פס"ד בתביעה לשינוי ואכיפת זמני השהות של הנתבע עם ילדי הצדדים

המדובר בתובענה לשינוי ואכיפת זמני השהות של הנתבע עם ילדי הצדדים.

הצדדים הם בני זוג לשעבר אשר נישאו זל"ז בחודש 03/15 וחתמו על הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק ביום 29.11.18 (תלה"מ XXX; להלן: "ההסכם"). בסעיף 3 להסכם נקבע שהמשמורת על הקטינים תיוותר בידי התובעת וכי הנתבע "רשאי לקחת את הילדים" בימי ב' וד' מהשעה 18:00 (ימי ב' כולל לינה), ובנוסף הם ישהו עמו בכל שבת שניה (ללא לינה במוצאי שבת). כן הוסכם על חלוקת זמני שהות שווה בין הצדדים במהלך חגי ישראל, וכי במהלך חופשת הקיץ ישהו הקטינים עם הנתבע במשך שבוע רצוף (כולל לינה).

התובעת עתרה לאכיפת זמני השהות של הקטינים עם הנתבע באופן שיקבע שהם בגדר חובה ולא רשות, להרחיב את זמני השהות באמצע שבוע באופן שיחלו בשעה 16:00 (ולא בשעה 18:00) וכן להטיל על הנתבע סנקציה כספית בגין הפרה של זמני השהות. לטענת התובעת המילה רשאי מתייחסת אך לזמני השהות באמצע השבוע ונקבעה לאור אילוצי העבודה של הנתבע. לטענתה לאחר פסק הדין שהו הקטינים עם הנתבע בסופי שבוע כקבוע בהסכם וככלל עמד הנתבע גם בקיום זמני השהות באמצע השבוע על אף לשון הרשות שבהסכם. בחודש 2/20 חדל הנתבע לקיים את זמני השהות בסופי השבוע ומכאן תביעתה. לטענתה הקטינים משוועים לזמני שהות נרחבים יותר עם הנתבע ואין מניעה מעם הנתבע לקיים את זמני השהות שלו כמתחייב מהורותו.

הנתבע טוען לדחיית התביעה מהטעם שלא חל שינוי נסיבות המצדיק דיון בחלוקת זמני השהות שנקבעה בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין. לטענתו הוא ממלא אחר הוראות ההסכם במלואן אשר נוקטות לשון רשות ועל כן לא הוכחה כל הפרה מצדו של ההסכם. עוד הוסיף הנתבע שהמילה "רשאי" מתייחסת הן לזמני השהות באמצע השבוע והן לזמני השהות בסוף השבוע, ולאור כך הסכים להתחייב לסכום מזונות גבוה שלא יוכל להמשיך ולשלמו אם תפגע עבודתו בשל קיום זמני השהות כחובה ואז יאלץ לעתור להפחתת המזונות. עוד טען שדירתו אינה מאפשרת להלין בה את הקטינים משהבניין מצוי בשיפוצים והדירה לא ערוכה לכך, וכי הוא צפוי לעבור להתגורר בבית אמו בעוד תקופה קצרה ושם כלל לא יוכל להלין את הקטינים. הנתבע הדגיש שהוא אוהב את הקטינים ומעוניין לשהות עמם כמה שיותר ואף לחלוק עם התובעת משמורת משותפת אך במצב הדברים הקיים אינו יכול להתחייב על זמני השהות והוסיף שהמטרה היא להטיב עם הקטינים, "ועדיף זמן מועט יותר אך איכותי בין האב לקטינים מאשר שהנתבע יקח את הקטינים אך תיפגע פרנסתו ולא יוכל לשלם את מזונות הקטינים" (סעיף 25 לכתב ההגנה).

דיון והכרעה

האם קיימת עילה לדיון מחדש בסוגיית זמני השהות שנקבעה בהסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין היא השאלה הראשונה העומדת להכרעה. כידוע, בהליכים הנוגעים לחלוקת זמני השהות של קטינים בין הוריהם אין דוחים תביעה בשל מעשה בית דין. בהתאם לסעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 רשאי בית המשפט לשנות או לבטל החלטות קודמות עם שינוי הנסיבות או גילוי עובדות נוספות. עם זאת, על התובע להוכיח כי הנסיבות החדשות הן מהותיות עד כדי שיש בהן כדי ליצור מצב חדש המחייב בחינה מחודשת של ההכרעה הקודמת וכי המצב החדש הוא לרעת הקטין, במידה המצדיקה שינוי של אותה הכרעה, וכי התועלת בניהול הליך חדש עולה על הנזק העלול להיגרם הימנו. המדובר בנטל הוכחה משמעותי המוטל על כתפי התובע, הן בשל שיקולים מערכתיים בדבר כיבוד מעשה משפטי עשוי והן בשל שיקולי טובת הקטין מושא ההליכים, שכן עצם ניהול הליך טומן בחובו נזק פוטנציאלי לקטין מעצם היחשפותו להליך ובשל המחלוקת בין ההורים המשפיעות אף על יכולתם לתפקד באופן מיטבי [תמ"ש (ת"א) 37842-07-15 א.ע נ' נ.ע (פורסם בנבו, 19.2.16)].

יתרה מכך, חשיבות רבה נודעת לעובדה שהסדרי השהות נקבעו בהסכם גירושין הכולל מארג שלם של הסכמות השלובות זו בזו באופן שקשה לנתק ביניהן. מסיבה זו, נטל השכנוע להוכיח שינוי נסיבות מהותי, הינו נטל מוגבר ]ע"א 4515/92 שטיין נ' שטיין, (פורסם בנבו, 13.6.94)].