פס"ד בתביעה לצו מניעה ופינוי של אחות כנגד אחות לסילוק ידה מנכס במקרקעין

 רקע וטענות הצדדים:

1. התובעת היא אחותן של נתבעת 1 ונתבעת 2 ודודתה של נתבעת 3 . הנכס הנ"ל רשום על שמה כזכויות לא מהוונות במנהל מקרקעי ישראל, הכל בהתאם לאישור רישום זכויות שצורף לכתב התביעה. האסמכתאות שהמציאו שני הצדדים לא הותירו עוד ספק בנוגע לטעות בזיהוי הנכס כפי שיפורט בהמשך.

2. כתב תביעה הוגש ביום 12.8.19 . במסגרתו נטען, כי הזכויות בנכס הוענקו לתובעת אגב מתן צו קיום צוואה של אביה המנוח שנערכה ביום 12.9.05 בהליך ת"ע 59564-05-17 .הצוואה קוימה וניתן פסק דין מיום 19.2.18 שהפך לחלוט. התובעת מציינת כי  כשנה וחצי לפני הגשת התביעה הרשתה לנתבעת 1 להתגורר בנכס וזאת לתקופה זמנית בלבד. הנתבעת 1 עברה הליך שיקום עקב התמכרויות לסמים, עודנה מטופלת בתחליף סם, מכניסה זרים לנכס, ומפריעה לתובעת.  כמו כן הנתבעות התנהגו כלפי התובעת  בצורה מחפירה ונתבעת 1 מסרבת להתפנות מהנכס. נטען כי הנתבעות מתקשים לקבל את המציאות לפיה התובעת זכאית לזכויות בנכס. התובעת נאלצה בעבר לפתוח בהליך למניעת הטרדה מאיימת במסגרת ה"ט 1532-12-17 . ביום 3.12.17 ניתן צו האוסר על הכנסת צדדי ג' לנכס , אך לא מונע ביקור בני משפחה אחרים כדי לטפל בנתבעת 1. נטען כי בערעור שהוגש על פסק הדין בתיק ה"ט בית משפט קבע כי הסיוע לנתבעת 1 צריך להתקבל דרך המל"ל. בהליך מאוחר במסגרת ה"ט 22826-05-19 ניתן ביום 19.5.18 צו הרחקה נגד נתבעות 2,3. בהתאם לאמור , התובעת ביקשה להורות על קבלת הסעדים שלהלן:

3. בכתב ההגנה שהוגש ביום 27.6.19 ע"י הנתבעות 1,2,3, נטען כי נתבעות 2,3 מגיעות לנכס מסיבות הומניטריות לסייע לנתבעת 1 הזקוקה לעזרה . עוד נטען כי נתבעת 1 אינה מכורה לסמים אלא מטופלת בתוכנית מסודרת באמצעות לשכת הרווחה. התובעת אינה מעוניינת לסייע לנתבעת 1 ומבחינתה אין מניעה לסלק אותה לרחוב. התובעת מטרידה את הנתבעות כי היא נאלצת לקבל את התובעת לבית לאור החלטת בית המשפט המחוזי בעמ"ש30086-03-18 אשר  התירה לנתבעת 1 להמשך להתגורר בנכס עד מציאת מקום מגורים אחר וזאת בניגוד לעמדת התובעת. עוד נטען כי נתבעת 1 נמצאת בתהליך לקבלת דיור ציבורי, אשר מצריך זמן. בהתאם נעתר לאפשר לנתבעת 1 להמשיך להתגורר בנכס עד הסדרת עניין קבלת דיור ציבורי מתאים.

4. ביום 20.1.20 התקיים קדם משפט  ראשון במעמד הצדדים ובאי כוחם, במהלכו נטען  כי נפלה טעות באישור הזכויות של הנכס שצורף לכתב התביעה . נטען כי הנכס באישור שהומצא ע"י התובעת הוא ברח' מ 14 כאשר הנכס נמצא במציאות ברח' מ  41. עוד נטען כי בדיקות שבוצעו ע"י ב"כ הנתבעת 1 באינטרנט בנוגע לשינוי שם הרחוב בכתובת ח 35 מראות כי קיים רחוב  אחר בשם זה.  הומצאו אסמכתאות במעמד הצדדים . עוד התבקש להכריע בתיק במסלול מהיר. בסוף הדיון ניתנה החלטה לפיה התיק יקבע לשמיעת הראיות.

5. ביום  2.20 הוגש כתב הגנה  מתוקן מטעם נתבעת 1 בלבד (לאחר קבלת רשות ובהסכמת התובעת), במסגרתו חולקת נתבעת 1 על זכויות התובעת בדירה.  נטען כי ההורים המנוחים ערכו  צוואה הדדית בשנת 2002  הקודמת בזמן לצוואה משנת 2005 שקוימה  ע"י התובעת. נתבעת 1 הצביעה על טעות במספר הנכס באישור שהמציאה התובעת לעומת מספר הנכס בפועל. בהמשך , מטעמי זהירות,  נטען כי הצוואה שקוימה מזויפת, לוקה בפגמים מהותיים שיביאו לפסילתה. נתבעת 1 מפנה להחלטת בית המשפט המחוזי בעמ"ש 30086-03-18 ומציינת כי התובעת עצמה  נתנה לנתבעת 1 זכות מגורים מוגבלת בזמן. עוד נטען כי פסק הדין המקיים את הצוואה אינו חלוט שעה שניתן להגיש בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות. התובעת היא המטרידה את הנתבעת 1 . מצב הנכס בכי רע. לגופו של עניין נטען כי בית המשפט המחוזי לא קבע כי המל"ל יסייע לנתבעת 1 , אלא רק סבר שתזכה לסיוע מטעמו. נטען כי לא הוכחה זכות התובעת בנכס , אך קיימת התחייבות מפורשת מטעמה המעידה על מתן רשות בלתי הדירה. מטעמים אלו נעתר לדחות את התביעה.

6. ביום 11.2.20 הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעמה, בגדרו הדגישה שוב  כי מקור זכויותיה הרשומות בספרי רמ"י הוא מכוח צוואת אביה המנוח שקוימה במסגרת פסק דין ביום 19.2.18. פסק דין הפך לחלוט. בנוגע לטעות שנפלה במספר הנכס הוגשה בקשה לרמ"י לתיקון טעות סופר.  נטען כי אישור לכך יומצא לעיון בית המשפט במועד שמיעת הראיות. התובעת מודה כי נתנה רשות לנתבעת 1 להשתמש בנכס.  רשות זו ניתנה לזמן מוגבל. נטען כי הנתבעות משתלטות על הנכס והחיים בו הפכו לבלתי אפשריים. על כן התובעת מבקשת מהנתבעת 1 לפנות את הנכס והאחרונה מסרבת בטענות שונות. אכן ,  קדמה לצוואה שקוימה צוואה אחרת של ההורים המנוחים אולם, מעולם לא הורישו זכויות לנתבעת 1. התובעת חזרה על טענותיה כי נאלצת להגיש צו הגנה נגד הנתבעות  ביום 20.3.18 . במסגרת עמ"ש 30068-03-18 הסכימה מטעמים מוסריים לאפשר לנתבעת 1 להמשיך להתגורר בנכס עד מציאת מדור חלופי תוך זמן סביר בהנחה שהרשויות יתערבו ויסייעו לה. התובעת מצהירה כי נתבעת 1 זלזלה בהחלטת בית המשפט המחוזי הנ"ל ורק ביום 17.6.19 פנתה למילגם בבקשה לסיוע בשכ"ד. מכל מקום ידוע לתובעת כי אושרה לנתבעת 1 דירת סיוע ועל כן יש להורות על פינוי .

7.ביום 27.2.20 הוגשו תצהירי עדות ראשית ע"י נתבעות 2,3 במסגרתם ציינו כי התובעת מקשה עליהן לסייע לנתבעת 1 . מעולם לא הייתה להן כוונה לפגוע בתובעת . האחרונה מאיימת תמיד שתזמין משטרה וכך עשתה . הנתבעות 2,3 מציינות כי אין להן כוונות מעבר לסיוע לנתבעת 1.  צווי הרחקה שנתנו נגדן פגעו במטרה זו. הניסיונות לסייע לנתבעת 1 למצוא קורת גג חלופית עד יום עריכת התצהירים  , לא עלו יפה .

8.ביום 9.3.20 הגישה נתבעת 1 תצהיר עשות ראשית מטעמה, בגדרו מתארת את מעברה ממרכז הארץ למוסד שיקום ב    ומשם לנכס, אשר מבחינתה הוא בית ההורים המנוחים. סמוך למעבר להתגורר בנכס הוגשה ע"י נתבעת 1 בקשה לקבלת דיור ציבורי.  תחילה הוצעה לה דירה בקומה שלישית. לאור מצבה הרפואי סירבה לקבלה . בהמשך הוצעה לה דירה עם 17 מדרגות. הנתבעת 1 הסכימה תחת לחץ, אך בפועל אינה יכולה לעלות מספר מדרגות כזה, ולכן הדירה נשארה משויכת על שמה ,  אך ללא שימוש. נמסר לה ידי גב'   מ "עמיגור" שתנסה לסייע לה במדור אחר. נתבעת 1 ממתינה לקבלת דיור מתאים. נטען בגרסה מורחבת שלא הובאה בכתבי הטענות כי צוואה הדדית הקודמת בזמן מיום 29.12.02 הבטיחה זכויות לאח ד'  , אשר הצהיר כי הוא מסתלק לטובת כלל האחיות. נתבעת 1 מציינת כי הצוואה המאוחרת מיום 5.9.05 שקיימה התובעת, לוקה בפגמים וסביר שאינה אמיתית.  בין היתר נטען כי האב המנוח לא ידע עברית.  מי שהעביר תשלום לעו"ד עבור עריכת הצוואה הוא בנה של התובעת . בצוואה נפלו טעויות שנדרש מבית המשפט , אשר הורה על קיומה , לתקנן .  מבלי לפגוע באמור הצהירה נתבעת 1 כי התובעת נתנה לה רשות מוגבלת בזמן בהתאם לאמור בעמ"ש 30086-03-18, החלטה מיום 20.3.18 . נטען כי התובעת מונעת מנתבעת 1 שימוש סביר בנכס ויש לאסור עליה לעשות כאמור. עוד הצהירה כי לפני בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת הבכירה ברגר , המותב אשר נתן צו קיום צוואה) עומדת תביעה לפסק דין הצהרתי (ביטול צו קיום צוואה) במסגרת ת"ע 18238-02-20.

9.במעמד שמיעת הראיות ביום 24.9.20 נחקרו בעלי הדין על תצהיריהם . כמו כן  האח ד'  נחקר מרחוק בשיחת וידאו , בהסכמת הצדדים. ד' אישר את הצהרת נתבעת 1 ביחס לצוואה הקודמת (2002) והסתלקותו לטובת האחיות. ניתנה לבאות כוח הצדדים רשות לסכם טיעוניהן בכתב.