פס"ד בתביעה שהגיש אדם נגד אחיו להשיב לו הלוואה כספית

לפניי תביעה כספית להשבת כספים בסך של כ-430,000 ₪.

הצגת הצדדים

1. התביעה הוגשה ע"י פלוני (להלן: "התובע"), כנגד אחיו – אלמוני (להלן: "הנתבע") ואשת האח – אלמונית (להלן: "הנתבעת").

    

   עיקר טענות התובע

    

2. הנתבעים בנו בית במושב X (להלן: "המושב"), לצורך כך נזקקו לכספים למימון הבניה.

    

3. בנסיבות אלו פנו הנתבעים אל התובע וביקשו לקבל הלוואה אותה התחייבו להחזיר לכשיתאפשר להם הדבר.

    

4. לאור מערכת היחסים הטובה ששררה בין הצדדים באותה בעת, התובע נענה לבקשת הנתבעים וביום 24.4.2003, הלווה להם סך של כ- 430,000 ₪ (להלן: "הכספים").

    

5. סוכם כי הכספים יוחזרו בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיד לכשיתאפשר לנתבעים הדבר.

6. עד למועד הגשת התביעה, לא השיבו הנתבעים לתובע את הכספים בטענה כי אין ביכולתם לעשות כן.

    

7. הנתבע מעולם לא השיב לתובע את הכספים או חלק מהם. התובע פנה אל הנתבע מעת לעת והנתבע הודיע כי אין באפשרותו להשיב את הכספים. הנתבע ביקש מהתובע להתאזר בסבלנות עד שתהיה לו אפשרות להשיב את הכספים.

    

8. בסעיף 41 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים (להלן: "התצהיר"), אשר הוגש במסגרת תמ"ש ***, אישר הנתבע את דבר קבלת הכספים, אולם טען כי:

    

   "בנוסף לחובות של הנתבעים למושב ולרשויות השונות על מנת שלא להשאיר טענה ללא מענה אבקש להשיב כעת לטענת הנתבעים בכתב הגנתם לפיה לוויתי 400,000 ₪ מנתבע 6. אדגיש כי לא מדובר בכספי הלוואה אלא בכספים שביקש נתבע 6 להעביר על מנת להבריח כספים מאשתו דאז איתה היה בהליכי גירושין. מלוא הכסף שהועבר אלי ע"י נתבע 6 בסך 400,000 ₪ בשנת 2003 הוחזר במלואו במרוצת השנים בכסף מזומן לבקשתו של נתבע 6".

    

9. לאחר שהנתבע התכחש לחובו במסגרת התצהיר, פנה אליו התובע באמצעות בא כוחו במכתב ודרש את השבת הכספים ואולם פנייה זו לא זכתה להתייחסות מטעם הנתבע.

    

10. על פי פסק דין שניתן בעמ"ש *** הוסכם כי הנתבעים יהיו זכאים לסך של 450,000 ₪ כנגד פינוי נחלה *** במושב. בנסיבות אלו ברור כי ביום 30.5.19 הוא המועד בו אמורים הנתבעים לקבל את הכספים ותהיה בידי הנתבעים האפשרות להשיב לתובע את סכום ההלוואה ו/או את חלקה כפי שהתחייבו ולכן הוגשה תביעה זו.

     

11. על הנתבעים לשלם לתובע את סכום ההלוואה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

    עיקר טענות הנתבעים

     

12. לפני למעלה מ- 16 שנים היה מצוי התובע בהליך גירושין בעטיו ביקש להבריח מגרושתו כספים שהיו ברשותו.

13. התובע סיפר לנתבע כי לפי תכניתו, יועברו הכספים למאן דהוא והתובע יקבל את הכספים בחזרה ממאן דהוא במזומן.

     

14. בנסיבות אלה הכספים הועברו לנתבע ובסמוך לאחר קבלת הכספים, העביר הנתבע את הכספים לידי התובע במזומן.

     

15. בשנים האחרונות נוהלו הליכים משפטים, במסגרתם איים התובע על הנתבעים באופן מפורש כי יעשה הכל על מנת לאמלל ולפגוע בהם, וזוהי מטרת התביעה.

     

16. רק בחלוף כ-16 שנים לאחר קרות כל האמור פתח התובע את ההליך דנא בחוסר תום לב משווע תוך עיוות חמור של העובדות וניסיון להתעשר על חשבונם של הנתבעים, בתקווה כי חלוף השנים הרבות ישמש כמסך עשן להסתרת האמת.

     

17. אין לאפשר לתובע לעשות שימוש ציני פסול בהליכים משפטיים, לאחר שהתובע שקט אל שמריו משך כל תקופת ההתיישנות ומשך כ-10 שנים לאחר מכן, תוך שהוא גורם בכך נזקים חמורים לנתבעים (לרבות נזקים ראייתיים להפרכת טענות התובע).

     

18. התובע מודה כי עילת התביעה נולדה בשנת 2003 וחלה התיישנות בהתאם לס' 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח -1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

     

19. לא זו בלבד שתקופת ההתיישנות חלפה, אלא שמאז חלפה תקופת ההתיישנות חלפו עוד כתשע שנים נוספות עד למועד הגשת התביעה דנא.

     

20. בנסיבות אלה יש לדחות את התביעה על הסף, בהתאם להוראות ס' 2 לחוק ההתיישנות.

     

21. לחלופין ולמצער התביעה הוגשה בשיהוי ניכר.

     

22. אין זו הפעם הראשונה שהתובע טוען לגבי אותה "הלוואה". בשנת 2015 במסגרת תמ"ש *** טען התובע בתצהיר כי לנתבע ישנו חוב בגין אותה הלוואה והנתבע הכחיש טענה זו.

     

23. כתב התביעה לא כולל ולו ראשית ראייה נוספת לחיזוק טענות התובע.

24. הנתבעים מימנו את עלויות הרכישה של הבית מכספי מכירת דירה, אותה מכרו מספר שנים קודם לכן.

     

25. הנתבע לא אישר בתצהירו דבר בכל הקשור לקבלת הלוואה או לסיכום בנוגע להחזר כספי אותה הלוואה המוכחשת על ידו.

     

26. אין כל קשר בין הסכומים בפסה"ד אליו מפנה התובע לבין תביעה זו ולא בכדי צירף התובע רק את השלמת פסק הדין אך נמנע ביודעין מלצרף את הסכמות הצדדים ופס"ד החלקי שניתנו יום אחד קודם לכן.

     

27. יש לדחות את התביעה על הסף ולמצער לגופה.

     

    דיון והכרעה

     

28. לאחר עיון במלוא התשתית הראייתית, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

     

29. בין הצדדים אין מחלוקת עובדתית כי הכספים ניתנו לנתבע ראו: ס' 4 לכתב התביעה, ס' 3 לכתב ההגנה, פרוט' עמ' עמ' 14 ש' 18-19 .

     

30. הודאת הנתבע בקבלת הכספים משחררת את התובע מן הצורך להוכיח את דבר הענקת הכספים לנתבעים ראו: ע"א 728/81 חיר נמר חלבי נ' עיזבון המנוח מועין חלבי (8.5.1983) [פורסם בנבו]; תלה"מ 9669-11-18 פלונית נ' פלוני (15.3.2021) [פורסם בנבו] ומטילה על הנתבעים את נטל להוכיח את הטענה כי הכספים הוחזרו לתובע ראו: ס' 4 לכתב ההגנה ראו: ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801; רע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן (23.02.2012) [פורסם בנבו]; ע"א 6295/16 קוזלי נ' מדינת ישראל (3.6.2019) [פורסם בנבו]; ע"א 45/15 נבולסי נ' נבולסי (15.5.2017) [פורסם בנבו]; ע"א 3901/11 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל (7.8.2012) [פורסם בנבו]; ת"צ 39581-06-17 זינרייך נ' אלקטרה מוצרי צריכה (1970) בע"מ ואח' (17.11.2020) [פורסם בנבו].

     

31. על כן אין מקום לקבל את טענת הנתבעים לפיה נטל ההוכחה מוטל על התובע ואין בטענותיהם משום טענת הודאה והדחה ראו: פרק ו' לסיכומי הנתבעים.

     

32. הנתבעים לא עמדו בנטל זה.

     

33. ראשית, גרסת הנתבעת לא תרמה תרומה ממשית להוכחת הטענה כי הכספים הוחזרו לנתבע. הנתבעת העידה כי הנתבע הוא זה שניהל את כלל העניינים הכספיים של הנתבעים ראו: פרוט עמ' 21 ש' 25-28 ולנתבעת אין כל ידיעה אודות הכספים, קבלתם או השבתם ראו: פרוט' עמ' 22 ש' 33 עד עמ' 23 ש' 12.

     

34. גם גרסת הנתבע לא הייתה סדורה במיוחד והיא התאפיינה בתשובות כגון:

     

    "לא זוכר" ראו: פרוט' עמ' 16 ש' 4, 24, 28, עמ' 17 ש' 4, 6, 8, עמ' 19 ש' 3, 7, 11; עמ' 37 ש' 15, 22, 24, 26, עמ' 38 ש' 32, עמ' 39 ש' 18, 22, 26, 28, 33, עמ' 40 ש' 2;

     

    "לא יודע" ראו: פרוט' עמ' 16 ש' 14, 30, 32, עמ' 18 ש' 28, 32, עמ' 37 ש' 18, 20, 22, עמ' 38 ש' 26, עמ' 39 ש' 15;

     

    "אם זה כתוב כן" ראו: פרוט' עמ' 16 ש' 16, עמ' 38 ש' 32 וכו'.

     

35. במצב דברים זה, כאשר הנתבעת מעבירה את נטל ההתמודדות בהוכחת השבת הכספים לפתחו של הנתבע, והנתבע לרוב "אינו זוכר" ו"אינו יודע" קשה לבוא ולומר כי גרסת הנתבעים היא גרסה משכנעת וכי ניתן לבסס עליה ממצא כי הנתבעים השיבו את הכספים לתובע.

     

36. ער אני לטענת הנתבע כי בשנת 2012 הוא עבר אירוע מוחי ראו: פרוט' עמ' 16 ש' 12 ואולם טענה זו לא נתמכה בראיה כלשהי.

     

37. שנית, בס' 4 לכתב ההגנה טענו הנתבעים כי "בזמן אמת, בסמוך לאחר קבלת כספי ההברחה, העביר הנתבע את כספי ההברחה לידי התובע, בכסף מזומן". טענה זו לא מתיישבת עם טענת הנתבע בחקירה הנגדית כי "החזרתי את הכספים בערך מ-2003 עד אולי 2009-2010" ראו: פרוט' עמ' 20 ש' 1-3.

     

38. למעשה לא היה גם כל טעם בהשבת הכספים "בתשלומים" עד לשנת 2009-2010 ראו גם: פרוט' עמ' 20 ש' 5-6, עמ' 20 ש' 34-35 בפרט לאחר גירושי התובע בשנת 2006 ראו: פרוט' עמ' 19 ש' 27-28.

     

39. שלישית, הנתבעים לא הצליחו להוכיח את עצם השבת הכספים לתובע.

     

40. לצורך הוכחת השבת ההלוואה, הנתבעים הציגו תדפיסי חשבון בנק ראו: מוצגים 1 ו-2 לתיק המוצגים של הנתבעים (לרבות המסמך שנשמט ואשר הגשתו הותרה בהחלטה מיום 1.3.2021) ראו: פרוט' עמ' 17 ש' 34-35, עמ' 19 ש' 33.

     

41. בחקירה הנגדית הנתבע לא הצליח להסביר אילו סכומים שולמו לתובע, אם בכלל, בגין השבת הכספים ראו: פרוט' עמ' 17 ש' 36 עד עמ' 18 ש' 3. לא זו אף זו, התברר כי הנתבע משך כספים לצורך ביצוע תשלומים לקבלנים וכלל לא ניתן פירוט למי שולמו על ידי הנתבע הכספים שנמשכו והאם הגיעו לידי התובע ראו: פרוט' עמ' 18 ש' 6-9, ש' 27-32, עמ' 19 ש' 2-3.

     

42. טענת הנתבע כי הוא לא החתים את התובע על קבלת הכספים "כי הוא אמר שלא רוצה שום ניירות אצלו בבית" ראו: פרוט' עמק 19 ש' 25-26 מעוררת קושי מפני שלא הייתה כל מניעה בשמירת האסמכתאות בבית הנתבע.

     

43. לפיכך, הנתבעים לא הוכיחו את הטענה כי השיבו את הכספים לתובע בדרך כלשהי וניתן היה למעשה לעצור כאן. יחד עם זאת ובבחינת למעלה מן הצורך, מצאתי מקום להתעכב ולדון במספר טענות נוספות של הנתבעים.

     

44. יש לדחות את טענת הנתבעים כי לא צורף הסכם הלוואה.

     

45. סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". לפיכך, אין בעצם העובדה שלא נכתב הסכם הלוואה בין התובע לבין הנתבעים כדי לשלול את דבר קיומו ראו: תמ"ש 6099-06-20 א' ואח' נ' ל' ואח' (25.4.21) [פורסם בנבו].

     

46. בנוסף, "ניתן להוכיח מתן הלוואה בין קרובים מדרגה ראשונה, אף בהעדר הסכם הלוואה כתוב, החזקה אינה מקימה בהכרח "דרישת הכתב" אלא חובת הוכחה מוגברת, וניתן להוכיחה בכל אמצעי הראייה הקיימים. (תמ"ש (כ"ס) 1970-03 טויזר נ' טויזר, ש' כהן, [פורסם בנבו] (30.9.2003))" ראו: תמ"ש 25083-05-11 פלוני נ' פלוני ופלונית (25.8.15) [פורסם בנבו].

     

47. במקרה שלפניי סוגיית מתן הכספים הוצאה כאמור מגדר המחלוקת בשל הודאת הנתבעים בקבלת הכספים ודין הטענה כי לא צורף הסכם בכתב להידחות.

     

48. ער אני לטענת הנתבעים כי הכספים הינם כספים שהוברחו על ידי התובע במהלך הגירושין מגרושתו וטענה זו לא הוכחשה על ידי התובע ראו: פרוט' עמ' 11 ש' 3-5, 20-23, עמ' 8-10.

     

49. יחד עם זאת, אין בעובדה כי הכספים הוברחו במהלך הליך הגירושין – ויש לגנות תופעה זו מכל וכל – כדי למנוע אפשרות כי הכספים שימשו גם למטרת ההלוואה לנתבעים. הדבר נכון ביתר שאת מקום בו:

     

    במסגרת תמ"ש *** הנתבע הודה בחקירה כי הוא השתמש בכספים ראו: פרוט מיום 16.11.15 עמ' 43 ש' 22 מוצג 6 לתיק המוצגים של התובע. הנתבע גם הודה בחקירה הנגדית כי זכרונו לפני 6 שנים היה טוב יותר מהיום ראו: פרוט' עמ' 15 ש' 5-6 ומטעם זה כמו גם לאור ההלכה הקובעת כי בעל דין אשר טען טענה משפטית או עובדתית מושתק מלטעון - בהליך אחר או בגדרי אותו הליך - טענה סותרת ראו: ע"א 513/89 Interlego A/S נ'Exin-Lines Bros.S.A., פ"ד מח(4) 133, 194; ע"א 9056/12 יעל קינג נ' פקיד השומה ירושלים [פורסם בנבו] (04.08.2014) יש לקבוע כי הנתבעים עשו שימוש בכספים.

     

    הנתבע הודה כי במועד הרלוונטי למתן הכספים בניית הבית הייתה בעיצומה ראו: פרוט' עמ' 14 ש' 8-14 והודאה זו מחזקת את טענת התובע כי הנתבע היה זקוק לכספים לצורך מימון הבנייה ראו: ס' 2 לכתב התביעה, פרוט' עמ' 6 ש' 9-11.

     

50. לפיכך הוכח לפניי כי הכספים ניתנו כהלוואה לנתבעים לצורך מימון הבנייה.

     

51. לא נעלמה מעיני הודאת התובע כי הכספים ניתנו לנתבע בלבד ראו: פרוט' עמ' 5 ש' 29-32.

     

52. כידוע, הפסיקה הישראלית לא הכירה בקיומה של שליחות בין בני זוג, מעצם קיומם של נישואין או חיים משותפים ראו: ע"א 541/74 פרמינסקי נ' סנדרוב, פ"ד כט(2) 253 עצם חיי הנישואין או השיתוף הקנייני אינם יוצרים שליחות, כמשמעותה בחוק השליחות, תשכ"ה-1965.

     

53. על מנת לחייב את הנתבעת בהשבת הכספים לתובע יש לבחון אחת משתיים: שלנתבע הייתה הרשאה מן הנתבעת ליטול בשמה ובמקומה, או שבדיעבד אשררה הנתבעת את נטילת הכספים ראו: תמ"ש 55844-08-10 א' נ' א' (25.4.15) [פורסם בנבו].

     

54. הנתבעת העידה כאמור כי הנתבע ניהל את כל העניינים הכספים עבור הנתבעים ראו: פרוט' עמ' 21 ש' 25-25 והיא הוסיפה בהגינותה כי נטילת כספים על ידי הנתבע מחייב אותה בהשבתם מכוח היותם "בעל ואישה" ראו: פרוט' עמ' 21 ש' 29-30.

     

55. על כן ולנוכח הקביעה כי הכספים ניתנו לנתבעים כהלוואה לצורך מימון הבנייה, הכספים מהווים חוב משותף של שני הנתבעים.

     

56. ער אני לטענת ההתיישנות שנטענה על ידי הנתבעים ראו: סיכומי הנתבעים פרק א, ס' 7, פרק ג'. יחד עם זאת הנתבע הודה כי לא נקבע מועד להשבת הכספים ראו: פרוט' עמ' 15 ש' 19-20. במצב דברים זה יש לקבל את טענת התובע כי הצדדים הסכימו שהכספים יושבו לתובע כשיתאפשר לנתבעים ראו: ס' 4 לכתב התביעה, פרוט' עמ' 6 ש' 25.

     

57. כפועל יוצא, יש לקבל את טענת התובע כי לנוכח פסק הדין שניתן ביום 00.00.17 בעמ"ש *** המזכה את הנתבעים בסך של 450,000 ₪ כנגד ביצוע פינוי ביום 00.00.19 ראו: נספח 4 לתיק המוצגים של התובע, נולדה לתובע עילת התביעה והיא טרם התיישנה.

     

58. במסגרת הסיכומים הועלתה ע"י הנתבעים טענה לקיומו של נזק ראייתי הנובע משיהוי בהגשת התביעה ראו: סיכומי הנתבעים פרק א', ס' 5. לא זו בלבד שטענה זו לא מתיישבת עם טענתם הנוספת כי הם הצליחו להוכיח את השבת הכספים ברף הראייתי הנדרש, אלא שאין ממש בטענה זו לנוכח העובדה כי התאפשר לנתבעים להגיש את כל המסמכים הנדרשים לצורך הוכחת טענתם ראו: פרק א', סעיף 5 לסיכומי הנתבעים.

59. התוצאה היא כי התביעה מתקבלת והשאלה שנותר לדון בה היא האם יש מקום לחייב את הנתבעים בהשבת הכספים בתוספת ריבית הצמדה ראו: ס' 4 לכתב התביעה, ס' 68 לסיכומים.

     

60. התשובה לשאלה זו היא בחיוב.

     

61. בתמ"ש 2063-12-12 (16.8.15) [פורסם בנבו] קבעה חברתי כב' השופטת הילה גורביץ שינפלד – וקביעתה מקובלת עלי, בשינויים המחויבים – כי:

     

    " באשר לריבית, חיוב הנתבעים בריבית הוא תוצאה משפטית צודקת ומתחייבת דווקא בנסיבות כאן – ובשל היחסים המיוחדים. היחסים המיוחדים בין הצדדים בשלם ניתנה הלוואה לאלתר, ללא מסמך וללא בטוחות הם יחסים דו-סיטרים, כפי שהנתבעים ציפו כי התובעים יחלצו לעזרתם ויעניקו להם הלוואה בדחיפות אשר תושב "כישתאפשר" ואולי לא תושב כלל, לתובעים הייתה ציפייה סבירה כי יעשה מאמץ סביר להשיב ההלוואה ומבלי שייגרם להם חסרון כיס באם עומדת לנתבעים האפשרות הכלכלית לכך.

     

    לשון אחר, אותם יחסים מיוחדים שמשמשים בסיס לטענת הנתבעים כי ייתכן וההלוואה לא הייתה מושבת כלל הם גם הבסיס לחוסר הסבירות כי התובעים יינזקו בחסרון כיס כאשר בידי הנתבעים הייתה האפשרות הכלכלית למנוע את חסרון הכיס או לצמצמו והם נמנעו מכך. קשה להלום כי הצדדים התכוונו או הסכימו כי הלוואת החסד והסיוע שניתנה ללא בטוחה, בשל יחסים מיוחדים וקרבה משפחתית תסב חסרון כיס לתובעים-המלווים ומנגד, הפרת התחייבותם של הנתבעים-הלווים להשיב ההלוואה "כשיתאפשר", ועמידתם בחוסר תום לב על זכות לכאורית להשיב הלוואה במועד לפי נוחיותם, תעמידם במצב טוב יותר עד כדי עשיית עושר ולא במשפט.

     

    מקום בו החוזה לא קבע מנגנון שיערוך מטבע או שקיימת לאקונה, הבחינה ההלכה הפסוקה בין התקפה החוזית לתקופת ההפרה. הנטייה היא לשערך את החיובים על מנת להגיע לתוצאה צודקת כלפי הנפגע לאחר שהחוזה הופר. בוודאי שאין לקבל מצב בו דווקא ההפרה העמידה את המפר במצב טוב יותר אילולא ההפרה. הסיס המשפטי לשערוך חיוב בתקופת החוזה -הוא מהוראות החוזה ופרשנותם ואף מעקרון תום הלב ובתקופת ההפרה – מן הדין . ראו ע"א 479/89 ד"ר אנבא בזילאוס המוטראן הקופטי נ' חלמיש, מו (3) 837, 844 ואילך.

     

    חוזה שאינו כולל הוראה בדבר שיערוך עלול להתפרש בין על פי אומד דעת הצדדים ובין מכוח השלמה מן הדין, כמחייב שיערוך. נאמר כי על בית המשפט לבחון, בין היתר, את מהות העיסקה, מידת הציפיות בעת כריתת החוזה, השינויים האינפלציוניים ושינויי שער - ראו עמוד 846 לפסה"ד בעניין המוטראן הקופטי שאוזכר לעיל.

     

62. במקרה שלפניי, לנוכח מערכת היחסים הקרובה ששררה בין התובע לבין הנתבע בתקופה הרלוונטית למתן הכספים - וזו נלמדת הן מגרסת התובע ראו: ס' 4 לכתב התביעה, פרוט' עמ' 5 ש' 22-23, ש' 34, עמ' 6 ש' 5 והן מן העובדה כי הכספים ניתנו ללא הסכם כתוב וללא מועד להשבת הכספים – הדעת נותנת כי התובע לא העלה על הדעת כי יצטרך להגיש תביעה כנגד הנתבעים.

     

63. במצב דברים זה ולצד פסיקת הוצאות משפט, יש מקום להורות כי הכספים יוחזרו לתובע בצירוף ריבית והצמדה כדין.

     

64. התוצאה היא כי התביעה מתקבלת ואני מחייב את הנתבעים בהשבת הכספים לתובע בסך של 430,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ביום 31.3.2019.

     

65. לאור התוצאה, הנתבעים יישאו בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.

     

66. המזכירות תסגור את התיק.

     

67. אני מתיר את פרסום פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, י"ח חשוון תשפ"ב, 24 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.