביעה חוקתיות בין פרטים (להבדיל מתביעה שבין פרט לרשות שלטונית) מעוררת שלל קשיים ושאלות שטרם זכו לליבון ודיון בפסיקה ועל כן, "לפי שעה, הדרך להכרה בעוולה חוקתית כזו, ביחסים שבין שני פרטים – עדיין רחוקה..."; עם זאת, "...הזכויות המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, יכולות לשמש בשלב זה ככלי מכוון ומנחה בפרשנות וניתוח העוולות הקיימות" [תמ"ש (י-ם) 19270/03 כ.ש נ' כ.פ (21.12.2004)].
- מנגד, קיימת פסיקה האוחזת בעמדה שונה המכירה באפשרות של אדם פרטי לתבוע פיצויים בגין פגיעה בזכויות יסוד [תמ"ש (י-ם) 6743/02 כ' נ' כ' (21.7.2008); תמ"ש (רשל"צ) 30560/07 ה.נ' ה.א (2.12.2008); תמ"ש (י-ם) 3950/00 פלונית נ' פלוני ואח' (23.1.2001)]; ומקובלת עליי עמדה זו.
- דעתי היא כי סרבנות גט בגינה נמנע מאישה להתנתק מקשר נישואין שאינה חפצה בו, לבחור בן זוג ולנהל חיי משפחה תקינים, עולה כדי פגיעה בזכויות היסוד שלה – באוטונומיה שלה וביכולתה לנהל אורח חיים תקין בהתאם למאוויה, להתנהל במהלך חייה כפי רצונה ובהתאם לשאיפותיה, לנהל חיי משפחה ולגדל ילדים באורח תקין, וכן פוגעת פגיעה קשה ברגשותיה ובזכותה שלא להיות משועבדת לכפייה שרירותית מצד הנתבע. התנהגות זו הינה בבחינת הפרה ברורה של חוק היסוד, ויש בה, לפיכך, כדי לזכות את התובעת בפיצויים.
עוולת הרשלנות
- סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".
- ארבע יסודות עומדים בבסיס עוולת הרשלנות, כדלקמן:
האחד- קיומה של חובת זהירות - מושגית וקונקרטית - שחב המעוול כלפי הניזוק;
השני- הפרת החובה (או ההתרשלות) המתבטאת בכישלונו של המעוול לנהוג באופן שהיה נוהג האדם הסביר באותן נסיבות;
השלישי- התרחשותו של נזק;
והרביעי- קיומו של קשר סיבתי בין הנזק להפרת חובת הזהירות;
[שירלי דגן, "סוגיות בדיני נזיקין" (כרך א'), המכון למחקרי משפט וכלכלה 2002, עמ' 315-269; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ''ד לז(1) 113 (1982)].
- הפסיקה הכירה בתופעת סרבנות הגט כמקימה עילת תביעה נזיקית, הבאה בגדר עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה (הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין התשל"ז-1977 במקרים בהם ניתנה החלטה של בית הדין המחייבת או ממליצה לבן הזוג הסרבן ליתן גט; וכאמור לעיל הפרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו).
- עילת תביעה כאמור, מקנה לבן הזוג זכות לעתור לפיצוי נזיקי כנגד בן זוגו המסרב ליתן גט, בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהסירוב להתגרש. הקביעה האם סרבנות הגט עולה לכדי עוולה נזיקית, נעשית על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
מן הכלל אל הפרט
- במקרה דנן, אני סבורה כי יסודות עוולת הרשלנות בהתאם לסעיף 35 לפקודה, מתקיימים כולם, ואבאר עמדתי להלן.
קיומה של חובת זהירות
- באשר לקיומה של חובת זהירות, סעיף 36 לפקודת הנזיקין, קובע כדלקמן:
"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".
- חובת הזהירות בכללותה מורכבת משני היבטים, ששניהם נערכים על פי מבחן הצפיות: האחד, חובת הזהירות המושגית, לפיה יש לבחון האם "אדם סביר" צריך היה לצפות את התרחשות הנזק; והשנייה, חובת הזהירות הקונקרטית, לפיה יש לבחון האם "אדם סביר" יכול היה, וצריך היה, לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק, כאשר מבחן זה משלב היבטים פיזיים ונורמטיביים כאחד, תוך התחשבות במזיק הספציפי, בניזוק הספציפי, בנזק הספציפי ובהתנהגות הספציפית [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ''ד לז(1) 113 (1982); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)].
- בפסיקה נקבע זה מכבר, כי בעניינם של מסורבי גט מתקיימת כמעט מאליה, חובת הזהירות המושגית, וזאת מעצם קיומה של מערכת הנישואין וכל הזכויות והחובות הנלמדות ממנה.
"בין בעל ואישה מתקיימים יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסי נאמנות, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות ואנושיות ובאופן שיאפשר לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר, בכך מתקיימת חובת הזהירות המושגית יסוד נדרש לקיום עוולת הרשלנות" [תמ"ש (י-ם) 20673/04 ב.מ. נ' ב.ה.א (9.3.2008)].
"אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עימו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו (עם או בלי אדם אחר) יכול לצפות שהימנעותו ממתן גט לאחר שחויב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב. בנקודה זו אי אפשר להתעלם מן העובדה שהתנהגותו של הסרבן הינה זדונית לעיתים קרובות, קיומו של זדון מעיד – בדרך של קל וחומר – על קיומה של צפיות, מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם..." [קפלן ופרי, על אחריותם בנזיקין של סרבני גט, עיוני משפט כ"ח, חוברת 3, 773, בעמ' 795].
"...בין בני זוג קיימת חובת זהירות מושגית: מתקיימים ביניהם יחסים מיוחדים, שהם בהחלט יחסי קרבה (PRIVITY) לצורכי עוולת הרשלנות. יחסים אלו מחייבים כל אחד מבני הזוג לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובאנושיות, באופן שיאפשר לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. השארת בן הזוג במסגרת כובלת וחונקת של נישואין חסרי תוכן ממשי, נעדרי אותו תוכן שלמענו נישאו בני הזוג, איננה התנהלות של אדם סביר... מן הראוי הוא לדעתי, שבחברה, בה הגירושין הם תלויי רצון שני הצדדים, תחשב התנהלות שאינה תואמת את ערך החירות להפסיק נישואין כושלים, משום התנהגות שאיננה סבירה ולפיכך רשלנית. בן הזוג שהוא בבחינת סרבן גט - גבר או אשה - מודע, או חייב להיות מודע, לנזקים שנגרמים לבן הזוג המסורב" [עמ"ש (חי') 23464-10-09 א' ש' נ' ד' ש' (6.10.2011)].
"הותרת בן הזוג במסגרת כובלת וחונקת של נישואין חסרי תוכן ממשי, נעדרי אותו תוכן שלמענו נישאו בני הזוג, איננה התנהלות של אדם סביר ומקימה מיניה וביה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית בין בני הזוג" [תמ"ש (י-ם) 46459-07-12 ז' ג' נ' ש' אג' (17.8.2014)].
- במקרה דנן, קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבע כלפי התובעת, מכוח נישואיהם זה לזה, ובעיקר לנוכח התחייבותו המפורשת בהסכם להגיש בקשה משותפת לבית הדין הרבני לצורך סידור הגט. בנסיבות אלה, היה על הנתבע לצפות כי התנערותו מהתחייבויותיו בהסכם וסירובו ליתן גט תפגע בתובעת ותזיק לה.
הפרת חובת הזהירות
- משנמצא כי קיימת חובת זהירות של הנתבע כלפי התובעת, יש לבחון כעת האם הנתבע הפר בהתנהגותו את חובת הזהירות המוטלת עליו.
- למעשה, אין חולק כי הצדדים התגרשו רק ביום 20.4.2021 – בחלוף כ-21 חודשים ממועד ההסכם – אולם, לא די בעובדה זו לבדה, ויש לבחון האם בנסיבות המקרה האשמה בעיכוב הגט מונחת לפתחו של הנתבע או לא, והאם סירובו ליתן גט הינו סירוב סביר ולגיטימי, כפי שניתן לצפות מאדם סביר הנמצא בנעליו, או שמא חורג הוא מהתנהגות סבירה והתנהגותו זו עולה לכדי רשלנות; "המענה על שאלה זו יעשה דרך אספקלריה של תום לב וסבירות לפי נסיבות העניין. לא מן הנמנע כי סירוב להתגרש מנימוק כזה או אחר ייחשב סביר ותם לב בנקודת זמן ספציפית ותחת נסיבות מסוימות, אך עם חלוף הזמן, ילך נימוק זה ויאבד מן הלגיטימיות שלו עד אשר יהפוך בשלב מסוים לבלתי סביר וחסר תום לב, באופן שיעלה כדי רשלנות מצד הסרבן כלפי הצד המבקש להתגרש" [תמ"ש (י-ם) 39371-09-12 ש.ב.ע. נ' צ.ב.ע. (10.12.2013)].
- הנתבע מכחיש מכל וכל כי העיכוב במתן הגט נבע באשמתו, תוך שהוא מספק שלל של הסברים שגרמו לדידו עיכוב בסידור הגט; ואלה עיקר טענותיו:
- העובדה שהצדדים גרושים כיום מעידה בבירור כי הנתבע עמד בהתחייבותו;
- לא ניתן היה לבצע את סידור הגט כל עוד הצדדים התגוררו תחת קורת גג אחת;
- לאחר הפרדת המגורים, התובעת בחרה למעלה משנה שלא לפעול בעניין הגירושין, כך שעליה לבוא בתלונות אך ורק כלפי עצמה;
- התמשכות ההליכים בבית הדין (דחיית דיונים) הייתה בשל משבר הקורונה, ללא שום קשר לנתבע.
- לא ניתנה כל החלטה מטעם בית הדין המחייב את הנתבע ליתן גט.
- בחינת טענותיו אלה של הנתבע אל מול הנסיבות והעדויות שנשמעו בפניי מלמדת שאין בהן ממש; כפי שיפורט להלן.
- הטענה כי הצדדים גרושים זמ"ז מעידה כי הנתבע לא הפר את חובתו –
בכל הכבוד, לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של הנתבע בטענה זו.
התובעת זכתה לקבל את גיטה רק ביום 20.4.2021, כמעט שנתיים לאחר התחייבות הצדדים לפעול לסידור הגט. במועד הגשת התביעה דנן (ביום 2.11.2020) וכן במועד הגשת כתב ההגנה (ביום 17.1.2021), הנתבע מיאן ליתן לאישה גט על אף שהייתה תלויה ועומדת בבית הדין תביעת גירושין שהגישה האישה, ואף בדיון שהתקיים בפני בית הדין המשיך הנתבע ועמד בסירובו ליתן לתובעת גט.
אין בעובדה, כי בסופו של דבר נתרצה הנתבע ונאות ליתן לתובעת גט כדי להכשיר את העוולה או כדי "למחוק" את כל אותה תקופה בה הפר ברגל גסה את התחייבויותיו.
עם זאת, וכפי שיבואר בהמשך הדברים, במכלול השיקולים שעל בית המשפט להתחשב בקביעת שיעור הפיצוי, יש ליתן משקל לעובדה, כי במועד פסק הדין בינתיים נתן הנתבע גט לתובעת והותרו קשרי הנישואין ביניהם.
- הטענה בדבר מניעה לסידור הגט בשל מגורים משותפים של הצדדים –
אין חולק, כי כדי שבית הדין יוכל היה לסדר את הגט בין הצדדים, היה על הצדדים על פי ההלכה היהודית להפריד לחלוטין את מגוריהם המשותפים.
עוד אין חולק, כי הצדדים התגוררו תחת קורת גג אחת עד ליום 18.6.2020, אז עזבה התובעת את דירת המגורים. אניח לצורך הדיון, כי אכן, כטענת הנתבע, בפרק זמן זה לא ניתן היה לבצע את סידור הגט; אלא שבחינת התנהגות הנתבע מלמדת כי הטענה בדבר "המניעה" הועלתה בחוסר תום לב מובהק והיא משמשת כעת לנתבע אצטלא להצדקת טיעוניו.
- ראשית, הדיון שנקבע בבית הדין בבקשה שהגישה התובעת לגירושין (ת/ב') בוטל לאחר שהנתבע הודיע לבית הדין כי הוא מסרב ליתן גט, מבלי שציין ולו ברמז כי סירובו זה נעוץ במגורים המשותפים, אלא טען כי רצונו בשלום בית; וזו לשון הודעתו: "אני מודיע בזאת לבטל את הדיון בבית הדין הרבני שנקבע תאריך י"ז אב לסידור גט מפני שאני חוזר בי מההסכמה לגירושין ורוצה שלום בית ומאחר וכך איני מגיע לדיון" (ת/ג').
לנוכח הודעת הנתבע, הורה בית הדין על ביטול הדיון שנקבע וכך קבע: "לצדדים קבוע מועד לדיון ליום 18.8.19. המבקש הודיע לבית הדין כי איננו מסכים להתגרש ומבקש לבטל את הדיון הנ"ל. לאחר העיון בבקשה ביה"ד נענה לבקשה והדיון הנ"ל מבוטל וזאת מאחר ותיק זה נפתח בהסכמת הצדדים ובהעדר הסכמה אין אפשרות לדון בתיק זה" (ת/ד').
הנה כי כן, הבקשה המשותפת שהגישה התובעת לגירושין בהתאם להתחייבות הצדדים לא נידונה בפני בית הדין, לא בשל מגוריהם המשותפים, אלא בשל סירובו המפורש של הנתבע להתגרש ורצונו בשלום בית. יש לציין, כי גם בחקירתו הנגדית שב ואישר הנתבע כי סירובו ליתן גט נעוץ ברצונו בשלום בית (עמ' 29, ש' 28-27).
- שנית, במועד בו הצדדים חתמו על ההסכם הם התגוררו תחת קורת גג אחת, ובכל זאת התחייבו להגיש בקשה משותפת לגירושין תוך 7 ימים; כאמור, המדובר בהתחייבות חוזית תקפה ומחייבת.
בעת חתימת ההסכם, כל אחד מהצדדים היה מיוצג על ידי עורכי דין מתחום דיני המשפחה, ועל כן חזקה שכל אחד מהם היה מודע לאותה "מניעה" לכאורה להסדר הגירושין ובכל זאת ניתנה הסכמתו, מרצון ומדעת, לביצוע סידור הגט תוך פרק הזמן שנקבע.
תשובתו של הנתבע בחקירתו הנגדית מלמדת על ידיעתו את המצב המשפטי לאשורו: "ש: אתה ב 11.7.19 ידעת את אותם דברים שידעת לאחר מכן, אז למה התחייבת בבית המשפט? ת: מה זה קשור? ידעתי את הדברים האלה. זה לא סותר. יש את הצד המשפטי ויש את הצד ההלכתי" (עמ' 30, ש' 13-11).
- שלישית, אין כל מניעה לעצם הגשת בקשה משותפת לגירושין גם אם בני זוג חיים תחת קורת גג אחת; האיסור בהלכה היהודית מתייחס להמשך מגורים לאחר הגירושין וסידור הגט והוא נובע מהחשש שהמשך המגורים המשותפים יוביל לכדי ייחוד וקיום יחסי אישות בין בני הזוג, דבר שיוצר מצב של ספק נישואין ומצריך מתן גט נוסף; "וכן מי שגירש את אשתו מן הנישואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות, ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי" (הלכות איסור ביאה פרק כ"א הלכה כ"ז).
ככל שהייתה מוגשת בקשה משותפת לגירושין, כפי שהתחייבו הצדדים זה לזו, חזקה כי בית הדין היה מבהיר לצדדים, כי טרם סידור הגט או מיד לאחריו, עליהם להפריד את מגוריהם. אולם, הזדמנות שכזו לא נקרתה לצדדים, בשל סירובו של הנתבע להתייצב בבית הדין הרבני, תוך הודעה נחרצת כי הוא חזר בו מההסכמה והוא מבקש שלום בית.
יוער, בהקשר לכך, כי בתעודת הגירושין (ת/י') צוין בתיבה של "מקום מגורים בזמן הגירושין", הן של התובעת והן של הנתבע, כתובת מגוריהם המשותף (רח' XXX בXXX); חרף כך בפועל לא הייתה מניעה מצד בית הדין לבצע את סידור הגט; נראה כי הטעם לכך נעוץ בכך שהאיסור ההלכתי מתייחס, כאמור לעיל, להמשך מגורים משותפים לאחר הגירושין וסידור הגט.
- ולבסוף, גם לאחר שהמגורים הופרדו, כך שלכאורה לא הייתה כל מניעה לסידור הגט, המשיך הנתבע להחזיק בסירובו למתן גט לתובעת. בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 23.12.2020 בתביעה הגירושין השנייה שהגישה האישה, הודיע הנתבע כי הוא מסרב ליתן גט לתובעת, עמד על כך שאין עילה הלכתית ליתן לה גט, ודרש לקיים דיון הוכחות בעניין (ת/ט'). לא התקבל הסבר מניח את הדעת (למעשה לא התקבל כל הסבר), למה המשיך הנתבע להחזיק בסירובו אם אותה "מניעה" כבר הוסרה.
- הטענה בדבר רצון לשלום בית –
כאמור, הנתבע תירץ את סירובו בפני בית הדין ליתן גט בשל רצונו בשלום בית; אולם, עיון בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים והטענות הקשות שהופנו האחד כנגד משנהו, לרבות במסגרת בקשות לצו הגנה ו/או תלונות במשטרת ישראל, מלמדת שהנישואין זה מכבר באו לקיצם כך שלא הייתה היתכנות לשלום בית ביניהם.
לעניין זה נקבע, כי "כך, סירוב להתגרש בדרישה לשלום בית עשוי, אולי, להיחשב לסביר ומקובל בפרק זמן מסויים, על רקע נסיבות מסויימות, כמו גם סירוב לגט שעה שמתנהל משא ומתן כן, תם-לב וענייני לקראת הסכם גירושין לתקופת המשא ומתן; אך ככל שחולפים ונוקפים הימים, שעה שבן הזוג השני מביע חוסר רצון עקבי לנסות ולשקם את המשפחה, שעה שאבדה התוחלת למשא ומתן נוכח עמדות קיצוניות של הצדדים או מי מהם, ושעה שברור כי קשר הנישואין הפך בינתיים לקליפה ריקה חסרת תוכן אמיתי – או אז עמידה בנסיבות כאלו על סירוב להתגרש עלולה להפוך לחסרת תום לב, ולבלתי סבירה" [תמ"ש (י-ם) 39371-09-12 ש.ב.ע. נ' צ.ב.ע. (10.12.2013)].
- הטענה בדבר העדר פעולה אקטיבית מצד התובעת לצורך גירושי הצדדים –
לא התרשמתי, כי התובעת נמנעה מלעשות פעולה אקטיבית לצורך גירושי הצדדים; אדרבא, הוגשה על ידה תביעת גירושין משותפת ביום 16.7.2019; לאחר מכן הוגשה על ידה תביעת גירושין נוספת ביום 14.7.2020; ולאחר מכן, נעשו פניות מצד בא כוחה אל בא כוחו של הנתבע המתרות בנתבע שהוא מפר הפרה יסודית את הסכם הגירושין (ר' מכתב מיום 7.10.2020 (ת/ה'); ומכתב מיום 29.10.2020 (ת/ו'); ומשלא נותרה בידה ברירה הגישה התובעת את התובענה דנן ביום 2.11.2020.
ערה אני לכך, כי לאחר שהנתבע חזר בו מהתחייבותו ליתן גט כך שהבקשה שהגישה לבית הדין הרבני לא נידונה, לא פעלה התובעת להגיש מייד תביעת גירושין נוספת לבית הדין לחיוב הנתבע במתן גט. עם זאת, בנסיבות דנן, ובהתחשב בעובדה כי הייתה קיימת התחייבות לגירושין, מקובלים עליי ההסברים שסיפקה התובעת בחקירתה נגדית: "א. מכיוון שרציתי לעשות את זה בכפפות של משי כי גם ככה הייתה התלהמות ואלימות וכאוס מבחינתו של א' כלפי מכיוון שהעזתי לבקש להתגרש ממנו, וידוע לך ואתה היית נוכח במעמד המפגשים בינינו לבין העו"ד שייצגה אותי בזמנו במשרד של שרית נדלר, שניסינו להגיע להסכמות כביכול הסכמות כאשר זה כל פגישה כזאת העלתה חרס בידה ובכל הפגישות שהיו רק הושפלתי וגודפתי על ידי א' באותם מפגשים ומעבר לכך לא הגענו לשום עמק השווה אבל נתתי הזדמנות שנעשה את זה בצורה של הסכמה בצורה יפה ומכובדת. היה עוד איזה ניסיון לאחר שכבר נסגר התיק ברבני ניסינו שוב ביחידת הסיוע שגם ניסו לגשר שוב למרות שהתיק שם נסגר, בית המשפט הפנה אותנו שוב וגם זה העלה חרס. בטווח הזמנים החזקתי את עצמי כדי שנגיע כבר להסכמות בנוגע לגט וזה אף פעם לא קרה. חייתי בגיהנום עד אשר... ברחתי מהבית." (עמ' 21, ש' 22-10); "כי חיכיתי להסכמות ולא תיארתי לי שאני אצטרך לברוח מהבית כל עוד רוחי בי, ולא תיארתי שהאלימות תכניס גם את ילדי תחת אלימות כלפי. מכיוון שא' אמר כל הזמן בואי נעשה את זה בהסכמה, עוד לא הסכמנו, נמכור את הדירה, לא תהיה דירה, לא יהיה לך גט... . ושוב הייתי מאוד רוצה לעשות את זה בהסכמה כי גם ככה האגו שלו והקנאות שלו וההתלהמות שלו אז רציתי לעשות את זה בהסכמה ולכן לא הגשתי לפני כן. ומאחר ונאלצתי לבסוף לברוח מהבית כל עוד נפשי בי וכלו כל הקיצים הגשתי את התביעה ביולי 2020" (עמ' 22, ש' 12-6).
מעבר לכך, אין להתעלם מהעובדה, כי הנתבע סיכל את סידור הגט מלכתחילה בטענה שרצונו בשלום בית, מעולם לא טרח להגיש תביעה לשלום בית לבית הדין; כשנשאל על כך, השיב כי זו הוגשה באופן פרטי, אך לא טרח לבאר מהו אותו הליך "פרטי" זה, וכן לא טרח להוכיח קיומו; "...הוגשה לבקשה לשלום בית בדרך פרטית ויש תיעוד בווטסאפ על כל זה וגרושתי הייתה בדיון איתה – הכוונה היינו יחד בפגישה עם היועצת גברת לימור שלמה. לא צלח העניין הזה, היא סירבה לבוא לטיפול זוגי בוא נגיד את ככה, ככה היא אמרה" (עמ' 28, ש' 21-18); "ש. היא עומדת על החוזה שהיא חתמה, אתה מפר אותו ואם אתה מפר אותו למה לא הגשת לבית הדין תביעה לשלום בית או ביטול פסק הדין? ת. כמו שאמרתי קודם כי הגשתי את זה באופן פרטי, בעקבות זה שהיה שלום בית בינינו היא לא הגישה בקשה לבית הדין אז אני קיוויתי שיהיה בסדר וגם היא הבינה את זה. גם הבנתי שאי אפשר להתגרש כל עוד גרים תחת קורת גג אחת" (עמ' 30, ש' 7-3).
- הטענה בדבר התמשכות ההליכים בבית הדין הרבני (דחיית דיונים) –
לטענת הנתבע, התמשכות ההליכים בתביעת הגירושין השנייה שהגישה האישה נגרמה שלא בעטיו של הנתבע, אלא בשל משבר הקורונה בעקבותיו נאלץ בית הדין לדחות את הדיון פעם אחר פעם, עובדה שאינה בשליטתו ובוודאי שלא באשמתו של הנתבע.
איני מקבלת טענתו זו.
מקובל עליי שהדיון בתביעת הגירושין השנייה שהגישה התובעת נדחה בשל משבר הקורונה, ואולם ככל שהנתבע היה מודיע לבית הדין, כי ניתנת הסכמתו לגירושין, אזי יש להניח כי בית הדין היה פועל לשם סידור הגט ללא כל שיהוי נוסף, שכן אין צורך או טעם לברר קיומן של עילות חיוב בגט.
יוזכר, כי בדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 23.12.2020 דחה הנתבע את הצעת בית הדין לסדר גט ולדון בכתובה לאחר סידור הגט ודרש לקיים דיון הוכחות; "בית הדין: אתה מבקש דיון הוכחות? הבעל: בוודאי. אני מסרב לתת גט. אין עילה הלכתית לתת לה גט לעניות דעתי. מה שהיא אמרה זה לא נכון. היא לא טענה את זה בבית המשפט... בית הדין: האם אתה מסכים לתת גט ולדון בכתובה לאחר מכן? הבעל: לא. אני מסרב. אני מבקש לבקש דיון האם אני חייב לתת לה גט. בית הדין: נקבע מועד לדיון בתביעת האישה לגירושין. בית הדין לא יוכל לחייב ב"פ לפני שמיעת הצדדים וקיום דיון הוכחות" (ש' 42-32 פרו' בית הדין מיום 23.12.2020; ת/ט').
הנה כי כן, הצורך בדיון במעמד הצדדים התעורר בשל סירובו העיקש של הנתבע ליתן גט ונועד לצורך קיומו של הליך הוכחות לבירור קיומן של עילות חיוב בגט, דיון עליו עמד הנתבע.
- לא ניתנה כל החלטה מטעם בית הדין המחייב את הנתבע ליתן גט –
אכן, כטענת הנתבע, לא הוצגה, וממילא לא הייתה, כל החלטה של בית הדין המחייבת אותו ליתן גט; התובעת לא טענה אחרת אלא טענותיה מתבססות על העובדה כי על אף שהצדדים הגיעו להסכמה להתגרש זמ"ז ואף התחייבו על כך בהסכם בכתב, הפר הנתבע את ההסכם וסירב ליתן לה את גיטה.
אכן, במידה וישנה החלטה של בית הדין הרבני המורה על גירושין הרי אי קיומה יכול להוות הפרת חובה חקוקה [תמ"ש (י-ם) 18561/07 ש' ד' נ' ר' ד' (26.5.10)]; עם זאת, גם במקרה שבו אין חיוב בגט, או אפילו המלצה, אפשר שהסירוב להתגרש יבוא בגדר עוולת הרשלנות.
בפסיקה נקבע, כי עוולת הרשלנות שעליה מדובר אינה פונקציה של חיובו של בית הדין הרבני ליתן גט, אלא פונקציה של סירוב בן הזוג להיענות לבקשתו של בן הזוג האחר, ושל הנזק שיגרם לו בעקבות סירוב זה [תמ"ש (י-ם) 21162/07 פלוני נ' פלונית (21.1.2010); עמ"ש (חי') 23464-10-09 א' ש' נ' ד' ש' (6.10.2011); תמ"ש (י-ם) 46820-03-10 אלמוני נ' פלונית (4.9.2012); תמ"ש (י-ם) 44248-05-10 ש.כ. נ' ש.כ. (5.9.2011)].
"במה שונה הנזק שנגרם לאישה לפני החיוב של בית הדין בהשוואה לנזק שנגרם לה לאחר מכן? הצער הרב, הבושה, הפגיעה בכבודה וכל יתר ראשי הנזק הכלולים בעוולת הרשלנות הינם פועל יוצא של הסירוב שבינו לבינה ולא הסירוב שבינו לבין בית הדין; כך שמועד חיוב הגט כלל אינו רלוונטי בהתייחסות לעוולת הרשלנות. הצפיות שייגרם נזק עקב סירובו להיענות לבקשתה של האישה הינו פועל יוצא של עצם הסירוב ולא של החלטה או פסק דין של ערכאה כלשהי... על כן, גם במקרים שאין חיוב גט כלל, ניתן יהיה למצוא שהאישה זכאית לפיצוי עבור הנזק שנגרם לה מרשלנות הבעל מעצם סירובו לתת לה את הגט המיוחל" [תמ"ש (י-ם) 6743/02 כ' נ' כ' (21.7.2008)].
"זכאות התובעת לפיצוי קמה מהיום בו יש לראות בנתבע כסרבן גט, קרי – היום בו מתחילה התנהגותו להוות התנהגות שלא בתום לב, או מחדלו ליתן את הגט מהווה התרשלות. יום זה הוא המועד בו מתגבשת אותה "מסה קריטית" של נסיבות בהן אדם סביר היה מבין שלנישואין אין עוד תוחלת והימנעותו להסכים למתן גט מהווה מעשה לא ראוי, התרשלות וחוסר תום לב" [תמ"ש (י-ם) 44248-05-10 כ.ש. נ' כ.ש (5.9.2011)].
- לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבע התעלם והתנער מהתחייבותו החוזית ליתן לתובעת את גיטה; בכך הפר הנתבע את חובת הזהירות המוטלת עליו, והיה עליו לצפות כי בכך הוא גורם סבל לתובעת. שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח כדבעי את קיומו של יסוד ההפרה כנדרש בעוולת הרשלנות. לעומת זאת, לא עלה בידי הנתבע להצדיק את ההפרה. בהקשר לכך, יצוין כי בנסיבות דומות נקבע, כי מתהפך נטל השכנוע, קרי- על בן הזוג המפר את התחייבותו החוזית ליתן גט מוטל הנטל להוכיח שעשה כן בתום לב [תמ"ש (נצ') 7450-09-13 מ.א נ' א.א (27.1.2014)].
- עוד אעיר, כי מעדות הנתבע בפניי לא התרשמתי ממהימנות גרסתו; ניכר היה מתשובותיו כי הוא מנסה בכל דרך לתרץ, ולו בדוחק, את סירובו למתן הגט אך אין בידיו הסבר קונקרטי המניח את הדעת; כך, למשל, כשנשאל מדוע הפר את ההסכם, השיב "כבוד השופטת אמרה שגט זה הליך הלכתי נקרא לזה ככה ולא דיוני. שנית, התובעת גרושה עכשיו אני חושב, דבר נוסף אי אפשר להתגרש שהעניינים שיש בית משותף, רכוש אז בית הדין לא מוכן לגרש וזכותו הייתה לא לגרש כל עוד העניינים לא הסתדרו עדיין" (עמ' 27, ש' 32-28); יש לומר, כי טענה זו לא הועלתה כטענה סדורה במסגרת טענותיו (כתב הגנה וסיכומים) וטוב שכך, שהרי התניית הגט בהסדרת כל העניינים הרכושיים והממוניים תחילה, אינה יכולה להיחשב לגיטימית בנסיבות שלפניי, שעה שקיים הסכם המסדיר את כל העניינים הרכושיים ושעה שהצדדים לא קשרו בהסכם בין ההתחייבויות הממוניות לבין סידור הגט.
קיומו של נזק
- משקבעתי כאמור, כי קיימת בנדון חובת זהירות וכי זו הופרה על ידי הנתבע, יש לבחון כעת מהם נזקיה של התובעת.
- לטענת התובעת, בעקבות הפרת התחייבותו של הנתבע להתגרש, היא נאלצה להמשיך ולהתגורר עמו תחת קורת גג אחת וכי בתקופה זו הנתבע פגע בה נפשית ופיזית וגרם לניכור הילדים כלפיה; התובעת התייחסה, בהרחבה, בכתב טענותיה ובתצהירה למערכת היחסים בינה לבין הנתבע וליחס לו "זכתה", לטענתה, מצד הנתבע (ר' ס' 23-9 לתצהיר התובעת).
- בחקירתה הנגדית, הבהירה התובעת והדגישה, כי נזקה התבטא בפגיעה קשה בחופש ובאוטונומיה שלה: "ש. מה עילת התביעה שלך נגד א'? ת. עילת התביעה היא מניעת החופש שלי..." (עמ' 19, ש' 20-19); "ש. מה הנזקים שנגרמו לך? ת. שלילת החירות שלי, את מחיר החופש אי אפשר לכמת. אי אפשר לכבול אותי לבן אדם, אני הייתי קשורה אליו כמעט שנתיים... ממועד פסק הדין מ2019 שם התחייב לתת לי גט תוך שבוע. הוא כבל אותי שנתיים כמעט זה לערך ממועד אוגוסט 2019 כאשר הוא היה אמור לי אז את הגט בהסכמה. כך לא יכולתי להתחיל בחיים חדשים, לא להכיר בזוגיות חדשה וגם לא לקיים יחסי מין עם אדם אחר כי אני דתיה" (עמ' 23, ש' 33-26); "ש. את אומרת בעצם שהנזקים שנגרמו לך עכשיו זה שלילת החירות? ת. שלילת החופש שלי..." (עמ' 24, ש' 4-3); "ש. כאשר את תובעת חצי מיליון ₪ איך את בעצם מחלקת חצי מיליון ₪ לנזקים שנגרמו לך? ת. אין מחיר לחופש. הבן אדם עיגן אותי כמעט שנתיים מיום שהוא חתם על מתן גט בהסכמה, זה הסכום המינימלי שיכולתי לדרוש כי לא היה כסף נוסף לשלם לאגרת בית המשפט" (עמ' 25, ש' 2-1).
- נזק מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין כ"אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם, וכל אובדן וחיסור כיוצאים באלה".
- בהתאם לפסיקה הגדרה זו רחבה דיה בכדי לכלול נזק שאינו מוחשי או ממוני, כגון פגיעה נפשית, פגיעה באוטונומיה, כאב, צער, סבל, עוגמת נפש וכיו"ב וקבעה כי הם עשויים להיות נזק בר פיצוי בנזיקין [ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999); ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757 (1987)].
- בדומה, הכירו אף בתי המשפט לענייני משפחה בנזקים הנפשיים של מסורבי הגט כנזקים בני פיצוי, כאשר הנזק אשר קיומו מוכח מעצם סרבנות הגט, אינו נזק ממוני, ועיקרו פגיעה באוטונומיה, בחירות ובכבוד.
"ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה מתקיים בכל הקשור לאישה הנאלצת לשבת תחתיה כיוון שבעלה מסרב לשחררה מכבלי עגינותה. כך נשללת ממנה האפשרות להינשא לאחר ולהביא ילדים לעולם (שכן ילדיה יחשבו כממזרים כל עוד לא ניתן לה גיטה), חופש הבחירה של האשה נפגע, אם כן, באופן קשה ומהותי...
הנה פרטנו ראשי נזק רבים לנזקיה של האשה היושבת בעגינותה נוכח סירוב בעלה לשחררה מכבליה – הפגיעה בפרטיות, הפגיעה באוטונומיה, הפגיעה בחופש, הפגיעה בזכות ללדת ילדים וכיוצ"ב. ומעל הכל עומד ראש הנזק הכללי של – כאב וסבל, סיבלה של אישה השבויה בידי בעלה – כלואה בכלא ללא סורגים..." [תמ"ש (כ"ס) 19480/05 פלוני נ' עיזבון המנוח פלוני ז"ל (30.4.2006)].
"הפגיעה באוטונומיה של האישה, שהינה פועל יוצא מעיגונה על ידי בעלה, הינה לדעתי נזק בר פיצוי לפי פקודת הנזיקין" [תמ"ש (י-ם) 3950/00 פלונית נ' פלוני ואח' (23.1.2001)].
"הנתבע גזר על האישה בדידות, העדר זוגיות אינטימיות וחיי אישות עם בן המין השני. התובע פגע קשות באוטונומיה של התובעת, בזכותה לממש את עצמה, ופגע בכבודה, בחירותה, תוך שגרם לה נזק נפשי גדול...
הנתבע העמיד את התובעת במצב נפשי קשה של חוסר אונים, של תלות מוחלטת בו בכל האמור לסיום קשר הנישואין... אין ספק, כי בפועל התובעת כלואה ואסורה על- ידי התובע, ללא יכולת לפרוץ ולהיחלץ מקשר הנישואין שאינה חפצה בו עוד. לפנינו כליאה חברתית ונפשית מובהקת..." [תמ"ש (י-ם) 19270/03 כ.ש נ' כ.פ (21.12.2004)].
- בענייננו, התובעת לא תמכה את תביעתה בראיות ולא ביקשה למנות מומחה שייתן חוות דעת לצורך הערכת הנזקים אשר לטענתה נגרמו לה, היקפם ושיעורם.
אולם, אין בכך כדי להכשיל את תביעתה.
מהפסיקה עולה, כי במקרים רבים אין צורך בראיה על נזק בלתי ממוני והיקפו, שבשל טיבו וטבעו קשה הוא לכימות, וקיומו עולה מעצם הפרת החובה על ידי המזיק.
בע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה (29.3.1995), שם נדון עניינה של אישה אשר גורשה על ידי בעלה בעל כורחה, קבע בית המשפט העליון, כי על אף שהתובעת לא הביאה ראיות לעניין הנזק הממשי שנגרם לה ושיעורו, הרי שהסבל שנגרם לה טבוע מעצם העובדה שגורשה בעל כורחה, ולא יכול להיות כל ספק שאכן נגרמו לה סבל ונזק בשל הגירושין הכפויים; לפיכך נפסק לה פיצוי מוערך בסך של 30,000 ₪.
בע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999), נקבע, כי כאשר מדובר בנזק כללי, להבדיל מנזק ממון, עשוי בית המשפט לפסוק, בנסיבות המתאימות, פיצוי כספי מסויג גם בהעדר הוכחה מפורטת של נזק ממשי.
- עיקרון זה יושם גם בתביעות נזיקיות של אישה כנגד בעלה בגין עגינות, תוך שבתי המשפט לענייני משפחה הכירו בקיומו של נזק שאינו ממוני גם אם קיומו או היקפו לא הוכחו בראיות.
"בשל טיבו וטבעו של נזק כללי שאינו ממוני, קשה הוא לכימות. פסיקות בתי המשפט לענייני משפחה בתביעות נזיקיות בגין סרבנות גט יישמו את ההלכה שנקבעה בע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, [פורסם בנבו] ולפיה אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על ידי המזיק. על בסיס זה אני קובעת כי אף בהעדר ראיות על נזק ממשי, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק כללי בשל היותו מסורב גט. " [תמ"ש (י-ם) 46459-07-12 ז' ג' נ' ש' ג' (17.8.2014)].
"...במקרים רבים כלל אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על ידי המזיק. בהתאם לכך, כאשר מדובר בנזק כללי, להבדיל מנזק ממון, עשוי בית המשפט לפסוק, בנסיבות המתאימות, פיצוי כספי מסוים גם בהעדר הוכחה מפורטת של נזק ממשי" [תמ"ש (י-ם) 21162/07 פלוני נ' פלונית (21.1.2010)].
- בנסיבות העניין, אני סבורה כי בעצם סירובו של הנתבע ליתן לתובעת גט, בניגוד להתחייבותו המפורשת לעשות כן ועל אף שנהיר מאליו שאין תוחלת להמשך הנישואין ואין כל היתכנות לשלום בית ביניהם, לא יכול להיות כל ספק בהיגרמו של נזק וסבל לתובעת, ובכלל זה: פגיעה באוטונומיה, בזכותה למימוש עצמי, בכבודה ובחירותה, בזכות לבחור עם מי לבלות את חייה ועם מי לא, שלילת האפשרות להינשא לאחר. המדובר לדידי בנזקים אינהרנטיים לעצם המעשה.
- באשר לטענות התובעת לנזקים ממוניים, ובכלל זה הוצאות כספיות עקב ההליכים המשפטיים השונים שלטענתה נכפו עליה על ידי הנתבע, מעבר לכך שאלה לא הוכחו בראיות כלל, ולא הוצגה כל אסמכתא על גובה שכר הטרחה לתשלומו נדרשה התובעת לצורך ניהול ההליך; הרי שבכל מקרה, אין בסמכות בית משפט זה לפסוק הוצאות בגין ההוצאות שהיו כרוכות בהגשת תביעת הגירושין לבית הדין הרבני וניהול ההליך שם; סמכות בית משפט זה הינה לפסוק הוצאות אך ורק ביחס להליך שמתנהל בפניו; ואכן באשר להוצאות הליך זה, הרי שאלה כבכל הליך אחר ייבחנו וייפסקו בפסק הדין.
קיומו של קשר סיבתי
- תנאי נוסף לאחריותו של המזיק היא כי התרשלותו היא שגרמה לנזקו של הניזוק, דהיינו כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק [ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1 (1984)].
- בענייננו, אין ספק כי סירובו של הנתבע ליתן בידי התובעת את גיטה הוא הסיבה לסבלה הרב, על היבטיו, והקשר הוא ישיר; כלומר, מתקיים יסוד הסיבתיות שבבסיס עוולת הרשלנות.
אומדן הנזק
- לאחר שהגעתי לכלל מסקנה, כי התנהגות הנתבע וסירובו במשך כ-21 חודשים לתת גט לאשתו הינם בגדר עוולה המזכה את התובעת לפיצוי, יש לקבוע את גובה הפיצוי.
- בפסיקה נקבע מהם השיקולים שעל בית המשפט להתחשב בקביעת גובה הנזק בתביעות של סרבנות גט ואלה עיקרם:
- האם מסורב הגט הינו הבעל או האישה (סכום הפיצוי כאשר הגבר סרבן גט גבוה בממוצע בכמעט פי שלושה מסכום הפיצוי שנפסק כאשר האישה היא הסרבנית);
- גיל האישה;
- משך סרבנות הגט;
- האם בפועל נמנעה ממסורב הגט חיי זוגיות או חיי משפחה אחרים עקב סרבנות הגט;
- האם מדובר באישה דתיה מסורבת גט (אשר מפאת אמונתה הדתית נמנעת כליל מקשרי זוגיות עם גברים אחרים טרם התגרשה);
- האם הוקנתה למסורב הגט זכות לקבל היתר לשאת אישה שניה;
- הערכת התנהגותו הבלתי ראויה של בן הזוג סרבן-הגט;
- האם במועד פסק הדין נותר העיגון בעינו או שבינתיים הותרו קשרי הנישואין בין הצדדים;
- האם יש השלכות על זכויותיו הקנייניות והכספיות של מסורב הגט;
למען הסר ספק יודגש, כי "אין מדובר ב"תג מחיר" והפיצויים שנפסקים כל מקרה ומקרה תלויים בנסיבותיו הקונקרטיות הנבחנות לעומקן..." [תמ"ש (י-ם) 39371-09-12 ש.ב.ע. נ' צ.ב.ע. (10.12.2013)]; קיימים שיקולים נוספים הקשורים לנסיבות העניין הספציפי העומד בפני בית המשפט ולהשלכות המיוחדות שהיו לכך על בן הזוג הנפגע [תמ"ש (י-ם) 22970-11-11 ע. ש. נ' מ. ש (17.4.2013)].
- מסקירת הפסיקה עולה, כי נפסקו על ידי בתי המשפט סכומים שונים כפיצוי בגין פגיעה הנגרמת בשל סרבנות גט, בשיעורים מגוונים, לפי נסיבות המקרים הספציפיים שעמדו בפניהם; ואלה מקצת הפיצויים שנפסקו ביחס לעיגון אישה:
- תמ"ש (י-ם) 19270/03 כ.ש נ' כ.פ (21.12.2004) – בית המשפט (כב' השופט מנחם הכהן) פסק לסרבן גט סך של 200,000 ₪ לכל שנת עגינות (קרי- סך של כ-16,600 לחודש) ובנוסף 100,000 פיצויים מוגברים;
- תמ"ש (כ"ס) 19480/05 פלוני נ' עיזבון המנוח פלוני ז"ל (30.4.2006) – בית המשפט (כב' השופט ויצמן) פסק סך של 3,000 ₪ לחודש;
- תמ"ש (י-ם) 6743/02 כ' נ' כ' (21.7.2008) – בית המשפט (כב' השופט גרינברגר) פסק פיצוי למסורבת גט משך 8 שנים סך של 450,000 ₪, כ-56,000 ₪ לשנה (קרי- סך של כ-4,650 ₪ לחודש), ובנוסף 100,000 ₪ פיצויים מוגברים;
- תמ"ש (רשל"צ) 30560/07 ה. נ' ה.א (2.12.2008) – בית המשפט (כב' השופטת חנה קיציס) פסק פיצוי למסורבת גט בשל הנזקים שנגרמו לה סך של 3,300 ₪ לחודש, ובנוסף פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ₪.
- תמ"ש (ת"א) 24782/98 נ.ש נ' נ.י (14.12.2008) – בית המשפט (כב' השופטת סיון ז"ל) חייב סרבן גט לשלם לאשה סכום של 60,000 ₪ לשנה (קרי- סך של 5,000 ₪ לחודש), ובנוסף פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ₪;
- תמ"ש (רשל"צ) 9877/02 פ.ע נ' פ.י (17.8.2011) – בית המשפט (כב' השופטת שטיין) פסק למסורבת גט פיצוי בסך של 630,000 ₪, על פי הבסיס של 200,000 ₪ לשנה (קרי- סך של כ- 16,600 ₪ לחודש);
- תמ"ש (י-ם) 44248-05-10 כ.ש. נ' כ.ש. (5.9.2011) – חייב בית המשפט (כב' השופט נמרוד פלקס) את סרבן הגט לשלם פיצוי בגין סרבנות גט משך כ-3.5 שנים סך של 164,000 ₪ (קרי- סך של 4,000 ₪ לחודש).
- תמ"ש (י-ם) 39371-09-12 ש.ב.ע. נ' צ.ב.ע. (10.12.2013) – פסק בית המשפט (כב' השופטת מימון) ביחס לתקופה של כ-21 חודשים (בדומה לפרק הזמן שבתיק זה) במקרה של סרבנות גט מצידה של אישה כנגד בעלה פיצויים בסך של 43,750 ₪ (קרי- סך של כ- 2,083 ₪ לחודש).
- תמ"ש (י-ם) 26190/08 ש.ז נ' ד.ז (28.2.2013) – פסק בית המשפט (כב' השופט גרינברגר) פסק פיצויים בגין הנזקים שנגרמו למסורבת גט משך 3 שנים ו-3 חודשים סך של 162,500 ₪ (קרי- סך של 4,166 ₪ לחודש) ובנוסף פיצויים מוגברים בסך של 40,000 ₪.
- במקרה הנדון, אני מעריכה כי לתובעת נגרם נזק בדרגה שאיננה מהחמורות, יחסית, המתמקדת בעיקרה בפגיעה באוטונומיה הבסיסית שלה. מכל מקום, וככל שנגרמו לה נזקים נוספים, הרי שראיות לקיומן כאמור לא הובאו בפניי.
- במכלול השיקולים לצורך אומדן הנזק, נלקח בחשבון אלה: התובעת היא אישה דתייה; ההתחייבות המפורשות שנתן הנתבע במסגרת ההסכם ליתן לתובעת את גיטה; הפרת ההתחייבות וסירובו של הנתבע ליתן גט זמן קצר לאחר חתימת ההסכם מן הטעם שהוא מבקש שלום בית; מגורי הצדדים תחת קורת גג אחת; סירובו של הנתבע ליתן גט לאחר שהוגשה תביעת הגירושין מטעם האישה; המועד בו ניתן הגט (למעלה משנה לאחר הגשת התובענה דנן וכ-21 חודשים לאחר חתימת ההסכם).
- לנוכח מכלול השיקולים דלעיל, מצאתי לחייב את הנתבע בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לתובעת ממועד הגשת הבקשה לגירושין, ביום 16.7.2019, ועד ליום מתן הגט, ביום 20.4.2021, בסך של 63,000 ₪ (21 חודשים X 3,000 ₪ לחודש).
סוף דבר
- אשר על כן, אני קובעת כדלקמן:
- הנתבע ישלם לידי התובעת כפיצוי נזיקי סך של 63,000 ₪.
- הנתבע ישלם לידי התובעת הוצאות משפט בסך של 18,000 ₪.
- הסכומים הנ"ל ישולמו לידי התובעת בתוך 30 יום, אחרת ישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין ממועד החיוב ועד למועד התשלום בפועל.
- פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים.
- המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ה תמוז תשפ"ג, 14 יולי 2023, בהעדר הצדדים.